האישה בזהב (סרט)

ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האישה בזהבאנגלית: Woman in Gold) הוא סרט דרמה אמריקאי-בריטי משנת 2015, בבימויו של סיימון קרטיס לתסריט של אלכסיי קיי קמפבל. בסרט מככבים הלן מירןראיין ריינולדס, ודניאל בריהל.

האישה בזהב
Woman in Gold
מבוסס על סיפורה של מריה אלטמן ומאבקה המשפטי באוסטריה על הציור "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר"
בימוי סיימון קרטיס
הופק בידי דייוויד מ. תומסון
כריס ת'יקייר
תסריט אלכסיי קמפבל
עריכה פיט למברט
שחקנים ראשיים הלן מירן
ראיין ריינולדס
דניאל בריהל
מוזיקה מרטין פיפס
הנס צימר
צילום רוס אמרי
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
חברת הפקה Origin Pictures, BBC Films עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Entertainment Film Distributors, חברת ויינסטין, Constantin Film עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה ארצות הבריתארצות הברית 1 באפריל 2015
בריטניהבריטניה 10 באפריל 2015
משך הקרנה 109 דק'
שפת הסרט אנגלית
סוגה דרמה
תקציב 11,000,000 $
הכנסות 61,600,000 $
הכנסות באתר מוג'ו womaningold
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של מריה אלטמן, קשישה יהודיה המתגוררת בלוס אנג'לס, שיחד עם עורך-דין צעיר בשם רנדי שנברג, נלחמה משפטית בממשלת אוסטריה במשך כמעט עשור כדי להשיב לבעלותה את יצירתו המפורסמת של גוסטב קלימט, "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר", אשר נבזז על ידי הנאצים בווינה לפני מלחמת העולם השנייה והוצג במשך שנים בארמון בלוודר בווינה.

עלילה

עריכה

בסדרה של פלאשבקים לאורך הסרט נזכרת מריה אלטמן בסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, וכן בדיכוי יהודי אוסטריה ובביזת רכושם שהתרחשו בעקבותיו. בעוד שמריה ובעלה הצליחו להימלט לארצות הברית, הוריה נותרו בווינה.

בהווה, מריה אלטמן היא אלמנה המתגוררת בלוס אנג'לס. לאחר מות אחותה היא מוצאת בעזבונה מכתבים מסוף שנות הארבעים שחשפו ניסיון להשיב יצירות אמנות שהיו בבעלות המשפחה ונשארו מאחור בזמן בריחתם, ואחר כך נגנבו על ידי הנאצים. בפרט נודעה חשיבות לדיוקן בו מצוירת דודתה של אלטמן, אדל בלוך-באואר, אשר היה מוכר באוסטריה בשם "האישה בזהב".

אלטמן מגייסת לעזרתה את רנדול שנברג, בן של אחת מחברותיה ועורך דין בעל ניסיון מועט, כדי לפנות לוועדה האוסטרית להשבת יצירות אמנות בבקשה להחזרת היצירות שהיו בבעלות המשפחה. אלטמן נוסעת חרף רצונה לאוסטריה עם שנברג, שם הם מגלים ששרת התרבות והמנהל האומנותי מסרבים להחזיר את הדיוקן של אדל, שכן הם מרגישים שהדיוקן הפך לחלק מהזהות הלאומית. כמו כן, הם אומרים לאלטמן שדודתה ציוותה בצוואתה להוריש את הדיוקן לגלריה בה היא מוצגת בארמון בלוודר ועל כן הוא נמצא שם באופן חוקי. לאחר חקירה נוספת של עורך הדין ושל עיתונאי מקומי הם מצליחים להפריך את הטענה, שכן הציורים המדוברים נקנו על ידי דודה של אלטמן, ועל כן לא היו בבעלותה והיא לא הייתה יכולה להורישם. נוסף על כך, הדרישה בצוואתה הייתה להוריש את התמונות לגלריה רק לאחר מותו של בעלה, אך בפועל הנאצים לקחו את הציורים בעודו בחיים. שנברג ממלא את הבקשה לוועדה להשבת יצירות האומנות, אך הבקשה נדחית. לגברת אלטמן אין את סכום הכסף הנדרש כדי לערער על קביעת הוועדה, ועל כן היא ושנברג נאלצים לחזור לארצות הברית בידיים ריקות.

חודשים לאחר מכן, שנברג מגיע להארה לאחר שנתקל במקרה בספר אומנות עם ציור "האישה בזהב" על כריכתו. תוך שימוש בחוק להשבת יצירות אומנות ובתקדימים שבהם הוא התקבל רטרואקטיבית, שנברג מגיש לבית המשפט העליון של ארצות הברית תביעה נגד ממשלת אוסטריה בטענה לבעלותה של אלטמן על הדיוקן. אוסטריה מערערת לבית המשפט העליון על עצם התביעה, אך הוא פוסק לטובתה של אלטמן ומאשר את המשך התביעה. ממשלת אוסטריה מנסה לשכנע את אלטמן לאפשר לגלריה להמשיך להחזיק בציורים, אך היא מסרבת. שנברג מעוניין להגיע לפתרון של בוררות באוסטריה, אך אלטמן אינה מעוניינת לשוב לאוסטריה בשנית כדי לשטוח את טענותיה. לאחר ויכוח ביניהם, מתירה אלטמן לשנברג לנסוע לאוסטריה ולייצגה בבוררות בווינה.

במהלך הבוררות מזכיר שנברג את פשעי המלחמה של המשטר הנאצי, ומפציר בבוררים לראות במקרה הנידון לא רק את הציורים שבמחלוקת אלא גם את אי הצדק שנגרם למשפחות שהיו בבעלותן יצירות אומנות אשר נלקחו על ידי הנאצים. באופן מפתיע, מופיעה אלטמן במהלך הבוררות כדי לתמוך בעורך הדין שלה, חרף אי רצונה לשוב לאוסטריה. לאחר שקילת טיעוני שני הצדדים, פוסקת הבוררות לטובתה של אלטמן, כך שהציורים יוחזרו לרשותה. הנציג של ממשלת אוסטריה מציע בתחינה לאלטמן הצעה של הרגע האחרון לפיה הציורים יישארו במקומם בתמורה לפיצוי נדיב, אך אלטמן מסרבת. היא אומרת שהציורים יעברו לאמריקה כפי שהיא נאלצה לעשות בעצמה, ומסכימה למכור את הדיוקן של דודתה אדל לרון לאודר, בתנאי שיוצג באופן קבוע במוזיאון נויה גאלרי (Neue Galerie) שבניו יורק, כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו.

שחקנים

עריכה

פרסים ומועמדויות

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה