היסטוריה של קריית הוותיקן
השטח בן 440 הדונם המוכר כיום כמדינת קריית הוותיקן במרכזה של רומא, בירת איטליה, קיבל את צורתו ואופיו העצמאי רק בשנת 1929 מכוח ההסכמים הלטרניים שנחתמו בין איטליה הפשיסטית והוותיקן. המדינה הייתה חלק ממדינת האפיפיור במשך למעלה מאלף שנים, ולאחר תקופה בת 59 שנים בהן הייתה נטולת הגדרה עצמית, זכתה בה שוב, והיא מקיימת ממסד שלטוני חילוני לצד תפקידה הייחודי כמנהיגת העולם הנוצרי הקתולי.
אפור כהה - טרטוריית קריית הוותיקן.
אפור בהיר - טריטוריית קריית הוותיקן באבטחה איטלקית.
אדום - טריטורייה איטלקית.
כחול - טריטורייה איטלקית בחזקת הוותיקן.
שחור - בזיליקת פטרוס הקדוש.
העת העתיקה
עריכהכבר לפני הגעת הנצרות לרומא, נחשבו "גבעת הוותיקן" (לטינית Vaticanus Mons) וה"אגר וותיקנוס" (Ager Vaticanus) בו שכנה, כאזורים מקודשים או לפחות בלתי יאים למגורים. ייתכן שבגבעה השוכנת על הגדה הימנית של הטיבר, אל מול שבע הגבעות של רומא, היה יישוב אטרוסקי בשם "ותיקום" (Vaticum). בתקופה הרומית שימש המקום לעבודת האלה הפריגית קיבֶלֶה (Cybele, יוונית Κυβέλη) או "האם הגדולה" (Magna Mater) בגלגולה הרומי, ושל בנה אטיס (Attis)[1]. בתקופת אגריפינה (14 לפנה"ס עד שנת 33 לספירה) נוקזה הגבעה וסביבתה וניטעו בה גנים בתחילת המאה ה-1. בשנת 40 לספירה החל קליגולה להקים קרקס במקום בו משתרעת כיום כיכר פטרוס הקדוש. הקרקס הושלם על ידי נירון קיסר ונקרא על שמו. האובליסק שבכיכר המתנשא לגובה של 25.5 מטר, הובא אליה מהליופוליס שבמצרים על ידי קליגולה, על מנת לקשט את הקרקס, והוא השריד הגלוי היחיד שנותר ממנו. לאחר השרפה הגדולה של רומא בשנת 64 לספירה, נהגו הרומאים להוציא להורג נוצרים בקרקס זה בשל אמונתם, ולפי המסורת נצלב בו גם פטרוס הקדוש. בשנת 326 נבנתה כנסייה ראשונה - הבזיליקה הקונסטנטינית - במקום בו נטען כי פטרוס הקדוש קבור. מתקופה זו החל אכלוסו של המקום וארמון נבנה בסמוך לו בתחילת המאה ה-5.
ממדינת האפיפיור עד ההסכמים הלטרניים
עריכה
ערך מורחב – מדינת האפיפיור
בתקופתו של האפיפיור לאו הרביעי באמצע המאה ה-9, נכללה גבעת הוותיקן בין חומות העיר רומא. בתפקידם החילוני כשליטי מדינת האפיפיור, שלטו אפיפיורים על אזורים ניכרים מחצי האי האפניני במשך יותר מאלף שנים עד אמצע המאה ה-19, כאשר שטחה של מדינת האפיפיור סופח לממלכת איטליה. במשך חלק ניכר מתקופה זו לא שימשה קריית הוותיקן כמקום מגוריהם ועבודתם של האפיפיורים, וארמון הלטראנו (איטלקית Palazzo del Laterano) שימש לשם כך. לאחר מכן יצאו האפיפיורים לגלות באביניון שבצרפת, שנמשכה בין השנים 1309 עד 1377. לאחר שובם של האפיפיורים לאיטליה שימש ארמון קווירינאלה (Palazzo del Quirinale) למגורי האפיפיורים, ואילו בקריית הוותיקן שכן המרכז האדמיניסטרטיבי של הכנסייה.
