היסטוריה של בחריין
לבחריין היסטוריה ארוכה, שראשיתה בעת העתיקה. לאורך הדורות, מיקומה האסטרטגי של בחריין, מדינת אי באזור המפרץ הפרסי, הוביל כוחות רבים לכבוש את המקום או לרצות להשפיע על הנעשה בו. בין המעצמות שעשו כן נמנות פרס, שומר, אשור, בבל, פורטוגל, מדינות ערב, הממלכה המאוחדת ואחרות.
דילמון
עריכה
ערך מורחב – דילמון
בחריין הייתה מאוכלסת החל מהזמנים הפרהיסטוריים. מיקומו האסטרטגי של הארכיפלג במפרץ הפרסי, וכן האדמה הפורייה, מקורות המים המתוקים ומשאבי הפנינים, הפכו את המקום למרכז עירוני לאורך ההיסטוריה.
האי בחריין היה אחד המקומות בהן התקיימה תרבות דילמון העתיקה, המוזכרת לראשונה בלוח חרס בכתב יתדות המתוארך לסוף האלף ה-4 לפנה"ס, הנמצא במקדש של אלת האהבה השומרית איננה, בעיר ארך. על פי הערכות החוקרים, כבר בסביבות המאה ה-23 לפני הספירה היה האי חלק מתרבות דילמון, אשר אנשיה חלשו על דרכי המסחר בין ארם נהריים ותרבות עמק האינדוס בפקיסטן והודו של היום.
בחריין הייתה ידועה בקרב האשורים בשם "תלוון"[דרוש מקור], ומכאן שמה ביוונית ובלטינית: "טילוס"[דרוש מקור]. במאה ה-6 לפני הספירה סופחו הדלמונים לבבלים. לאחר כיבושה המאוחר יותר על ידי האשורים בחריין נכבשה בידי היוונים, הפרסים ולבסוף על ידי הערבים. בנוסף למיישבים אלו, במאה ה-10 שימשו האיים מקלט לכת המוסלמית של הקרמטים, וסופרים קדומים סיפרו שבזמנו הפיניקים גרו בבחריין, וכן מצאו דמיון בין קבריהם לקברי הפיניקים, אולם היום העלו ספק והזהות נשארה לא ברורה.
השושלות הפרסיות
עריכהמהמאה ה-6 עד המאה ה-3 לפני הספירה הייתה בחריין חלק מרכזי של האימפריה הפרסית שנשלטה בידי הממלכה האחמנית, הממלכה לא הייתה אלא שושלת איראנית. במהלך המאות 3 לפני הספירה עד המאה ה-7 לספירה נשלטה בחריין בידי המון שליטים ושושלות איראניות אחרות. בשנת 130 לפני הספירה כבשה השושלת הפרתית שטחים בכל מדינות המפרץ הפרסי והשפעתה הורגשה עד עומאן. הפרתים היו זקוקים לנתיבי מסחר טובים, לכן נציביהם הוצבו בדרום חצי האי ערב.
במאה ה-3 לספירה כבשה האימפריה הסאסאנית את בחריין. ארדשיר הראשון כבש את בחריין והוא הוכר בכל המזרח התיכון ואסיה הקטנה כשליט חזק וחשוב. בשנת 651 בעקבות בוא האסלאם האימפריה הסאסאנית נפלה ואיתה גם בחריין.
הגעת האסלאם
עריכה
כאשר האסלאם השתלט על האזור במאה ה-7, השם בחריין התייחס לאזור רחב יותר - מבצרה עד למצר הורמוז. בחריין אימצה את עצמה אל חיק האסלאם בשנת 629 (שנת ההיג'רה השביעית); הנביא מוחמד פסק בבחריין באמצעות נציג מטעמו, אל-עלאא אל-הדרמי. להרחבת האסלאם לא הייתה השפעה על ההסתמכות של בחריין על סחר, ושגשוגה המשיך להיות תלוי בשווקים במסופוטמיה. בשנת 692 החלה בניית מסגד ח'מיס. לאחר שבגדאד הפכה למקום מושבם של הח'ליפים ב-750 ולמרכז העיקרי של התרבות האיסלאמית, בבחריין הפיקו תועלת רבה מן הביקוש בעיר עבור סחורות זרות (במיוחד מסין ודרום אסיה). בחריין הפכה למקום מרכזי עבור אינטלקטואלים במשך מאות שנים עד למאה ה -18. פילוסופים מבחריין זכו להערכה רבה, כגון המיסטיקן מן המאה ה -13, השייח מית'אן אל בהרני (נפטר בשנת 1299).
השלטון הפורטוגזי
עריכה
ההתפשטות והכיבושים הפורטוגזיים באזור הודו בראשית המאה ה-16, שבאו בעקבות מסעותיו של ואסקו דה גאמה, גרמו למאבק בין הפורטוגזים לעות'מאנים בדבר השליטה על חופי המפרץ הפרסי. הפורטוגזים, שהתעניינו בנתיבי הסחר במפרץ, השתלטו קודם על אזור אורמוס (הורמוז של ימינו) בטרם הגיעו לבחריין. אניות פורטוגזיות נכנסו למפרץ לראשונה ב-1485. לאחר נפילתה של ממלכת אורמוס ב-1507, נפלה בחריין בידי בית אל-אחסא. כוח משולב פורטוגזי בסיוע חיילים מהורמוז השתלט על האי לתקופה קצרה ב-1521, עד שאיבד אותו לידי בית אל-אחסא. בתגובה שלחו הפורטוגזים כוח נוסף במטרה לבלום את בית אל-אחסא מלהתחזק[1].
בהמשך המאבק הצליחו הפורטוגזים לבסס את שלטונם באי על ידי שחזור מצודת קלת אל-בחריין ששימשה כבסיס לחיל המצב הפורטוגזי[1]. החוקרים מעריכים כי הפורטוגזים שלטו במקום באופן לא-ישיר[2]. על כל פנים, לאורך תקופת השלטון הפורטוגזי התרחשו כמה מהפכות ומחאות, אחת מהן אף הצליחה להוביל לעצמאות זמנית ב-1534, שהובילו לשליחת חיילים פורטוגזים לאי[3].
הפורטוגזים שלטו באי באופן כמעט רצוף עד שנת 1602, וניסיונות נוספים שלהם להשתלט על האי סוכלו על ידי נסיך שיראז. המאבק על השליטה באי התרחש במקביל למחלוקות שהלכו וגברו בין המעצמות האירופיות. לבסוף, השתלטה על האי האימפריה הספווית.
החל מהמאה ה-18
עריכהבשנת 1717 שליט עומאן כבש את האזור. בשנת 1736 נאדיר שאה כבש את האזור. בהמשך הפרסים מספר פעמים גורשו והשתלתו מחדש על האזור. במחצית שנות ה-70 של המאה ה-18 בית ח'ליפה קיבל מפרסים הסכמה על שליטה באזור עד לשנת 1782. בשנת 1783 הם גורשו וחזרו בשנת 1820.
בתחילת המאה ה-19 נחתם הסכם הגנה עם הממלכה המאוחדת. בריטים שלטו באזור במהלך המאה ה-19. בשנת 1932 לראשונה התגלה נפט ובשנת 1933 החל יצוא נפט.
בשנת 1971 הוכרז על עצמאות המדינה.
בשנת 2006 בעקבות התהפכות של מעברות אל-דנה נהרגו 40 מהנוסעים.
המחאה בבחריין (2011)
עריכה- ערך מורחב – ההפגנות בבחריין (2011)
ב-14 בפברואר 2011 החלו מחאות עממיות בבחריין. המחאות החלו על רקע "האביב הערבי" ובעקבות המהפכות בתוניסיה ובמצרים. המפגינים דרשו חופש פוליטי ושוויון בעבור האוכלוסייה השיעית שבממלכה, ולאחר מכן לסיום השלטון המונרכי.
ב-17 בפברואר נהרגו כמה מהמפגינים מירי כוחות הביטחון של בחריין. במרץ הכריז מלך בחריין על שלושה חודשים של מצב חירום. ב-17 במרץ הפגינו כ-100 אלף מפגינים במנאמה נגד המלך ובעד בחירות במדינה לציון שנה מתחילת הפגנות, עד אותו יום נהרגו לפחות 91 אנשים, 5,400 נוספים נפצעו ויותר מ-3,000 נוספים נעצרו כמו מאות אחרים שעונו בידי המשטר.
ההפגנות והמהומות נמשכו גם לאחר שנת 2011. לבקשת בחריין, סעודיה ואיחוד האמירויות סייעו לדכא את המחאה - ושלחו 1,500 חיילים כדי לעצור את ההפגנות. בדצמבר 2014 נידונה פעילת זכויות האדם זיינב אל-חוואג'ה לשלוש שנות מאסר בגין קריעת תמונתו של המלך חמאד. בשנת 2016 היא שוחררה על תנאי וגורשה מהמדינה.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Curtis E. Larsen, Life and Land Use on the Bahrain Islands: The Geoarchaeology of an Ancient Society, אוניברסיטת שיקגו, 1983, עמ' 68-69, ISBN 9780226469065
- ^ Al-Khalifa, Bahrain Through The Ages, Routledge, 2014, עמ' 147, ISBN 9781136146503
- ^ Dejanirah Couto, Rui Manuel Loureiro, Rui Loureiro (ע), Revisiting Hormuz: Portuguese Interactions in the Persian Gulf Region in the Early Modern Period, Otto Harrassowitz Verlag, 2008, עמ' 107, ISBN 9783447057318