דוד לאזר
דוד לאזר (7 באוקטובר 1902 – 27 בנובמבר 1974) היה עיתונאי, עורך המוסף הספרותי ב"מעריב", זוכה פרס סוקולוב לשנת 1960.
לידה |
7 באוקטובר 1902 קרקוב שבגליציה, אוסטריה |
---|---|
פטירה |
27 בנובמבר 1974 (בגיל 72) תל אביב, ישראל |
כינוי | "ד. דיוקנאי" |
מדינה | אוסטריה, ישראל |
מעסיק | הארץ, "הזמן" של יצחק גרינבוים, ידיעות אחרונות ומעריב |
סוג כתב | עורך המוסף הספרותי ב"מעריב" |
פרסים והוקרה | זוכה פרס סוקולוב לשנת 1960 |
קורות חיים
עריכהדוד לאזר נולד בקרקוב שבגליציה, האימפריה האוסטרו הונגרית, לאביו שמעון מנחם לאזר, שהיה עיתונאי ועורך ב"המגיד" ובשנים 1904–1914 הוציא לאור את "המצפה",[1] ואמו בריינדל. הוריו דיברו איתו עברית מילדותו. הוא למד במחזור הראשון של בית הספר העברי בקרקוב ולאחר מכן בגימנסיה הממשלתית. בגיל 13 הצטרף לשומר הצעיר והשתתף בכינוסים של התנועה בווינה במאי 1918 ובטרנבה באוגוסט 1918.
באותה שנה פרסם מאמר ראשון בשבועון של אביו, ועם סיום לימודיו בגימנסיה במאי 1921 החל לעבוד כחבר מערכת בעיתון היומי הציוני בפולנית Nowy Dziennik ("נובי דזֶ'ניק") בקרקוב. משנת 1934 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה לעורך בפועל של העיתון, ופרסם בו מאמרים כמעט מדי יום. בנוסף הוא פרסם מאמרים ב"הײַנט" ("היום"), שיצא בוורשה, ב-"Chwila" ("כווילא"; פולנית: "רגע"), שיצא בלבוב, בשבועון של משה סנה, "אופיניה" וב"דער טאָג" שיצא בניו יורק.
תרגם לפולנית את Ulrike Woytich ליעקב וסרמן (בשם "Zemsta losu", 1931) ואת "אמיל והבלשים" לאריך קסטנר (1933).
במקביל לעבודתו בעיתון למד באוניברסיטת קרקוב פילוסופיה, ספרות ולשונות המזרח, ובשנת 1931 קיבל דוקטורט על עבודה בנושא "ההשפעות המזרחיות בספרות הרומנטית הפולנית".
בקיץ 1937 ביקר לאזר בארץ ישראל.[2] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לווילנה, ומשם ברח דרך רוסיה, איראן ועיראק לארץ ישראל, שאליה הגיע בראשית 1941.
בארץ ישראל הוא כתב סדרת מאמרים ב"הארץ". ב-1945 ערך את העיתון "הזמן" של יצחק גרינבוים. בהמשך עבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות" והיה בין עובדי העיתון שעזבו כדי להקים את "מעריב". במעריב" כתב דיוקנאות של אישים שונים תחת שם העט "ד. דיוקנאי" וערך את המוסף הספרותי. בשנת 1960 זכה בפרס סוקולוב[3] על ספריו "ראשים בישראל" ו"מסע לארץ אבזקאדי".
באוקטובר 1967 היה יו"ר חבר השופטים בתחרות הכתבה הטובה ביותר על מלחמת ששת הימים.[4] במשך תקופה מסוימת היה המזכיר של הוועד הישראלי של ארגון הסופרים הבינלאומי.[5]
התגורר בבית מגורי העיתונאים, בניין מגורים בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים בולטים, ובהם יוסף לפיד, יגאל לב, לוי יצחק הירושלמי וברוך אדלר.
במותו ציווה את גופתו למדע.
ספריו
עריכה- ראשים בישראל / דוד לאזר (ד. דיוקנאי), 2 כרכים, תל אביב: עמיחי, תשי"ד-תשט"ו. (אוסף דיוקנאות שכתב במעריב.)
- מסע לארץ אבזקאדי, תל אביב: מסדה, תשי"ח. (תיאור מסע בארץ הבסקים.)
- פגישות משני עברי המסך, רמת גן: מסדה, 1968. (פגישות עם סופרים, אמנים ואנשי מדע בשולי מסעות משני עברי "מסך הברזל".)[6]
- מסה ומריבה: פיליטונים ספרותיים, תל אביב: המנורה, תשל"א 1971.
- לחסד ולשבט: פיליטונים ספרותיים, תל אביב: המנורה, תשל"ג.[7] (ספר שני. המשכו של ספרו: "מסה ומריבה".)
- L’opinion française et la naissance de l’Etat d’Israël, 1943-1949 / David lazar; préface de René Rémond, Paris: Calmann-Lévy, 1972. (בצרפתית)
תרגום ועריכה
עריכה- ידידי היער / מאת דוניה רוזן (תרגם מכתב יד ד' בן-שם [=דוד לזר]), ירושלים: קרני, תשי"ד.
- מיתולוגיה: אגדות יוון ורומא / יאן פאראנדובסקי (Parandowski); תרגם לעברית דוד לאזר, תל אביב: כתבים, תשי"ד.
- מדינת היהודים / מאת בנימין זאב הרצל (תרגום דוד לאזר), ירושלים: עופר, תש"ו.
- אבי נחום סוקולוב / פלוריאן סוקולוב (תרגום: אסתר בלומנצויג; עריכה: דוד לאזר), ירושלים: הספרייה הציונית על-יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ל. (נכתב על ידי בנו של סוקולוב, בפולנית.)
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד תדהר (עורך), "ד"ר דוד לאזר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2248
- רשימת הפרסומים של דוד לאזר, בקטלוג הספרייה הלאומית
- דוד לאזר, דף שער בספרייה הלאומית
- דוד לאזר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מפרי עטו:
- ד"ר דוד לאזר, מה עשיתם ביד ושם?, מעריב, 9 במאי 1958
הערות שוליים
עריכה- ^ מ. אונגרפלד, על המצפה, דבר, 25 ביולי 1969.
- ^ בין הבאים, דבר, 18 ביולי 1937
- ^ מי הם חתני פרס סוקולוב לעיתונאות, דבר, 25 בפברואר 1960.
- ^ נקבעו הפרסים לכתבות על מלחמת ששת הימים, דבר, 4 באוקטובר 1967.
- ^ ד"ר דוד לאזר ז"ל, בתוך מאזנים, כרך 2, עמ' 80.
- ^ עמנואל בן-גריון (ברדיצ'בסקי), הפגישות משני עברי המסך: מסעות דוד לאזר בין מיצקיביץ לבין דירנמאט, מעריב, 7 ביוני 1968; אנדה עמיר, פגישות, דבר, 23 באוגוסט 1968.
- ^ מרדכי אבישי, קסם של תרבות וספר, מעריב, 3 במאי 1974.