הברונים השודדים

הברונים השודדים (מאנגלית: Robber barons) הוא כינוי גנאי שניתן לקבוצה בולטת של יזמים, תעשיינים ואנשי עסקים ששגשגו בארצות הברית אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית (1860-65). מקורו של הכינוי הוא מימי הביניים, אז ניתן כינוי דומה לבעלי אדמות גרמנים שגבו סכומי עתק מספינות שעברו בנחלותיהם, לאורך הנהר ריין. הכינוי זכה לפופולריות בעקבות שם ספרו של ההיסטוריון מתיו ג'וזפסון מ-1934, תקופת השפל הגדול.

קריקטורה מ-1885, אילי ההון מחלקים ביניהם את הארץ

הכינוי הוחל תחילה בעיקר על יזמים ואנשי עסקים שהיו קשורים בבניית פסי רכבת ברחבי ארצות הברית (וקיבלו מונופול בקווים אלה) או בחברות ספנות. כך נכללו בכינוי אנדרו קרנגי, שהיה איל פלדה ורכבות, איל הרכבות קורנליוס ואנדרבילט, לילנד סטנפורד, שהיה סנטור ובעל חברת רכבות, ג'יימס ג'. היל, בעליו של קו גרייט נורת'רן, ג'יימס ביוקנן דיוק, ומייסד "חברת הטבק האמריקנית". מאוחר יותר הצטרפו לרשימה ג'ון ד. רוקפלר, שהיה היזם החשוב ביותר בתעשיית הנפט בארצות הברית במאה ה-19, גם הבנקאי הנודע ג'יי. פי. מורגן. שני האחרונים הצליחו לשלוט על אימפריות עסקיות ענקיות שחלשו על חלק ניכר מכלכלת ארצות הברית והיו גם כוח פוליטי משמעותי מול הממשל. מורגן הצליח ללכד חלק ניכר מהעשירים האחרים ב"טראסטים" (אוליגופול או מונופול) של תעשיות שונות שאפשרו להם לקבוע מחירים, לשתף פעולה זה עם זה, לחסום או לאיים על מתחרים, ולזכות בעוד כוח פוליטי וכלכלי. פעילות זו יצרה ריכוזיות כלכלית גדולה ופערים בכלכלת ארצות הברית. דבר זה יצר תנועות נגד חברתיות - תחילה המפלגה הפופוליסטית ולאחר מכן התנועה הפרוגיסיבית - אלו יצרו חוקים שונים והגבלות שונים על כוחם של התאגידים הגדולים - ביניהם הקמת בנק מרכזי, קיום ממונה הגבלים עסקיים (שהוציא מונופולים מחוץ לחוק ופרק חברות ענק לחברות קטנות יותר), הקמת איגודי עובדים ועוד. עם זאת ההשפעות של הברונים השודדים והחברות שלהן על הכלכלה נמשכו עד לפרוץ השפל הגדול והרפורמות שבאו בעקבותיו - ניו דיל.

הכינוי "ברונים שודדים" שימש את הסופר מארק טוויין כביטוי של לגלוג, אך גם של הערכה והערצה ליזמים הנועזים של התקופה, שייצגו את הרוח לאורה חי טוויין ואת שאיפותיו הוא. ברוח התפישה המקובלת אז כתב טווין כך: "מלכי הרכבות האלו הם בין הדגולים שבבני האדם, ואולי אפשר לומר, הדגולים שבבני האדם באמריקה". טוויין נטה למחול לברונים על נוהגם, כל עוד היו גלויים ובוטים. על אנדרו קרנגי כתב בהערצה: "הוא קנה תהילה, ושילם עליה במזומן." מתיו ג'וזפסון הגדיר את יחסו של הציבור לברונים השודדים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 כך: "העשירים החדשים, שזכו במהירות כה רבה לכוח רב בתחום הכלכלי, נהנו מהערכה רבה כמעט אצל כל האמריקנים במשך לפחות עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים... מידת ההסכמה הציבורית למעשיהם משתקפת בתיאורים גלויים ולעיתים תמימים בהתלהבותם בעיתונות התקופה.

ויליאם הנרי ואנדרבילט היה אחד הדוברים הבוטים ביותר של הלך הרוח של "הברונים השודדים". בתגובה לטענה שהמונופוליזם, בשל חוסר התחרותיות, מונע מן הציבור שירות איכותי הגיב במשפט "הרכבות לא מנוהלות לשם טובת "הציבור היקר" -- אלו הם הבלים -- הן נבנו על ידי משקיעים שמצפים לקבל את מירב התשואה." הוא אף הרחיב ואמר שכמנהל חברת רכבות אין לו כל עניין בביטחונם של נוסעיו או בנוחותם. (נאמר בריאיון ל-Chicago Daily News ב-9 באוקטובר 1882).

היחס לברונים השודדים, שתחילה הייתה בו בעיקר הערכה לתנופה היזמית הבוטה שלהם, נמסך בהדרגה גם בהסתייגות. בעלי עסקים שדרכם צלחה פחות רחשו איבה לאלו שהצליחו יותר, ונוהגם של אחרים עורר איבה. לילנד סטנפורד, לדוגמה, היה מושל וסנטור לשעבר מקליפורניה, שניצל את קשריו הפוליטיים כדי להביא את קליפורניה לחוקק חוקים שאסרו על תחרות עם חברת הרכבות שלו וכך הצליח לגרוף רווחים עצומים. גורם אחר לאיבה שהחלה מתעוררת כלפי הברונים השודדים היה הניצול הבוטה שלהם את הסובסידיות הממשלתיות ואת הקרקעות שהוענקו בחינם לחברות הרכבות. רעיון התמיכה הממשלתית ביזמים, כדי לעודד "שיפורים פנימיים" היה אחד מסעיפי המצע הבולטים של המפלגה הרפובליקנית, מפלגתו של לינקולן והתומכת המסורתית בממשלה 'גדולה', ששלטה בארצות הברית משך שנים רבות אחרי מלחמת האזרחים. הניצול הבוטה של הסובסידיות, כמו זה שביצע ג'יי קוק בחברת נורת'רן פסיפיק פושטת הרגל, היה גורם נוסף שהעצים את ראיית "הברונים השודדים" באור שלילי.

צמיחת "הברונים השודדים" בתחומים שונים

"המגנים של התעשיות שלנו". קריקטורה מ-1883, המתארת מספר ברונים "שמנים" (סיירוס פילד, ג'יי גולד, וויליאם ה. ונדרבילט וראסל סייג') יושבים על שקי כסף, על רפסודה גדולה, הנישאת על גבם של פועלי תעשייה

תעשיות הספנות והרכבת

תחום הספנות ולאחר מכן הרכבות היו אמצעי התחבורה והתובלה המרכזיים של המאה ה-19. הודות ליובלים הרבים של נהר המיסיסיפי במזרח ארצות הברית הוא שימש עורק תחבורה מרכזי לפני הופעת הרכבות. מספר אנשי עסקים פיתחו מאד את התחום בארצות הברית, ותוך כדי כך זכו לשליטה מונופוליסטית בתחום. התחרות בתחום הספינות הייתה מוגבלת בגלל יתרונות לגודל ובגלל העברת חוקים להגבלתה בלחץ אנשי עסקים. בתחום הרכבות התפתח שילוב של מונופול טבעי יחד עם סיוע ממשלתי - כדי לפתח קו רכבת יש צורך בהשקעה אדירה - דבר שחוסם מתחרים פוטנציאליים. לכן הראשונים שהכינו קו רכבת למקום מסוים היו בדרך כלל הבעלים של קו הרכבת היחיד למקום. בנוסף הממשל הרפובליקני העניק קרקע ממשלתית בחינם, הלוואות והנחות שונות כדי לסייע ליזמים - בסופו של דבר במקומות רבים - כמו קווי המסילות ממזרח למערב - נוצרו מונופולים שגבו מחיר יקר.

קווי הספנות והרכבות היו אמנם מונופולים אבל אלו לפחות היו מונופולים אזוריים, ולא מונופולים ארציים, ולכן יחסית ל"ברונים שודדים" מאוחרים יותר הם גם היו מוגבלים יותר בכוחם הכלכלי והפוליטי. כמו כן פיתוח הספנות והרכבות יצרו שוק גדול בארצות הברית - על ידי רשת של צרכנים וספקים. שוק זה אפשר צמיחה כלכלית. מאידך הוא גם סיפק ליתרון לגודל - יכולת של חברות גדולות יותר להביס יריבים קטנים יותר ובכך לצמוח עוד ועוד.

• קורנליוס ואנדרבילט (1794 - 1877) בעל חברות ספנות ורכבות (באזור ניו יורק). אבי משפחת ואנדרבילט, מהמשפחות הנכבדות ביותר בארצות הברית. ואנדרבילט היה אחד האנשים העשירים בתבל (שני או שלישי בעושרו אחרי רוקפלר וקרנגי). ואנדרבילט תרם מיליון דולר להקמת אוניברסיטה על שמו בנאשוויל שבטנסי, היא אוניברסיטת ואנדרבילט.
• ויליאם הנרי ואנדרבילט- בנו של קורנליוס ואנדרבילט. ב-1877 ירש מאביו כ-100 מיליון דולר. עד מותו, תשע שנים מאוחר יותר, הגדיל את הונו ל-194 מיליון דולר והיה האיש העשיר בעולם. ב-1887 היה לנשיא חברות הרכבת של דרום ימת מישיגן (שיקגו - ניו יורק) ומרכז מישיגן ודרום קנדה. בכך שלט כמונופול על השינוע בצפון-מזרח ארצות הברית.
• לילנד סטנפורד (1824 - 1893) בזמן הבהלה לזהב הוא הפך לסוחר מצליח. ב-1861 הוא נבחר למושל קליפורניה ומאוחר יתר כיהן כסנטור. ב-1861 הוא גם ייסד והפך לנשיא של חברת הרכבות סנטרל פסיפיק Central Pacific Railroad - שבנתה ושלטה על החלק המערבי של First Transcontinental Railroad – מסילת הברזל הראשונה שחיברה את ארצות הברית ממזרח למערב – אשר הושלמה ב-1869. מאוחר יותר הפך לנשיא גם של חברת הרכבות סאותרן פסיפיק. הייתה לו השפעה עצומה על אזור קליפורניה. ילדו היחיד מת כך שחלק גדול מהונה של המשפחה נתרם כדי להקים את אוניברסיטת סטנפורד.
• ג'י גולד (1836 - 1892) – יזם רכבות וספוקלטר. התחרה מול קורנליוס ואנדרבילט בזמן ב-Erie War על השליטה בקו Erie Railroad (באזור ניו יורק) יחד עם דניאל דרו ואנשים נוספים. במאבק זה הוא יצר ספקולציות בבורסה, שיחד פקידים וסנטורים ובגד בדרו. נחשב אחד הברונים השודדים חסרי המעצורים של "העידן המוזהב" ומעטים הגנו על שמו אז או היום. הוא הפסיד בסופו של דבר במאבק על קו אירי אבל החל לבנות מסילות ברזל במערב התיכון והמערב. בפאניקת הבורסה של 1873 הוא השתלט על חברת הרכבות Union Pacific שהיה לה זיכיון על החלק המרכזי של First Transcontinental Railroad. ב-1879 שלט במסילה החשובה Missouri Pacific Railroad. ועל כתשיעית מהמסילות בארצות הברית. עד 1882 הוא שלט על 15% מהמסילות. בשנת 1889 הוא יצר את the Terminal Railroad Association of St. Louis שיצר צוואר בקבוק לרכבות ממזרח למערב. לאחר מותו הממשלה הגישה תביעת הגבלים עסקיים לשבור את צוואר הבקבוק בסנט לואיס. לאחר מותו חברה Union Pacific התדרדרה ופשטה רגל בפניקת הבורסה של 1893. החברה נקנתה והיא חברת רכבות גדולה עד היום.
• דניאל דרו (Daniel Drew) בנקאי וסוחר בורסה שעסק בתחום הספינות והרכבות. היה מתחרה וגם שותף עם קורנליוס ואנדרבילט. והתחרה בו ב-Erie War על השליטה בקו Erie Railroad יחד עם שותפים נוספים בהם ג'י גולד. במהלך מאבק זה שיחדו שני הצדדים סנטורים, ויצרו מניפולציות שונות במחירי החברות בבורסה. דרו איבד לבסוף את כל כספו בבהלה הפיננסית של 1873.

תעשיות מתכת

תחום הכרייה, והפקת מתכות היה תעשייה חשובה במהלך המאה ה-19. במיוחד התפתח תחום הפקת הפלדה לתעשייה המתפתחת של המסילות רכבות, וכן לתעשיות נוספות כמו הספנות, גשרים, בניין, תעשייה ועוד.

• אנדרו קרנגי (1835- 1919) מראשוני תעשייני הפלדה. הוא שלט בצורה אנכית על תעשיית ייצור הפלדה, החל מכרייתה (כברזל גולמי) ובדרכי הובלתה למפעליו ועד לשליטה ברוב מפעלי הפלדה בארצות הברית. בשנת 1900 ייצרו מפעליו כמות פלדה גדולה יותר ממה שיוצר בבריטניה כולה.

תחום הטבק

ג'יימס ("באק") ביוקנן דיוק (James ("Buck") Buchanan Duke; 1856 - 1925) המייסד והבעלים של "חברת הטבק האמריקאית", שהפכה למונופול בתחום בתחום הטבק בתחילת המאה ה-20. כמו כן היה הבעלים ושל חברות בתחום האנרגיה. כנדבן תרם לפיתוח אוניברסיטת דיוק.

ג'ון ד. רוקפלר וסטנדרד אויל

איור המציג את רוקפלר, בעל השליטה בחברת "סטנדרט אויל", כמלך אבסולוטי.

פיתוח הרכבות, יצר כאמור שוק אחד גדול בארצות הברית. בעוד שה"ברונים השודדים" של תחום הרכבות ותחומים אחרים עסקו בגביית מחיר מונופוליסטי מול הלקוחות הם היו קטנים יותר ופחות משפיעים לעומת הדור הבא של הברונים השודדים - שיצר מונופולים וקולנגלומרטים בכל ארצות הברית. תעשיית הנפט בארצות הברית ממחישה את הצמיחה של מונופול רב כוח מתוך שוק תחרותי תאגיד הנפט הענקי הנפט סטנדרד אויל והמייסד שלו ג'ון רוקפלר.

בשנת 1854 נקדחה באר הנפט הראשונה בארצות הברית. הנפט שימש בתחילה ליצור קרוסין לשם מאור, והיה כרוך בתחילה בבזבוז משמעותי. בתחילה הייתה תחרות חופשית עם הרבה מתחרים - הרבה קודחים, הרבה מזקקי נפט והרבה מוכרים קמעונים - אם מוכר כלשהו ניסה להעלות את המחיר הלקוחות יכלו לעבור למתחרים וכך המחיר נשמר במחיר תחרותי.

ג'ון ד. רוקפלר (1839 -1937) התמקד בתחום זיקוק הנפט. הוא הנהיג חידושים רבים בתחום הזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של חומרים 'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, נפטא הועבר למפעלים מופעלים בגז טבעי, שמן סיכוך, וזלין ופרפין לנרות, וכן הלאה. פיתוחי אלה הקנו לו כסף רב ויתרון משמעותי על פני בתי זיקוק אחרים. הוא הרחיב את החברה וקנה בתי זיקוק נוספים בשנת 1865 ובשנת 1867. בשנת 1870 הוא הקים יחד עם שותפים את "סטנדרד אויל" והפך לנשיאה . בזמן זה הייתה זו כבר חברת הזיקוק הגדולה ביותר באוהיו, עם שליטה ב-10 אחוז מסך כל זיקוק הנפט בארצות הברית.

ב-1873 הייתה פניקת בורסה עקב מפלות קשה בבנקים, וחברות רבות פשטו את הרגל. אחד היתרונות לגודל של חברות גדולות הוא שהן יכולות להתמודד עם מפולת כלכלית טוב יותר מחברות קטנות. עד שנת 1880, רוקפלר קנה כמה חברות קטנות, כרת ברית עם כמה מתחרות אחרות וריסק כמה חברות אחרות - כך הפכה החברה למונופול בתחום הנפט, ששלט על 90% מהנפט בארצות הברית וכן לחברת זיקוק הנפט המובילה בעולם. המונופול אפשר לסטנדרד אויל להנות ממחיר מונופוליסטי, לקבל רווח גבוה יותר ולצמוח עוד. "סטנדרד אויל" המשיכה להתפתח במהירות, כשהיא מצליחה להפיק 300 מוצרי לוואי מכל חבית נפט ובמקביל להוריד את מחירי הקרוסין, התוצר העיקרי של הזיקוק.

בנוסף, "סטנדרד אויל" הפכה גם למונופסון - קונה יחיד - ולכן יכלה לשלם לחברות ששאבו נפט פחות כסף וליהנות מרווח משמעותי עוד יותר. היו לתאגיד כמה מתחרים קטנים אבל הם חששו שאם יורידו את המחיר יותר מידי יחסית לסטנדרד אויל, רוקפלר ירסק אותן.

למרות שההתאגיד לא היה מונופול מוחלט הוא הכתיב את התנאים לעסקים רבים מסביב - כולל ספקים, ונותני שירותים. הוא היה כה גדול שיכל להכתיב תנאים אפילו לתאגידים גדולים אחרים כמו חברות הרכבות. עד כמה שהדור הראשון של הברונים השודדים של חברות הרכבות נראו מאיימים כוחם היה מוגבל מול רוקפלר. דבר זה אפשר לרוקפלר לקבל מחיר הובלה זול יותר לנפט והעניק לו יתרון נוסף על חברות מתחרות.

סטנדרד אויל המשיכה להתרחב ולרכוש דומיננטיות בשוק זיקוק הנפט, כשהיא מצרפת חברות נוספות בתחום זה, החברה החלה להתפשט גם לשאר העולם, תוך תחרות עזה עם האימפריה הרוסית, שבה התגלו בבאקו, לחופי הים הכספי, בשנת 1885 מרבצי נפט עשירים ואיכותיים בהרבה מכל אלו שהיו מצויים בארצות הברית. לאחר מחלוקת קשה ביותר שהייתה בין רוקפלר לקורנליוס ואנדרבילט וטום סקוט, מחלוקת שהובילה למשבר הכלכלי העולמי הראשון בעולם המודרני, רוקפלר החל להשקיע בצינורות גז שהעבירו נפט בצורה יעילה וחסכונית בהרבה מרכבות. לאורך רוב הקריירה שלו, רוקפלר העביר תמיכה כספית למימון מערכות בחירות של מועמדים מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, בהם אישים כגון ויליאם מקינלי ונשיאים נוספים. בשנת 1892 מזקק עצמאי גילה מרבץ נפט מרכזי בטקסס. בתוך מספר חודשים התגלו מרבצי נפט אדירים בכל דרום מרכז ארצות הברית אשר העלו במהרה את הרווחים של סטנדרט אויל.

נוסף לאחזקות שלו בתחום הנפט, רוקפלר השיג שליטה גם בחברות רכבות, מוסדות פיננסים, וישב בדירקטוריונים של חברות רבות נוספות. רוקפלר צבר עושר עצום ונחשב לאדם העשיר ביותר בהיסטוריה המודרנית. על פי תחשיב של פורבס, הונו היה 318.3 מיליארד דולר במחירי היום. הוא פרש מעיסוק פעיל בחברה בשנת 1895. ופעל רבות בתחום הנדבנות. הוא היה אחד התורמים הראשונים למחקר רפואי, במיוחד במאמץ של הכחדה כמעט מוחלטת של קדחת צהובה ו-Hookworm בארצות הברית. הוא ייסד את אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת רוקפלר ואוניברסיטה נוספת בפיליפינים. הוא היה אדם דתי ותמך בקפיטליזם, במיוחד תחת ההשקפה של דארוויניזם חברתי. הוא צוטט לעיתים קרובות באמירה "הצמיחה של עסקים גדולים היא רק תוצר של שרידתם של המתאימים ביותר".

עם הזמן הביקורת על סטנדרט אויל התגברה, השפעה גדולה הייתה לספר "ההיסטוריה של חברת סטנדרד אויל" שכתבה אידה טַרְבֶּל. אחת האשמות נגדו הייתה שימוש בכוחו הכלכלי כדי להבטיח לעצמו יתרון מול חברות ההובלה. בשנת 1911, הורה בית המשפט העליון של ארצות הברית על פירוק סטנדרד אויל ל-37 חברות משנה. כמה מהן עדיין נחשבות חברות הנפט הגדולות בעולם, כמו אקסון ושברון.

ג'יי. פי. מורגן

קריקטורה של ג'יי. פי. מורגן הגדול חותר בסירה ליד "הדוד סם" הקטן, Puck magazine, 1911.

ג'יי. פי. מורגן - (1837 - 1913) הוביל מהלך נוסף של חיזוק "הברונים השודדים" והוא איגודם ל"טרסטים"- קרטלים או מונופולים בתחומי תעשייה שלמים. מורגן היה בנקאי מיליארדר אשר שלט בכלכלה האמריקאית בשנים המעצבות שבין תום מלחמת האזרחים האמריקנית לערב מלחמת העולם הראשונה והוביל את מגמת הריכוזיות העסקית במשק האמריקאי. הוא איגד חברות ליצירת תאגידי ענק כמו חברת הרכבות המרכזית של ניו יורק, תאגיד ג'נרל אלקטריק, US Steel - חברת הפלדה הגדולה בעולם, תאגיד התקשורת AT&T, חברת המיכון החקלאי International Harvester ועוד. כל החברות בשליטתו היו בדרגה זו או אחרת של מונופול בתחומן והואשמו בהמשך בעברות על חוקי הגבלים עסקיים; בהמשך הוא גם מימן את הממשל הפדרלי של ארצות הברית; פעל למען הקמת הבנק המרכזי האמריקאי הבנק הפדרלי ולמען הקמת מוסדות תרבות והשכלה.

תחומי העיסוק הראשונים והמרכזיים של מורגן היה המימון והבנקאות. בשנת 1857 החל לעבוד בסניף הלונדוני של בנק שהיה שייך אביו. שנה לאחר מכן חזר לניו יורק, עבד בחברת ההשקעות של אביו והקים, יחד עם אנתוני ג'יי דרקסל (Anthony J. Drexel; 1826–1893) מפילדלפיה את חברת דרקסל, מורגן ושות' (.Drexel, Morgan & Co). בעת מלחמת האזרחים, שכר מורגן, כמו רבים מעשירי התקופה (כאנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר), את שירותיו של אדם שישרת בצבא במקומו, תמורת $300. הוא רכש רובים עבור צבא האיחוד בעלות של $3.5 ומכר אותם לצבא ב-$22. הוא נשפט עקב טענה שהרובים היו פגומים אך נמצא זכאי.