בשנת 1870, כאשר רומא סופחה לאיטליה לאחר התנגדות שולית מצד האפיפיור, נותרו נכסיו של הכס הקדוש בעיר ובסביבותיה במצב לא ברור, ומעמדו של האפיפיור נודע עד שנת 1929 בכינוי "השאלה הרומאית" (Questione Romana). "חוק הערבויות" האיטלקי החד צדדי (Legge delle Guarentigie) מ-13 במאי 1871 אמנם הקנה לאפיפיורים מספר פריבילגיות הדומות לאלה מהן נהנה מלך איטליה, וכן ערב לשלומו של האפיפיור, העניק לו את הזכות להחזיק כוח הגנה צבאי ואת הזכות למנות שגרירים שנהנו מחסינות דיפלומטית מטעמו, ולקבל שגרירים מטעם מדינות זרות, וכן הקציב לו תשלום שנתי. אולם האפיפיורים סירבו להכיר בריבונותו של המלך על רומא ועל שטחיה של מדינת האפיפיור לשעבר. יתר על כן, האפיפיורים גזרו על עצמם להישאר בתחומיה של קריית הוותיקן, והאפיפיור פיוס התשיעי, אחרון שליטיה של מדינת האפיפיור הגדיר עצמו כ"אסיר בוותיקן". הלכה למעשה, איטליה לא ניסתה להתערב בנעשה בתוך קריית הוותיקן, אך כנסיות ומבנים מחוצה לה הולאמו, ובכלל זה, ארמון קווירינאלה המשמש כיום כמעונו הרשמי של נשיא איטליה. במקביל המשיכו מדינות אחרות להכיר בכס הקדוש כישות ריבונית לכל דבר. קריית הוותיקן עצמה נכללה בתקופה זו ברובע (Rione) בורגו (Borgo) של העיר רומא.
ההסכמים הלטרניים
עריכה- ערך מורחב – הכס הקדוש
- ערך מורחב – ההסכמים הלטרניים
בשנת 1926 החלו מגעים בין איטליה לבין הוותיקן במטרה למצוא פתרון לשאלה הרומאית. המחלוקת הגיעה לסיומה עם חתימתם של שלושת ההסכמים הלטרניים ב-11 בפברואר 1929. על ההסכמים חתמו הקרדינל מזכיר המדינה פייטרו גספרי (Pietro Gasparri) בשם האפיפיור פיוס האחד עשר וראש ממשלת איטליה בניטו מוסוליני בשם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. לפי ההסכמים זכה הכס הקדוש להבטחת מעמדה של קריית הוותיקן כמדינה ריבונית, ובתמורה ויתר על שטחי מדינת האפיפיור שאבדו לו בין השנים 1860 עד 1870. להסכם נלווה פיצוי חד פעמים מצד איטליה בסך של 90 מיליון דולר, ובנוסף תשלום שנתי של 4.5 מיליון דולר.
לפי ההסכמים מספר מבנים של הכס הקדוש הנמצאים מחוץ לקריית הוותיקן הוכרו כשטחים אקס-טריטורייליים של המדינה, בדומה למעמדן של שגרירויות. בין אלה נמנים אחוזת האפיפיור בקסטל גנדולפו (Ville pontificie di Castel Gandolfo) מדרום לרומא[2], ושלוש הבזיליקות הפטריארכליות נוסף על בזיליקת פטרוס הקדוש - בזיליקת סנטה מריה מג'ורה (Basilica di Santa Maria Maggiore), בזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות (Basilica di San Paolo fuori le mura) ובזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו (Basilica di San Giovanni in Laterano)[3]. בתוך בזיליקות אלה נעשית האבטחה על ידי חיילי המשמר השווייצרי.
מאז 1929
עריכהלאחר חתימת ההסכמים הלטרניים הכריז מוסוליני על הקמתה של "ויה דלה קונצ'ילייציונה" (Via della Conciliazione - "דרך הפיוס"). הדרך אכן נסללה לאורך כחצי קילומטר מכיכר פטרוס הקדוש אל טירת סנטאנג'לו, והושלמה בשנת 1950. ב-1931 הוקם רדיו הוותיקן (Radio Vaticana) על ידי גוליילמו מרקוני. במלחמת העולם השנייה הכריזה מדינת הוותיקן על נייטרליות, והתנהלותו של האפיפיור פיוס השנים עשר הייתה ועודנה שנויה במחלוקת, לאור התעלמותו מזוועות המלחמה ומהשמדת היהודים במהלך השואה, וכן בשל העובדה שמעולם לא גינה את מעשי ההשמדה. לאחר המלחמה, ב-1947, הוכללו ההסכמים הלטרניים בחוקתה החדשה של איטליה.
בין השנים 1962 ו-1965 נערכו ארבעת מושבי ועידת הוותיקן השנייה. ועידה אקומנית זו ערכה רביזיה מרחיקת לכת בכנסייה הקתולית בכל הקשור למעמדה של הכנסייה, לפולחן, ליחסה לדתות אחרות ולגישה אל כתבי הקודש.
ב-13 במאי 1981 ניסה הטורקי מהמט אלי אג'ה להתנקש בחייו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכניסה לכיכר פטרוס הקדוש. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1984 שונו מספר סעיפים בהסכמים הלטרניים, בעיקר ביחס למעמדה של הדת הקתולית כדת המדינה האיטלקית. באותה שנה גם הוכרזה קריית הוותיקן כאתר מורשת עולמית, והוותיקן חידש את קשריו הדיפלומטיים עם ארצות הברית, לאחר שהושעו מאז 1867. בשנות התשעים של המאה ה-20, החלה קריית הוותיקן בשידורי טלוויזיה, ואילו רדיו הוותיקן משדר ב-47 שפות.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה