הלוויה

הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא איש ציבור או אמן ידוע, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של חיילים, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים.

בדרך כלל, קיימים אנשים העוסקים לפרנסתם בקבורת נפטרים או בשריפתם, כגון החברה קדישא בישראל. בתרבויות מסוימות העוסקים במת נחשבים כטמאים במידה זו או אחרת.

הלוויה יהודית דתית

ביהדות, לפני ההלוויה יש לבצע תהליך של טהרת המת, הכולל רחיצה וניקיון של גופת המת, והלבשתו בתכריכים לקראת הקבורה.

לעיתים יוצאת ההלוויה מבית הנפטר, ופעמים אחרות היא יוצאת מבית הקברות או מבית הלוויות שיועד למטרה זו. יש הנוהגים לערוך "מסע הלוויה" בו שיירת המלווים יוצאת מבית הכנסת בו התפלל המנוח או הישיבה בה למד. ההלוויה קרויה גם "חסד של אמת". בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר כשהיא עטופה בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית, כחלק מהאמונה בהישארות הנפש ובתחיית המתים. לפי ההלכה, עם סיום הקבורה וסגירת הקבר בעפר - מתחילה האבלות. על פי מנהג ירושלים, צאצאי נפטר זכר אין מלווים אותו.

סדר ההלוויה והקבורה היהודית כולל מנהגים, ברכות ותפילות, ומשתנה במעט על פי מסורות שונות. ניתן למצוא שתי מסורות עיקריות - הספרדית והאשכנזית:

סדר הלוויה והקבורה על פי מסורת הספרדים:

הספד - נאמר בחדר הספדים או ליד הקבר.
האבלים אומרים קדיש "על ישראל".
אומרים משנת עקביא בן מהללאל: ”הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה א')

ולאחר מכן סדרת פסוקים מסוימים ("גדל העצה" וכו').

אחד מאנשי חברה קדישא אומר קדיש "והוא עתיד".
בקשת מחילה מהנפטר/ת.
במהלך ההלוויה אומרים לנפטר - את מזמור צ"א בתהילים הנקרא שיר של פגעים, ולנפטרת - את פרק ל"א בספר משלי פסוקים י' - י"א הפותח במילים ”אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא”.
בירושלים נוהגים להקיף את מיטת הנפטר 7 פעמים ליד הקבר או בבית.
לאחר הורדת המת לקבר אומרים "והוא רחום".
אומרים נוסח "צידוק הדין".
אומרים את נוסח ההשכבה.
האבל מברך "ברוך דיין האמת" ולאחר מכן קורע חולצתו כשהוא מעומד.

סדר ההלוויה והקבורה על פי מסורת האשכנזים:

זמן ומקום אמירת ההספד משתנה - ליד בית כנסת בו הנפטר התפלל או בחדר הספדים או ליד הקבר.
האבל מברך "ברוך דיין האמת" ולאחר מכן קורעים לו את חולצתו - לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו אזור.
בזמן הוצאת המיטה אומרים את הפסוק מתהילים ”צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ, וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו” (תהילים פה, יד)".
כשארון הקבורה בחוץ אומר את משנת עקביא בן מהללאל מפרקי אבות.
חברה קדישא אומרים "גדל העצה" (ירמיהו לב,יט) (בימים שאומרים תחנון).
האבלים אומרים קדיש.
במהלך הלוויה אומרים לנפטר "שיר של פגעים" ולנפטרת, "אשת חיל".
לפני הקבורה אומרים "הילודים למות".
אומרים שוב "גדל העצה".
בימים שבהם אומרים תחנון בתפילת שחרית, מנהג ירושלים לעשות שבע הקפות סביב הנפטר (אם הוא זכר, בן 13 ומעלה ומוחזק כשומר תורה ומצוות), טרם הטמנת הגופה בקבר. המנהג מבוצע בשעות היום בלבד והוא שאוב מתורת הקבלה. איש החברה קדישא מניח שבע מטבעות כסף או נחושת על גופת הנפטר, והמלווים סובבים אותו לצד ימין. בכל הקפה נאמר פסוק אחר. בסיום כל הקפה אחד מהמקיפים ניגש למת (תוך כדי שתופסים אותו שלא יישבר המעגל), תופס אבן ומשליך אותה. ואומר בהשלכתו: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן מתנות" (בראשית כה' ו') שהוא נדרש על כל קליפות הטומאה, ו"שולחים" אליהם את האבנים, שלא יזיקו לנפטר. בכל הקפה משליכים לרוח אחרת.
לאחר ההקפות ממהרים להוריד את הנפטר לקבר מפני כבודו, כדי שלא יתבזה. בזמן הורדת המת לקבר אומר החזן שלוש פעמים את הקטע "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית".
מורידים את המת לקבר. לאחר סתימת הגולל אומרים את תפילת ”הצור תמים פעלו” ולאחר מכן הרב או האבלים אומרים "קדיש הגדול". בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים הצור תמים פעלו, ותמורת קדיש הגדול אומרים קדיש יתום.

