היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין

מבחינה פוליטית, הרפובליקה העממית של סין היא הישות המדינית השולטת בסין היבשתית. מבחינה היסטורית, שם זה מתייחס לתולדותיה של ישות זו, שנוצרה בעת החדשה המאוחרת לאחר אלפי שנים של שושלות אימפריאליות ותקופה קצרה של הרפובליקה הסינית.

ההיסטוריה של המדינה החלה רשמית ב־1 באוקטובר 1949, כאשר בעקבות הניצחון הכמעט מוחלט במלחמת האזרחים הסינית, מאו דזה-דונג הכריז על הרפובליקה העממית הסינית ממעלה כיכר טיין-אן-מן תולדות הרפובליקה העממית כוללת כמה עשורים של מאבקים פוליטיים, רפורמה כלכלית וחברתית, וכן תנועות רבות שהותירו את חותמם בסין ובעולם כולו.

תקופת מאו

רפורמציה חברתית

הממשלה החדשה שלטה על עם שהיה מותש משני דורות של מלחמה ומאבק חברתי, ושסבל גם ממשבר כלכלי עם אינפלציה גבוהה ומניתוק קשרי התחבורה במדינה. סדר פוליטי וכלכלי חדש, המבוסס על הדוגמה הסובייטית נוסד במהירות. ברית המועצות והרפובליקה חתמו על אמנה להגנה הדדית ב־14 בפברואר 1950.

בתחילת שנות ה-50, סין החלה בשיקום חברתי וכלכלי. המנהיגים החדשים זכו לתמיכה פופולרית בעצירת האינפלציה, השבת הכלכלה למסלולה ובניה מחדש של רבים ממפעלי התעשייה שנפגעו במלחמה. למפלגה הקומוניסטית הסינית הייתה סמכות כמעט בכל תחומי החיים. השלטון של המפלגה הובטח על ידי כוחות צבאיים גדולים שהיו נאמנים לה, על ידי ממשלה שעשתה את שהמפלגה רצתה, ועל ידי חברי המפלגה בארגוני העובדים, הנשים ובארגונים אחרים.

מלחמת קוריאה

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

עם תחילת ההתאוששות הכלכלית, הרפובליקה המאואיסטית החדשה נכנסה לקונפליקט הבינלאומי הראשון שלה. ב־25 ביוני 1950, כוחות קוריאה הצפונית של קים איל-סונג חצו את קו הרוחב 38 לתוך קוריאה הדרומית, ולבסוף התקדמו עד למשולש פוסן. כוחות האו"ם נכנסו למלחמה לצד הדרום, והגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור הציע לסיים את המלחמה עד לחג המולד 1950. ברית המועצות וסין ראו את הניצחון של האו"ם כהישג פוליטי גדול לארצות הברית. ברית המועצות לא רצתה בעימות ישיר, ומאו החליט להתערב. כמהלך צבאי אסטרטגי, ב־27 ביוני 1950, ארצות הברית הציבה את הצי השביעי שלה במצר טאיוואן, וכך הגנה על כוחות הקוומינטנג שנותרו בטאיוואן מפני סין העממית. ב־25 באוקטובר 1950, "צבא המתנדבים הסיני" חצה את הנהר הצהוב, ועד סוף נובמבר כבר היה בהתקפה כללית בקוריאה; זאת אף על פי שמנהיגים רבים של סין, כולל שר ההגנה לין ביאו, התנגדו להשתתפות של סין במלחמה.

המלחמה הקוריאנית הייתה הקונפליקט הבינלאומי הראשון של סין העממית, והיא עלתה לה במחיר יקר. ארצות הברית הייתה בדרכה לשיא כוחה הצבאי. ההתקפה הגדולה הראשונה של הכוחות הסיניים נהדפה באוקטובר, אך עד חג המולד 1950 "צבא המתנדבים" תחת הגנרל פנג דאהואיי התקדמו עד לקו הרוחב 38 והביאו לנסיגה מהירה של ארצות הברית. שני הצדדים דחו את הצעת האו"ם להפסקת אש, ולחמו באזור קו הרוחב 38, עד שלבסוף חתמו על הסכם הפסקת אש ב־26 ביוני 1953.