לאחר מותו של דרקסל הקים מורגן את בנק ג'יי. פי. מורגן ושות' שבסיסו היה בניו יורק ובפילדלפיה, עם חברות-בת בפריז ובלונדון. הייתה זו אחת מקבוצות הפיננסים החזקות ביותר בעולם. לקבוצה היו שייכות שלוש חברות ביטוח אשר השקיעו את כספי הפרמיות של המשקיעים באמצעות חברת ההשקעות, ובכך הגדילו את הונן וסיפקו את תזרים המזומנים הנחוץ לביצוע רכישת חברות וליצירת תשלובות התאגידים של מורגן. לואי דמביץ ברנדייס טבע לשם תיאור שיטה זו את הביטוי "ניהול כספם של אחרים".

לאחר מלחמת האזרחים היו בארצות הברית מספר רב של רשתות מסילות ברזל בידיים פרטיות. בעלי מסילות הברזל החזיקו בשטחי אדמה נרחבים, אותם קיבלו במימון נרחב של הממשל ובזיכיון ממשלתי להקים כל מתקן, כולל ערים. מורגן החליט לרכוש מספר רב של רשתות מסילות ברזל על מנת ליצור ריכוזיות. את רכישתו הראשונה, חברת הרכבות של אולבני, ביצע ב-1869. ב-1885 יצר את חברת הרכבות המרכזית של ניו יורק מאיחוד רשתות החוף המערבי ובפאלו. ב-1888 חיבר את הרשת עד פילדלפיה וב-1889 חיבר את הרשת עד שיקגו. בשנת 1890 ריכז ועידה של ראשי חברות רכבת על מנת לקבוע תעריפי נסיעה והסדרים שונים לריכוז התחום והסדרתו – דבר שכיום היה נחשב בלתי חוקי שכן מדובר בקרטל. ב-1900 שלט מורגן ב-160,000 קילומטר מסילות ברזל, מחצית מהקילומטרז' הארצי. ב-1904 הסתיים תהליך ריכוז השליטה כאשר למעלה מאלף רשתות רכבת אוגדו לשש תשלובות-ענק שהיו כפופות לתאגידיו של מורגן או לאלו של ג'ון ד. רוקפלר.

בשנת 1900 רכש מורגן מאנדרו קרנגי את חברת הפלדה שלו, איחד אותה עם מספר חברות אותן רכש בתחום חומרי הגלם ברזל ופחם וההובלה, והקים את חברת US Steel. בראש החברה הציב מורגן את צ'ארלס שוואב (Charles M. Schwab) משיקגו. החברה הייתה חברת הפלדה הגדולה בעולם, ואף שלטה בכל שרשרת האספקה והייצור של הפלדה. בכך השיגה החברה מונופול מעשי בתחומי מוצרי הפלדה כגון מסילות ברזל (החברה סיפקו לו פסי רכבת זולים לחברות הרכבת שברשותו, ואיפשרו לו למנוע אותם ממתחריו), גשרי פלדה, ספינות, מסמרי פלדה לגורדי שחקים, כבלי פלדה ועוד. בשנת 1901 הייתה לחברה הראשונה עם מחזור שעבר מיליארד דולר והחזיקה בנתח של שני שלישים משוק הפלדה בארצות הברית. עובדי החברה לא היו מאוגדים.

ב-1902 איגד מורגן מספר חברות מתחרות למיכון חקלאי (בהן מקורמיק, דירינג הרבסטר וחמש חברות נוספות) ויצר את תאגיד המיכון החקלאי הענק "International Harvester" באילינוי. החברה החדשה הייתה מונופול ארצי לייצור ושיווק טרקטורים וקומביינים, בראשית המאה ה-20 ייצרה החברה 85% מהציוד החקלאי בארצות הברית. לאחר יצירת המונופול, החקלאים לא יכלו עוד ליהנות מתחרות בתחום המיכון החקלאי. רבים מהם נאלצו לשכור ציוד חקלאי בתמורה למשכון תוצרתם העתידית לטובת החברה. החקלאים סבלו בנוסף עקב כך מחירי התוצרת החקלאית היו בירידה מתמדת עקב כמות גדולה של חקלאים וייעול הפריון החקלאי.

מנגנונים מסייעים לצמיחת הברונים השודדים

"עץ המשפחה" המתאר תעשיות שונות שהיו תחת שליטת רוקפלר וג'י פי מורגן בשנת 1904

חלק מהסיבה לצמיחת הברונים השודדים הראשונים היה "מונופול טבעי" בקווי ספנות בנהרות או ברכבת. לאחר הקמת קו רכבת שמחבר בין שתי ערים, האפשרות של תחרות מצד מתחרה אחר הייתה קיימת רק אם מתחרה זה ישקיע קודם סכום כסף גדול מאד כתנאי כניסה לתחרות. כך רבים מהברונים זכו במונופול אזורי על התחבורה ויכלו להכתיב מחירים.

היו מספר מנגונינים שאפשרו את הגידול בגודלם של עסקים במהלך המאה ה-19 - ובראשם היבטים של יתרון לגודל. באותה תקופה חלק גדול מאזרחי ארצות הברית עדיין היו חווים קטנים שמכרו את הסחורה שלהם בשוק תחרותי מאוד עם הרבה יצרנים, אבל הם קנו יותר ויותר מוצרים ושירותים בשוק שהיה יותר ויותר לא תחרותי אלא בשליטת הטרסטים הגדולים, שנהנו משולי רווח גדולים . גם בתקופת אדם סמית (כמאה שנים קודם לתקופת הברונים) הייתה בעיה של יתרון לגודל, אבל בתקופה ההיא עסקים גדולים גם סבלו מחסרונות לגודל בגלל קשיי התקשורת והתובלה - הנהלות חברות יכלו לקבל דיווחים במכתבים והיה להם קושי לנייד סחורה, או חומרי גלם בכרכרות, כך שהשוק עצמו הגביל את גודל העסקים. לעומת זאת בתקופת הברונים השודדים, הטכנולוגיות של טלגרף ומסילות ברזל כבר אפשרו לעסקים הגדולים להתגבר על חסרונות לגודל כמו חבר דירקטוריון חולה, הלוואה שזקוקים לה בצד השני של המדינה או מחסור בסחורות - על ידי ניהול ריכוזי של העסק. לכן העסקים גדלו לגודל שאפשר להם שליטה מונופוליסטית על ענפים רבים.