בסיום ההלוויה נהוג שהגברים נעמדים בשתי שורות והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים ביניהם. בזמן שהאבלים חולפים על פניהם אומרים להם הנוכחים ”המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”.

עם תום ההלוויה, חלים על האבלים דיני השבעה.

סדר ההלוויה והקבורה אצל ישראלים יוצאי אתיופיה:

בהלוויה מסורתית של ישראלים יוצאי אתיופיה הציבור מקונן עם תמונתו של הנפטר, הקייסים נושאים תפילות, ומקורביו של הנפטר נושאים הספדים.^[1]

מנהגים נוספים:

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (28 במאי 2023)

כשעוזבים את אתר הקבורה, נהוג לצאת מבית העלמין בדרך אחרת מן הדרך בה באו.
נהוג לתלוש מעט עשב ולזרוק אותו לאחור.
ביציאה מבית העלמין, חייבים כל הנוכחים ליטול את ידיהם, שלוש פעמים בכל יד. נהוג להימנע מניגוב הידיים כסמל לצער וליגון בפרידה מן המת.

הלוויה ממלכתית לאישיות רמת דרג במדינת ישראל נעשית על-פי נוהל חבצלת.

הלוויה יהודית חילונית

מרבית הנפטרים היהודים בישראל, דתיים וחילונים כאחד, עוברים הלוויה בהתאם לטקס המסורתי-אורתודוקסי. בקרב החילונים יש הבוחרים בקבורה חילונית, שבה כללי הטקס שונים מאלה של הטקס הדתי, אם כי לעיתים נשענים על מרכיבים מתוכו (כגון אמירת תחליף קדיש). בטקס החילוני אין הצמדות לכללים מסוימים, וכל משפחה או קהילה מעצבת טקס כרצונה.

הלוויה חילונית אינה מסתיימת בהכרח בקבורת המת - יש הבוחרים בשריפת גופתם ובפיזור האפר לרוח או שמירתו בכד.

תחליף לקדיש

בחלק מהקיבוצים התעורר הצורך בטקסט קבוע, נוסח הקדיש, שייאמר בטקסי אבל ושיבטא את דרך חייהם הייחודית, רוחם ואמונתם של החברים. הנוסחים האלטרנטיביים שנכתבו נושאים פן חילוני ומתמקדים באדם ובאובדן.^[2] עם הקיבוצים שיצרו-ניסחו קדיש קיבוצי כחלק מנוהגי האבלות המקומיים, נמנים נגבה (המחבר: שלום סמיד), המעפיל (המחבר: מנדל שרל), עין שמר (המחבר: עלי אלון) ויגור (המחבר: צבי שאר).^[3]

נוסח יגור: "יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הַשּׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָּיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן." / אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סָג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ - וּמִגְּאֻלָּה לֹא נוֹאָשׁ. / אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סֵבֶל הָעוֹלָם וְשִׂמְחָתוֹ, שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִלּוּיוֹ וְסִתְרוֹ. / לֹא תִּתַּם עִמּוֹ תִּקְוָה וְדֶרֶך יְשָׁרִים לֹא תֹּאבֵד. / יְבֹרַךְ יְקַר הָאָדָם לָעַד. / יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִים שֶׁנִפְקְדוּ. / תַּמּוּ חַיִּים חֲתוּמִים בְּאַדְמַת יָגוּר, בַּעֲמָלָהּ, בְּלֵב חֲבֵרֶיהָ. / יִהְיֶה זִכְרוֹ (ה) שֶׁל ________ לִבְרָכָה בְּתוֹכֵנוּ".^[4]

ונוסח נגבה וקיבוצים נוספים:
"יתגדל שם האדם / יתעלה פועל חייו ויתברך בזיכרוננו / על צרור מעלליו בימי חלדו / ועל המעש שלא הספיק להשלימו / על החלומות שניטוו - ונמוגו / ועל סגולת יקר ואף חולשת אנוש / שנגוזו מבעד לדוק הערפילי של הזמן / יזהיר זכר האדם והדי חייו כזוהר הרקיע בליבנו / ושמו לפני שמש ינון / כי מותר האדם הוא הזיכרון מעבר למחיצות הזמן / לא בחושך שמו יכוסה / צו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו המשוקע / הזמן במהלכו ירחם / וננצור את כל פרחי חייו לימים רבים / יתגדל וישתבח".

גם בקרב החילונים יש הנוהגים לומר קדיש בנוסח הדומה לנהוג בקיבוצים. בנוסף, עמותת "חופש" מציעה באתר האינטרנט שלה את השיר "כך אתגדל וכך אתקדש" של יהודה עמיחי כאלטרנטיבה לקדיש.^[5]

לקריאה נוספת

הנרי אברמוביץ, "הלוויה בירושלים - נקודת מבט אנתרופולוגית", בתוך: רות מלקינסון, שמשון רובין, ואליעזר ויצטום (עורכים), אובדן ושכול בחברה הישראלית, ירושלים, כנה, 1993.