"הקפיצה הגדולה קדימה"

ב־1958 מאו דחה את המודל הסובייטי והכריז על תוכנית כלכלית חדשה, "הקפיצה הגדולה קדימה", שמטרתה להגביר את הייצור החקלאי והתעשייתי במהירות. נוצרו קואופרטיבים עצומים, והוקמו מפעלים רבים. התוצאות היו איומות. המנגנונים הרגילים של השוק הופרעו, הייצור החקלאי נפגע, והעם הסיני השקיע אנרגיה רבה בייצור מוצרי תעשייה באיכות ירודה שלא ניתן היה למכור אותם. כתוצאה מתכנון לקוי של "הקפיצה הגדולה קדימה", שעליו נוספו תקופות בצורת ושיטפונות, בסין שרר רעב המוני בשנים 1961-1958.

היחסים הסינו-סובייטים, שכבר לא היו במיטבם, הדרדרו עוד יותר ב־1959, כאשר הסובייטים החלו להגביל את הידע הטכנולוגי והמדעי שאיפשרו להעביר לסין. המחלוקת גדלה, והסובייטים הוציאו את כל אנשיהם מסין באוגוסט 1960. באותה השנה, הסובייטים והסינים החלו להיאבק בפורומים בינלאומיים. היחסים בין שתי המעצמות הגיעו לשפל ב-1969 במחלוקת על הגבולות, כאשר חיילים סינים וסובייטים נלחמו זה בזה על הגבול המנצ'ורי.

מהפכה תרבותית

בתחילת שנות ה־60, הנשיא ליו שאוצ'י ומזכיר המפלגה דנג שיאופינג תפסו את השלטון על המפלגה ואימצו מדיניות כלכלית פרגמטית, שסתרה את החזון הקומוניסטי של מאו. מאו, שלא היה מרוצה מהכיוון החדש של סין ומסמכותו הפגועה, החל בהתקפה פוליטית על ליו, דנג ופרגמטיסטים אחרים באביב 1966. התנועה החדשה, "המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה", הייתה תופעה חדשה בהיסטוריה הקומוניסטית. בפעם הראשונה, חלק מהמנהיגות הקומוניסטית ביקשה להביא להתנגדות עממית כנגד החלק האחר. סין הייתה בדרכה לאנרכיה פוליטית וחברתית, שעתידה הייתה להימשך כעשר שנים.

הוראתו של מאו הייתה לבודד את הנשיא ליו שאוצ'י, שמת בכלא ב־1969. דנג שיאופינג נשלח לעבוד במפעל למנועי מכוניות. מאו ו"חברו הקרוב ביותר", שר ההגנה לין ביאו, שנעשה ליורשו של מאו, טענו כנגד ליו, דנג ומנהיגי מפלגה אחרים כי הם גוררים את המדינה חזרה לקפיטליזם. תנועות נוער קיצוניות, שנקראו "המשמרות האדומים", התקיפו ארגוני מדינה ומפלגה בכל הרמות, כשהם תרים אחר מנהיגים שלא נכנעו להלך הרוח הקיצוני. כתגובה לאירועים אלה, חלק ממפקדי הצבא ופקידים אחרים ניסו להיראות כתומכי במאו, בעודם מנסים למעשה למנוע את הפעילות הקיצונית באזורי השפעתם.

בתקופה שבין 1966 ל־1968, לאחר שפולחן האישיות שלו כבר היה מפותח ומיוסד, מאו ניסה להשמיד את "ארבעת הישנים"(אנ'). דת ומוסדות חינוך היו המטרות העיקריות. נזירים, כמרים, סופרים, פרופסורים ואמנים הוכו או הוכרחו להתאבד. מערכת הרכבות הסינית הייתה בתוהו ובוהו מוחלט. הסמכות של המשמר האדום גברה על זו של המשטרה, ולעיתים הם הכו באופן אקראי אנשים אותם ראו כ"אנטי-מהפכניים". בחינות הכניסה לאוניברסיטאות נפסקו, ורוב בתי הספר התיכוניים נסגרו. לין ביאו והאחרים השתמשו באנרכיה באזורים אלה על מנת להעלות את קרנו של מאו. העם החל להריע למאו ש"יחיה לעשרת אלפים שנה", קריאה שבאופן אירוני מקורה במסורת הפאודלית. מאו הכניס את שמו של לין לחוקה כיורשו.

לין ביאו וכנופיית הארבעה

הפעילות של המשמר האדום ושאר הפעילות הקיצונית דעכה, והמצב הפוליטי בסין התייצב. לפי גרסת המפלגה הקומוניסטית, לין ביאו ניסה אז לבצע הפיכה צבאית בספטמבר 1971; הוא כביכול פיקד ממפקדתו בשאנגחאי על מבצע ההתנקשות במאו בזמן שהמנהיג נסע ברכבת שלו; לפי גרסה זו, כאשר לין ביאו שמע כי ההתקפה נכשלה עקב שינוי במסלול הרכבת, הוא ברח עם משפחתו במטוס צבאי, אך בדרכו לברית המועצות מטוסו נפל במונגוליה; לפי גרסה אחרת, הוא ברח מחשש שיהיה קורבן לטיהור פוליטי. מותו של לין לא פורסם, עת במפלגה החלו הדיונים על עתידה הפוליטי של סין. (תומכיו של לין ברחו מהמדינה, רובם להונג קונג).

לאחר תקרית לין ביאו, פקידים בכירים רבים שפוטרו בשנים 1966-1969 הוחזרו למעמדם. החשוב מבין אלה היה דנג שיאופינג, שהושב ב־1973, בשנת 1975 התקבל כחבר בפוליטביורו, ולאחר מכן מונה לסגן הנשיא. בתקופה זו מאו חיפש יורש שיחליף אותו בבוא הזמן. הוא בחר לבסוף בוואנג הונגוון, יליד שאנגחאי שהיה מקורב לאשתו ג'יאנג קינג, והעביר אותו מעמדה בשלטון המקומי לממשלה המרכזית.

המאבק האידאולוגי בין פקידי המפלגה הפרגמטיים לבין הקיצונים פרץ מחדש בסוף 1975. ג'יאנג קינג, וואנג הונגוון, ושניים אחרים שהיו מקורבים למהפכה התרבותית (שכונו לאחר מכן "כנופיית הארבעה") יצאו בקמפיין תקשורתי נגד דנג. בינואר 1976 מת מסרטן ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, שהיה דמות פוליטית פופולרית. בעקבות מותו יצאו תושבי בייג'ינג ב-5 באפריל לכיכר טיין-אן-מן לקיים הפגנה ספונטנית לזכרו; מטרתם הייתה הבעת תמיכה בדנג ומחאה נגד כנופיית הארבעה. השלטונות דיכאו את ההפגנה והרגו לפחות 800 איש, אם כי ייתכן כי המספר היה גבוה בהרבה – עד 7000 הרוגים. דנג הואשם בפרוץ המהומות וכל סמכויותיו נלקחו ממנו, אך הוא עדיין נותר חבר מפלגה. הפגנה זו ודיכויה ידועים כאירועי טיין-אן-מן.

מורשתו של מאו

לפי גרסת המפלגה הקומוניסטית, המספר הגדול של ההרוגים בתקופת חיזוק השלטון לאחר מלחמת האזרחים הוא כאין וכאפס לעומת מספר מקרי המוות שנגרמו מהרעב, האנרכיה והמלחמה ששררו לפני עלייתם של הקומוניסטים לשלטון.

תומכיו של מאו מצביעים על כך, שלפני 1949 80 אחוזים מאזרחי סין לא ידעו קרוא וכתוב, ותוחלת החיים הייתה 35 שנים בלבד. עם מותו, רק 7 אחוזים לא ידעו קרוא וכתוב, ותוחלת החיים עלתה ליותר מ־70 שנה; בנוסף, אוכלוסייתה של סין גדלה מ-400 מיליון נפש עם תום מלחמת האזרחים עד ל־700 מיליון בשנת 1970. תחת שלטונו של מאו, בא הקץ ל"מאה שנות ההשפלה" של סין, והיא שבה למעמדה כמעצמה; מאו גם תיעש את סין במידה רבה. נכון לתחילת המאה ה-21, סין היא אחת מהמדינות עם שיעור הצמיחה הכלכלית הגדולה בעולם.

המבקרים יצביעו על כך כי גידול זהה בתוחלת החיים אירעו ב"נמרים" של מזרח אסיה, ובעיקר בטאיוואן, שנשלטה בידי מתנגדיו של מאו, הקומינטנג. ייתכן כי חלק מהצמיחה נבעה מהפסקת מצב המלחמה, כך שאפילו שלטון לא מתפקד היה מצליח להשיג תוצאות דומות. מעבר לכך, הניסיון של הנמרים והרפורמות של דנג קסיואפינג מראות כי המדיניות הכלכלית הריכוזית של מאו הביאה לכלכלה כושלת הרבה יותר מאשר זו המבוזרת.