עוד היבט שסייע לחברות של הברונים הגדולים לגדול היה רשת הרכבות והספנות שחיברה את ארצות הברית לשוק גדול. דבר זה אפשר לחברות כמו חברות הפלדה של קרנגי למכור הרבה מאוד פלדה (לא רק לפסי רכבת אלה לשלל מוצרים אחרים). ללא היקפי מכירה כאלה לא משתלם להקים בתי חרושת ענקיים. פעמים רבות למפעלים כאלה יש יתרון של הוצאה ממוצעת נמוכה יותר לעומת מפעל קטן יותר. כתוצאה מכך מתחרים קטנים יוצאים מהשוק -מה שמאפשר לחברות גדולות יותר לגבות מחיר מונופוליסטי יותר.

היבט נוסף שסייע לצמיחת העסקים הגדולים בארצות הברית הייתה סיוע מצד הממשל בפעולות רבות של העסקים הגדולים. דוגמה לכך הייתה סיוע של הממשל הפדרלי להקמת מסילות הברזל הגדולות. מצד אחד היה סיוע לקנות קרקעות בזול, ומצד שני לאחר מכן החברות היו מונופולים - שיכלו לגבות מחיר מונופוליסטי בלי שום פיקוח. בנוסף לסיוע מצד הממשל הפדרלי, נוצר מצב בו התאגידים הגדולים ובעלי ההון היו בעצם גדולים יותר מהמדינות בארצות הברית, כך שכל מדינה ועיר ניסתה למשוך אליה עסקים תוך שהיא מקצצת מיסים במיוחד לעסקים הגדולים, או מעניקה להם הטבות שונות כמו אדמות זולות, חקיקה נגד תחרות נגדם ועוד. לדוגמה ב-1890 ניו ג'רזי אפשרה לתאגידים לרכוש מניות של תאגידים אחרים, ופירוש הדבר היה שתאגיד גדול היה יכול להשתלט על מתחרים קטנים יותר על ידי קנייה שלהם.

בתי המשפט בארצות הברית סייעו לתאגידים גדולים לצמוח ולצבור עוד כוח. דוגמה חשובה לכך היא פסיקה מ-1886 בית המשפט העליון בארצות הברית קבע בפסיקה (Santa Clara v. Southern Pacific) שהיא אבן דרך בדיני חברות ובכלכלה, כי התאגיד העסקי הפרטי הוא 'אישיות משפטית' ולכן התאגיד זכאי לכל הזכויות וההגנות של אזרחי ארצות הברית. דבר זה אפשר בהמשך לתאגידים להסתיר מסמכים פנימיים שהצביעו על קנוניות נגד הציבור. ההשלכות הן שלתאגידים יש זכויות חוקתיות להרוויח כסף ואסור למדינה להפריע לו. דבר זה שימש את התאגידים לצבור עוד כוח. והיה מנוגד לדוגמה לגישה של אדם סמית ביחס לתאגידים.

סיוע נוסף לצמיחת הברונים השודדים הייתה התפתחות המערכת הבנקאית והמוסדות הפיננסיים. על ידי מכשירים כמו חברת פרמידה, טראסטים, וסוגים שונים של מניות יכלו הברונים להשקיע את כספם של אחרים במיזמים שונים, תוך שהם שומרים לעצמם את הכוח לנהל את כל הכסף הזה. באותה תקופה עוד לא היו מכשירי פיקוח על גיוס כספים ולכן צעדים כמו הרצת מניות בבורסה ועוד טריקים בעייתיים היו מקובלים באותו זמן.

היבט נוסף שסייע לצמיחת העסקים הגדולים היה חוסר יציבות פיננסי וריצות על הבנק. בחוסר יציבות זה, החברות הקטנות פשטו רגל, והעסקים הגדולים או משקיעים גדולים יכלו לרכוש מתחרים רבים בזול ולהגדיל את כוח השוק שלהם מול צרכנים, ספקים ונותני שירותים.

ביקורת על הברונים - העידן מצופה הזהב

בשנת 1873 כתב הסופר הנודע מארק טויין ספר ביקורתי (עם שותף) על הברונים והתקופה בשם עידן מצופה זהב: סיפור מההווה - (The Gilded Age: A Tale of Today). הספר, שתיאר את השחיתות הפוליטית שהייתה בזמנו, הפך לרב מכר. הוא אף העניק לתקופה זו את שמה - "העידן מצופה הזהב" (במקום העידן המוזהב) Gilded Age. לכאורה הכל נוצץ וזהוב - אבל כאשר מקלפים את הציפוי מתגלה מציאות פחות נחמדה.

הכינוי "ברונים שודדים" שימש את הסופר מארק טוויין כביטוי של לגלוג, אך גם של הערכה והערצה ליזמים הנועזים של התקופה, שייצגו את הרוח לאורה חי טוויין ואת שאיפותיו הוא. ברוח התפישה המקובלת אז כתב טוויין כך: "מלכי הרכבות האלו הם בין הדגולים שבבני האדם, ואולי אפשר לומר, הדגולים שבבני האדם באמריקה". טוויין נטה למחול לברונים על נוהגם, כל עוד היו גלויים ובוטים. על אנדרו קרנגי כתב בהערצה: "הוא קנה תהילה, ושילם עליה במזומן." יש לשים לב כי בשלב זה היה מדובר בברונים "חלשים" יחסית בעלי מונופולים מקומיים -חלפו עוד כמה עשורים בטרם הברונים הגיעו לשיא כוחם הכלכלי והפוליטי.

ההיסטוריון מתיו ג'וזפסון הגדיר את יחסו של הציבור לברונים השודדים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 כך: "העשירים החדשים, שזכו במהירות כה רבה לכוח רב בתחום הכלכלי, נהנו מהערכה רבה כמעט אצל כל האמריקנים במשך לפחות עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים... מידת ההסכמה הציבורית למעשיהם משתקפת בתיאורים גלויים ולעיתים תמימים בהתלהבותם בעיתונות התקופה."

באותה תקופה פעל גם הכלכלן הפוליטי הנרי ג'ורג' והספר שלו קידמה ועוני (ספר) שיצא בשנת 1879 היה רב מכר והעלה רעיונות כמו מס קרקע.

ויליאם הנרי ואנדרבילט, בנו של קורנליוס ואנדרבילט, היה אחד הדוברים הבוטים ביותר של הלך הרוח של "הברונים השודדים". בתגובה לטענה שהמונופוליזם, בשל חוסר התחרותיות, מונע מן הציבור שירות איכותי, אמר בשנת 1882 :"הרכבות לא מנוהלות לשם טובת "הציבור היקר" -- אלו הם הבלים -- הן נבנו על ידי משקיעים שמצפים לקבל את מירב התשואה." הוא אף הרחיב ואמר שכמנהל חברת רכבות אין לו כל עניין בביטחונם של נוסעיו או בנוחותם..

התירוץ האינטלקטואלי של אותה תקופה למצב הפוליטי-כלכלי של כלכלה ריכוזית היה עיוות של הדארוויניזם בשם "דרוויניזם חברתי" שבו העשירים טענו שהעניים נועדו כביכול לעוני כי הם "לא כשירים". זו אחת הסיבות שבאזורים חקלאיים יצא לדרווין שם רע - עד היום. כאמור גם ג'י. פי מורגן ואנשי האליטה הכלכלית האמינו כי הריכוזיות הכלכלית הגדלה היא מצב טבעי שנובע מכך שהגדולים יותר שורדים (והחלשים דינם להיעלם). דרוויניזם חברתי שרד בארצות הברית עד מלחמת העולם השנייה, אז ירדה קרנו בגלל הדמיון שלו לתורת הגזע הנאצית.

היחס לברונים השודדים, שתחילה הייתה בו בעיקר הערכה לתנופה היזמית הבוטה שלהם, נמסך בהדרגה גם בביקורת חריפה. אנשים החלו לשים לב לניצול הבוטה שלהם את הסובסידיות הממשלתיות ואת הקרקעות שהוענקו בחינם לחברות הרכבות. רעיון התמיכה הממשלתית ביזמים, כדי לעודד "שיפורים פנימיים" היה אחד מסעיפי המצע הבולטים של המפלגה הרפובליקנית, מפלגתו של לינקולן והתומכת המסורתית בממשלה 'גדולה', ששלטה בארצות הברית משך שנים רבות אחרי מלחמת האזרחים. הניצול הבוטה של הסובסידיות, כמו זה שביצע ג'יי קוק בחברת נורת'רן פסיפיק פושטת הרגל, היה גורם נוסף שהעצים את ראיית "הברונים השודדים" באור שלילי. דוגמה ליחס ביקורתי לברונים השודדים ניתן לראות בקריקטורות רבות מאותה תקופה, בין היתר במגזין הסאטירי Puck.

הנשיאים של אותה תקופה אמרו דברים חריפים על מצב הדברים - אבל הסתפקו בכך:

• רתפורז הייז "זו אינה עוד ממשלת העם של העם ולמען העם זוהי ממשלת התאגידים של התאגידים ולמען התאגידים"
• גרובר קליבלנד אמר "התאגידים נעשים במהירות אדוני העם.. קומוניזם הוא דבר מתועב וסכנה לשלום ולממשלה המאורגנת אבל הקומוניזם של שילוב הון ועושר כפועל יוצא של תאוות בצע חסרת מעצורים ואנוכיות החותר בזדון תחת הצד והיושרה של מוסדות חופשיים אינו מסוכן פחות מהקומוניזם של עוני נדכא ועמל".

עם הזמן הפכה הביקורת על הברונים מביקורת אישית לביקורת מערכתית יותר. כלכלנים מזרמים שונים - כולל מהזרם הנאו-קלאסי המרכזי - לא בהכרח מבקרים את הברונים על פעילות "לא מוסרית" שהם ביצעו אלא יותר על השפעה שלילית שדבר זה יכול לגרום לחברה- על ידי חסימת תחרות.

בעיות חברתיות כלכליות ומחאה

תור הזהב של "הברונים השודדים" החל להסתיים בשלהי המאה ה-19. עקב מתח חברתי עולה, אי יציבות כלכלית, בעיות כלכליות של הפועלים והחוואים, שביתות, מחאות ושערוריות שהרגיזו את כל חלקי החברה.

באותה תקופה חלק גדול מתושבי ארצות הברית חיו בחוות, ומצבם הורע - למרות השינויים הטכנולוגיים הרבים של אותה תקופה. ראשית בגלל שהם מכרו בשוק חופשי אבל קנו בשוק לא תחרותי – הובלה ברכבות, מוצרי נפט, מיכון חקלאי, מימון היו כולם בשוק מונופוליסטי. סיבה נוספת הייתה ששכלולים טכנולוגים אפשרו להגדיל את התבואה - אבל בגלל הביקוש הדי קשיח למזון - המחיר לא עלה - היה יותר מזון ולכן מחירו ירד.

אופי הכלכלה החקלאית, גם ללא הבצורת שתקפה בשנות ה-80 של המאה ה-19 את המישורים הגדולים, הותירה בידי החקלאים שולי רווח מצומצמים ביותר. שליטת החקלאי על מחיר התוצרת הייתה קטנה ביותר כיוון שזה נקבע בשווקים עם מתחרים רבים אליהם נכנסו מתחרות כארגנטינה, קנדה ורוסיה שדחקו את המחיר עוד מטה וזאת מבלי שהחקלאי יוכל להוריד את עלויות הייצור שלו. התאגידים התעשייתיים הגדולים, שהפכו מונופוליסטיים יותר ויותר, לא הושפעו ואף נהנו מן המצב משום שהעלו את מחירי שירותיהם (בפרט המיכון החקלאי, האחסנה בממגורות וההובלה ברכבות) ללא מגבלה.

חקלאים רבים נאלצו למכור את אדמתם או למשכן אותה בתמורה להלוואות מהבנקים (שהיו ברובם בשליטת אילי הון מצפון-מזרח ארצות הברית - בהמשך - רוקפלר וג'יי פי מורגן) והפכו לחוכרים של אדמתם. מאידך, הם התקשו להחזיר הלוואות, כיוון שלא היה מספיק כסף במחזור ומחירו היה יקר. באותן שנים חיו כ-90% מחקלאי הדרום על אשראי, רבים מהם ללא יכולת ריאלית להחזיר את ההלוואות שנטלו. בטקסס נאלצו איכרים לחכור ציוד חקלאי, בתמורה למישכון היבולים לטובת ספק הציוד. כך לדוגמה, תירס שנמכר ב-1870 ב-45 סנט לבושל נמכר ב-1889 ב-10 סנט לבושל, בעוד שמחירי הציוד, ההובלה והאחסנה רק עלו..

גם מצבם של הפועלים הלא מאוגדים הורע – בגלל כוח המיקוח של העסקים הגדולים ומפני שלא יכלו כבעבר ללכת למערב או לעבוד בחוות. חלק מהעובדים החלו בניסיונות שביתות כדי להקים איגודים מקצועיים. בניסיון לשבור שביתות מנהלי מפעלים שכרו כוחות של בריונים שהלכו מכות עם הפועלים. כאשר זה לא עבד - הביאו את הצבא.

התסיסה החברתית נמשכה, והובילה לצמיחת מפלגות חדשות. בשנים 1874 עד 1889 קמה מפלגה בשם "Greenback Party" בעלת אידאולוגיה אנטי-מונופוליסטית. המפלגה קמה על ידי ארגון חקלאים המכונה בשם The Grange, שפועל עד היום באזורים הכפריים בארצות הברית ומתמקד בעידוד משפחות לחבור יחד כדי לשפר את מצבן הכלכלי ובעידוד מדיניות שתומכת בכך. המפלגה, שנודעה גם בשם Greenback Labor Party רצתה לקדם ברית בין עובדים לבין חוואים, והוסיפה בהמשך צעדי רפורמה למצע שלה כמו תמיכה ביום עבודה של 8 שעות והתנגדות לכך שהמדינה או כוחות משטרה פרטיים יוכלו לדכא שביתות של פועלים. המפלגה שקעה לקראת המחצית השנייה של עשור 1880, אבל המצע הבסיסי שלה נוצר מחדש בקרב המפלגה הפופוליסטית.

המפלגה הפופוליסטית - People's Party הידועים גם בשם "הפופוליסטים" שקמו בתחילת המאה ה-20. מפלגה זו, שהייתה חזקה באזורים חקלאיים (בעיקר איכרי הדרום), קמה על רקע מצוקת החקלאים בתקופה זו. תעמולתם (הפופוליסטית, ומכאן הכינוי) הופנתה בחריפות כנגד המונופולים והטראסטים של צפון-מזרח ארצות הברית, הבנקים הגדולים, ראשי תאגידי הענק ובראשם תאגידי הרכבות, שהיו בעלי קרקעות חקלאיות רבות - "הברונים השודדים". הביקורת שלהם הייתה בעלת קשת רחבה - היא נעה מטענות נגד הקפיטליזם ומדיניות תקן הזהב ועד תאוריות קונספירציה לפיהן בעלי הממון עושים יד אחת כנגד החקלאים. חלק מרכזי ממצעה של מפלגה זו דרש לבסוף להדפיס כסף - ודבר זה הרתיע פועלים עירוניים ואת שאר הציבור מלתמוך במפלגה - מחשש לאינפלציה. במערכת הבחירות לנשיאות של 1892 הייתה המפלגה השלישית בגודלה וצברה 9% מקולות המצביעים ו-22 אלקטורים. במערכת הבחירות לנשיאות של 1896 ניצבה מאחורי מועמד המפלגה הדמוקרטית, ויליאם ג'נינגס ברייאן, שאימץ את עיקרי המצע הפופוליסטי. כישלונם של החקלאים לשלב כוחות עם הפועלים, בעלי העסקים הקטנים והמובטלים העירוניים, שחלקו עמם קווים מאפיינים רבים, גרמו להתמוססות המפלגה. האג'נדה של שתי המפלגות האלה - של צעדים ממשלתיים לריסון כוחם של התאגידים, יושמה, בצורה חלקית, על ידי הפרוגרסיביים.

התסיסה הציבורית נמשכה - דוגמה לשביתות המוניות היא שביתת פועלות הטקסטיל במנהטן בשנת 1909, דוגמה לאלימות חמורה הייתה הטבח בלאדלו בשנת 1914 שבו חיילים ושכירי חרב של חברות כרייה ירו במקלעים על אוהלים של משפחות כורי פחם.

ראו גם

• הרקע לשפל הגדול

לקריאה נוספת

• הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, 2007, עמודים 339 - 396
• ארנון גוטפלד, ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה. תל אביב, משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, תשמ"ט 1989, עמודים 54 - 81
• מתיו ג'וזפסון, הבארונים השודדים: הקפיטליסטים האמריקנים הגדולים 1861-1901. תרגם מאנגלית בועז עברון, הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב, תשכ"ט

קישורים חיצוניים

• עמי גינזבורג, Robber Barons - הברונים השודדים, באתר TheMarker‏, 15 בנובמבר 2015
• אלון בן-עודד, גיבורי-העל בשירות הברונים השודדים, פיגומים