היסטוריפיקציה

היסטוריפיקציה היא טכניקה ספרותית בה סיפור המעשה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מהמקום והזמן בהם נמצא הקורא (או הצופה במידה ומדובר בתיאטרון או קולנוע).

מקור השם

השם היסטוריפיקציה הוא הלחם בסיסים: היסטוריה+פיקציה, כלומר היסטוריה בדויה. זאת מאחר שמדובר באירועים היסטוריים לכאורה, אך למעשה הם בדויים.

שימוש בהיסטוריפיקציה

שאלת השימוש

יכול לעיתים להיווצר בלבול, מפני שגם אם יצירה כלשהי נכתבה על התקופה בה היא נכתבה, לאחר זמן כלשהו הספר יקרה ב"זמן אחר" לעומת הקורא, שיכול להתוודע ליצירה שנים רבות לאחר שנכתבה, ובמידה ומדובר בתרגום, הרי שמבחינת הקורא ההתרחשות היא ב"מקום אחר". במקרים כאלו אין שימוש בהיסטוריפיקציה, מפני שיש להתייחס לזמן ולמקום בהם נכתבה היצירה במקור, ולראות האם היוצר בחר להעביר את ההתרחשות לזמן ולמקום אחר.

שימושים שונים בהיסטוריפיקציה

להיסטוריפיקציה יכולים להיות שימושים שונים, התלויים ברצונו של המחבר:

יוצרים כמו היינריך פון קלייסט וברטולט ברכט אשר השתמשו בהיסטוריפיקציה על מנת למתוח ביקורת על החברה כך שהנמען של היצירה יוכל לשפוט את ההתרחשות מנקודת מבט נייטרלית, ולאחר מכן יבין הנמען כי מדובר בעצם בהקבלה למציאות בה הוא חי.
יוצרים כמו סמואל בקט וחנוך לוין אשר כתבו רבים מיצירותיהם במציאות חסרת זמן ומקום, על מנת להדגיש את האוניברסליות שביצירותיהם.
יוצרים כמו ויליאם שייקספיר וג'.ר.ר. טולקין לא עשו זאת בהכרח מתוך שימושים כמו שתוארו לעיל, אלא ככלי ספרותי רגיל.

יוצרים שהתפרסמו בשימושם בהיסטוריפיקציה

בספרות

ג'ון רונלד רעואל טולקין

בספריו, ג'.ר.ר. טולקין העביר את סיפוריו הרבים (שר הטבעות, ההוביט, הסילמריליון) נכתבו בזמן ומקומות אשר לא קיימים (הארץ התיכונה). כך יכול היה טולקין להכניס את היצורים הבדיוניים לסיפוריו מבלי להתחייב כיצד הקוראים הפשוטים לא רואים אותם ולא מודעים לקיומם (בניגוד לספרי הארי פוטר, בהם מוזכרים פעמים רבות כיצד המוגלגים לא מודעים לעולם הקוסמים).

בתיאטרון

ויליאם שייקספיר

שייקספיר הרבה להשתמש בהיסטוריפיקציה ברבים ממחזותיו, כמו "יוליוס קיסר" (התרחש ברומא העתיקה), ורבים השתמש רק בהיסטוריפיקציה חלקית, כאשר הוא העביר את מקום ההתרחשות בלבד, מבלי לשנות את הזמן, לדוגמה: "המלט" (דנמרק), "רומיאו ויוליה" (ורונה), "הסוחר מוונציה" (ונציה) ועוד.

ברטולט ברכט בתיאטרון האפי

אחת מהטכניקות החשובות של ברכט בתיאטרון האפי, שמטרתו ניכור, הייתה ההיסטוריפיקציה. ההיסטוריפיקציה העבירה את מקום ההתרחשות למקום אחר וזמן אחר, אך המחזה עדיין היווה אנלוגיה למציאות בה נכתב (עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה). ההיסטוריפיקציה הייתה אמורה לתת כלי לצופה לשפוט את המציאות המוצגת במחזה בצורה אובייקטיבית, ולגרום לצופה להרגיש כי לו היה חי באותו מקום וזמן המוצגים במחזה, היה עושה משהו בשביל לשנות את המציאות הזאת, ובכך לעזור לו להבין שיכול לגרום לשינוי גם במציאות בה הוא נמצא. דוגמאות ליצירותיו בהן נעשה שימוש בהיסטוריפיקציה:

מאותם המניעים השתמש קלייסט בהיסטוריפיקציה בסיפוריו ומחזותיו, לדוגמה, "רעידת אדמה בצ'ילי", אשר מתרחשת בצ'ילה הכפופה לשלטון ספרד, כמאתיים שנה לפני תקופתו של קלייסט הגרמני.

מחזאי האבסורד

מחזאי האבסורד עסקו במצב של חוסר המשמעות וחוסר התוכן שבקיום האנושי. לכן, מחזאי אבסורד רבים, כמו סמואל בקט, ז'אן-פול סארטר ואחרים, העבירו את ההתרחשות, בדומה לג'.ר.ר. טולקין, למקום וזמן אשר לא קיימים. אך בניגוד לטולקין, אשר העביר את סיפוריו למקומות וזמנים שאמנם לא קיימים אך היו מוגדרים, מחזאי האבסורד העבירו את ההתרחשות למקום וזמן שאינם מוגדרים. דבר זה נעשה על מנת להדגיש כי לא מדובר במצב מקומי, אלא שחוסר המשמעות שבקיום האנושי הוא אוניברסלי ונכון לכלל האנושות. בין מחזות אשר נעשה בהם שימוש שכזה ניתן למצוא את "מחכים לגודו" ו"בדלתיים סגורות".

חנוך לוין

בדומה למחזאי האבסורד, כך גם חנוך לוין, אשר הושפע רבות מתיאטרון האבסורד ועסק בנושאים דומים, השתמש בהיסטוריפיקציה באופן דומה: הוא העביר את ההתרחשות למקומות שאינם קיימים (אך מוגדרים) ולזמנים לא מוגדרים. על מנת להגביר את תחושת ההיסטוריפיקציה, לוין נהג לתת גם שמות שאינם אמיתיים (כלמנסע, יאקיש, פופר ועוד).