מבקרים נוספים מותחים ביקורת על מאו דווקא מפני שהביא לצמיחה הדמוגרפית, בכך שעודד אותה תחת הסיסמה "יותר אנשים, יותר כוח"; עיקר הגידול באוכלוסייה התרחש בשנות ה-50 וה-60, תחת שלטונו של מאו, ובשנת 1970 מספר הנפשות הגיע, כאמור, ל-700 מיליון. הצמיחה הדמוגרפית המשיכה גם אחרי מותו של מאו.

בגלל מדיניותו שעודד את הילודה, השליטים שבאו אחריו נקטו במדיניות הילד האחד. הגבלה זו בדרך כלל התייחסו לאזורים עירוניים בעלי אוכלוסיית יתר, ואילו באזורים הכפריים ההגבלות היו פחות קשות. מאז שנות ה־90 הייתה הרפיה במדיניות תכנון הילודה בסין, בעיקר מכיוון שהאנשים שנולדו בשנות ה-60 כבר אינם בגיל הפוריות.

פרשנותו של מאו למרקסיזם-לניניזם וניסיונו להתאימהּ לניסיון הסיני, הוביל לגיבושהּ של מאואיזם; אידאולוגיה זו השפיעה על קומוניסטים רבים ברחבי העולם, בעיקר בתנועות המהפכניות בעולם השלישי, כמו הקמר רוז' בקמבודיה, ה"נתיב הזוהר" בפרו והמרקסיסטים בנפאל. באופן אירוני, סין עצמה התרחקה מאוד מהמאואיזם מאז מותו, ורוב חסידיו של מאו רואים את הרפורמות של דנג שיאופינג כבגידה במורשתו של מאו.

מאבקי כוח לאחר מותו של מאו

"הנווט הגדול" היה אחד מהתארים הרבים שמאו דזה-דונג זכה להם לאחר המהפכה התרבותית; הוא היה לסמל, בנוסף להיותו מנהיג. מאו מת ב־9 בספטמבר 1976. המדינה המתאבלת הושבתה לחלוטין במשך יותר משבוע. מאו היה ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית יותר מארבעים שנה, ועמד בראש סין העממית עשרים ושבע שנה.

בשנותיו האחרונות, למאו כבר לא היה אמון גם בוואנג הונגוון, והקשר שלו לכנופיית הארבעה הגבירה את חוסר האמון ביניהם. הואה גואפנג, שבעת מותו של מאו היה השר לביטחון ציבורי וירש את זהאו אנליי כראש ממשלה, נהיה גם לראש הצבא ולראש המדינה. הצדקתו של הואה למהלך הייתה פתק בכתב ידו של מאו שבו היה כתוב, "כשאתה עושה דברים, אני רגוע". יחסית לשלושת היורשים המיועדים שהיו לפניו, הואה שרד לזמן הקצר ביותר. בתקופת שלטונו היה מאבק כוחות בין שלושה כוחות – כנופיית הארבעה, דנג שיאופינג והוא עצמו. באוקטובר, גנרלים ומנהיגי המפלגה קשרו נגד כנופיית הארבעה וניסו לסלק אותה מכל עמדת כוח. ג'יאנג קינג וחבריה הואשמו בפשעים שונים, כולל פעילות אנטי-מהפכנית, והועמדו למשפט. לבסוף כולם נשפטו לתקופה ארוכה בבית הסוהר, או במקרה של ג'יאנג קינג – מאסר עולם.

ב-1980 דנג שיאופינג הצליח להפוך למנהיג העליון של סין. הוא נמנע מלגנות את מאו ומורשתו, אך למעשה סטה מדרכו בצורה משמעותית. בכינוס השלישי של הוועידה ה-11 של המפלגה הקומוניסטית של סין דנג הכריז על מדיניות של רפורמות כלכליות ופתיחות ("גייגה קייפאנג"); במסגרת המדיניות, הממשלה ויתרה תחילה על חלק ממנגנוני השליטה באדמות החקלאיות שבכפרים, ולאחר מכן צמצמה את שליטתה במגזר התעשייתי. בעיניו של דנג, פיתוחה של תעשייה קלה היא הבסיס הכלכלי להתפתחותה של תעשייה כבדה. דנג יזם את הקמת האזורים כלכליים מיוחדים, שבהם משקיעים זרים יוכלו לפעול ללא פיקוח ממשלתי הדוק; באזורים אלה הונהגה למעשה כלכלה קפיטליסטית.

היסטוריה מאוחרת

לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 וסוף המלחמה הקרה, השתנה האיזון בעולם בין המעצמות השונות, והיו שטענו שהעולם נמצא בפתחו של עידן חדש בו לא יתקיימו עוד מאבקי הכוח בין האידאולוגיות השונות בעולם, כחלק מתהליכי גלובליזציה שמקרבים בהדרגה את כל המדינות אל תפיסות דומות בנוגע לממשל וכלכלה^[1]. תהליכים אלו קרו במקביל להתחזקות כלכלית משמעותית של סין, ובקרב מדינות המערב הייתה תקווה שכחלק ממגמה עולמית של התקרבותן של מדינות רבות לכיוון הפלורליזם, ליברליזם והדמוקרטיה באותן השנים, תעבור סין תהליך דומה^[2].

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 התחזקו תקוות אלו על רקע תהליכים שונים שקרו בסין בהשפעת התרבות המערבית, ביניהם הסכמת השלטון לביקורת מקוונת כנגדו. בתקופת בחירתו של שי ג'ינפינג כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין בשנת 2013, ההערכות במערב היו ששי יכונן רפורמות שיהפכו את ממשלת סין ל"לממשלה מודרנית רזה, נקייה, שקופה ויעילה מאוד, הפועלת תחת שלטון החוק"^[2].

בפועל, שי הנהיג מדיניות הפוכה ממה שציפו לה במערב. שי שאף להפוך את סין למעצמה המובילה גישה נגדית לדמוקרטיה-הליברלית של המערב, ובכך שאף להיכנס אל תוך הוואקום שהותירה אחריה ברית המועצות כאלטרנטיבה אידאולוגית למערב. אמנם סין אימצה חלק מהרעיונות שבסיס הממשל הדמוקרטי כמו בחירות (שאינן חופשיות) או הסכמה מוגבלת למחאות כנגד הממשל, אך שאפה ליצור מודל טוטליטרי ולא ליברלי שיוכל להתאים לעולם הקפיטליסטי, והמתוקשר של המאה ה-21^[2]. גישה זו, המשלבת רעיונות דמוקרטיים מסוימים, אך דוחה את אבני היסוד של הדמוקרטיה כמו פלורליזם, חופש ביטוי וחלק מזכויות האדם, מקבלת לעיתים את הכינוי דמוקרטיה טוטליטרית או "דמוקטטורה"^[3].

חיזוק למסקנה בה סין מנסה למצב את עצמה כמובילת המודל העולמית של משטר טוטליטרי עדכני, עלה בדו"ח החירות המקוונת השנתי שפורסם בסוף שנת 2018 על ידי ארגון Freedom House (אנ'). הדו"ח התייחס באריכות להשפעתה השלילית של סין על חופש הביטוי העולמי וקבע כי: "בשנה שחלפה, ממשלת סין ארחה בכירים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקף המקיפה שלה". הדו"ח תיאר מקרים בהם מדינות השתמשו בתופעת הפייק ניוז כתירוץ כדי לחסום רשתות חברתיות או אתרי אינטרנט זרים, במטרה להתקרב בהדרגה למודל הסיני^[4].

התחזקותה הפוליטית של סין הגיעה בד בבד עם הפיכתה למעצמה כלכלית מהמובילות בעולם. בשנת 2010 הפכה סין לצרכנית האנרגיה הגדולה בעולם^[5], ובשנת 2014 הודיעה קרן המטבע הבינלאומית שכלכלת סין עקפה את כלכלת ארצות הברית במספר היבטים כמו שווי שירותים וסחורות^[6].

הצמיחה הכלכלית המהירה של סין בעשורים אלו שינתה באופן דרמטי את החברה והסביבה בסין^[7]. לצד יציאה של רבים מעוני מוחלט^[8], פערים בין המעמדות השונים בסין הקצינו באופן דרמטי. בנוסף, זיהום אוויר בסין של העשור השני של המאה ה-21 הוא החמור ביותר בעולם, וישנו מחסור במקורות מים נקיים, כנראה כתוצאה מהזרמת פסולת תעשייתית וביוב אל מקורות המים, ללא שום פיקוח ובקרה^[7].