תחיית המתים

תְּחִיַּת הַמֵּתִים היא אמונה הקיימת בדתות ובאמונות שונות, בכך שבעתיד בני האדם המתים יקומו לתחייה. ביהדות, האמונה בתחיית המתים היא אחת מי"ג עיקרי האמונה והיא מרכיב חשוב בתורת הגמול שלה.

הציור "תחיית המתים" (1499) מאת לוקה סיניורלי

תחיית המתים בתרבויות הקדומות

הרעיון של תחיית המתים מצוי גם בכתבים של מספר דתות לא-אברהמיות במזרח התיכון. בדת היוונית העתיקה הפכו מספר גברים ונשים לאלמותיים לאחר שקמו לתחייה מן המתים.

תחיית המתים ביהדות

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ניכר שיש פה תוספות רבות שאינן מסודרות כמהלך הגיוני רציף.

תחיית המתים בתורה ובספר דניאל

את האזכור היחיד המפורש של תחיית המתים בתורה ניתן למצוא בפסוק:”רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא... אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל” (חתימת שירת האזינו, ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ל"ט) ואכן זוהי דעת רב סעדיה גאון בספר האמונות והדעות.

ברם, לדעת הרמב"ם המילה "אחיה" אינה מתייחסת לתחייה ממוות אלא להמשך של החיים ולכן אין בתורה כל אזכור לתחיית המתים, אלא מקור אמונה זו הוא בדברי ספר דניאל בלבד: ”וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין” (ספר דניאל, פרק י"ב, פסוק ב') הסיבה לכך, לדעתו, היא חינוכית-דידקטית – דור מקבלי התורה היה שקוע באמונת ה"צאבה", הכופרת באפשרות של עשיית נסים גלויים על ידי כוח עליון הגובר על מערכת הטבע, על כן המתין האלוהים, ובישר על האמונה בתחיית המתים רק על ידי הנביאים המאוחרים, בתקופה שכבר לא הטילו ספק באפשרות של נס על טבעי.

מחלוקת זו קשורה לשאלת הנוסח הנכון של המשנה במסכת סנהדרין בתחילת פרק "חלק". הנוסח הרווח הוא: ”ואלו שאין להם חלק לעולם הבא - האומר אין תחיית המתים מן התורה...” (משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א') ואכן רש"י פירש שם: "הכי גרסינן האומר אין תחיית המתים מן התורה - שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה, ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא - כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה - מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא - הלכך כופר גמור הוא".

אך בפירוש המשנה לרמב"ם נוסח המשנה הוא: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים", ללא התוספת "מן התורה"

תחיית המתים בספר ישעיהו

פסוק אחר, שרבים מן המפרשים ראו בו אזכור מפורש של תחיית המתים לעתיד לבוא, הוא הפסוק בספר ישעיהו:

יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל

— ספר ישעיה, פרק כ"ו, פסוק י"ט

עם זאת, מקצת המפרשים ראו בזה רמז בלבד, ומשמעותו הפשוטה, לדעתם, היא תחיית עם ישראל מן הגלות. גם בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ', עמוד ב' נאמר שניתן לדחות ראיה זו ולומר שהכוונה היא למתים שהחיה יחזקאל.

תחיית המתים בספר יחזקאל - חזון העצמות היבשות

ערך מורחב – חזון העצמות היבשות

הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: ס וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:

— חזון העצמות היבשות, ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים א'–י"ב

ישנן דעות שונות בין המפרשים כיצד לפרש נבואה זו, האם יש להבין אותה באופן מילולי, כלומר כמנבאת את תחיית המתים לעתיד, או שמא יש להבינה כמשל, לתחיית עם ישראל ויציאתו מן הגלות.

תחיית המתים בספרות חז"ל

במשנה של מסכת סנהדרין "פרק חלק" נמנה מי שלא מאמין בתחיית המתים בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא. ההסבר: הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים.

אנשי כנסת הגדולה תקנו ברכה מיוחדת בתפילת העמידה, החותמת בברכת מחיה המתים. וכן תיקנו ברכה לרואה קברי ישראל: "ועתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין, ברוך אתה ה' מחיה המתים".

במקומות שונים בתלמוד הובאו ראיות לתחיית המתים מפסוקים שונים בתנ"ך: בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד ב', בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ח, עמוד א' ובמקומות נוספים. אחת הראיות היא מהפסוק "וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀ אַחֲרֵ֣י ׀ אֱלֹהֵ֣י נֵכַר־הָאָ֗רֶץ" חז"ל הציעו לקרוא "הנך שוכב עם אבותיך וקם" כרמז לתחיית המתים, ולכן קבעו כי פסוק זה הוא מקרא שאין לו הכרע.

במסכת סנהדרין מסופר על הוויכוחים שנוהלו על ידי חז"ל עם המכחישים את האמונה בתחיית המתים:

• "שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו... עד שאמר להם מקרא זה : "אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם". לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ', עמוד ב')
• אמר לו קיסר לרבן גמליאל אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי (הנכם אומרים שהמתים קמים לתחיה, והלא המתים הופכים לעפר, וכיצד יחיה עפר)? אמרה ליה ברתיה: שבקיה ואנא מהדרנא ליה (אמרה לו בתו של הקיסר: הנח, ואני אשיב לו תשובה) שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח? א"ל זה שיוצר מן המים א"ל מן המים צר מן הטיט לא כל שכן! (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ', עמוד ב')
• אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי? - אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו. לימים נפלו. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להן: במקום שאין מים ועפר - בניתם, עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה! ואם אי אתה מאמין - צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כלו בשר. שמא תאמר לזמן מרובה - עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א, עמוד א')
• אמר לו ההוא מינא לגביהא בן פסיסא: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין - דחיין מיתי, דמיתי חיין (אבוי לכם שאתם אומרים שהמתים יחיו. שכן אפילו החיים מתים, ודאי שאין המתים קמים)? אמר לו ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי לא חיין דלא הוו חיי דהוי חיי לא כל שכן (אבוי לכם האומרים שהמתים לא יקומו. שכן אלו שלא נולדו - נולדים וחיים, אלא שכבר חיו לא כל שכן שיחיו שוב)! (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א, עמוד א')

הצדוקים והבייתוסים האמינו שלא תהיה תחיית מתים. באבות דרבי נתן נכתב שראשיתן של כתות אלו בשני תלמידים של אנטיגנוס איש סוכו שפירשו באופן מוטעה את אמירתו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס".

תחיית המתים כתחילת העולם הבא

לדעת רוב פרשני היהדות תחיית המתים היא תחילת "העולם הבא", שהוא הגמול הסופי והנצחי לצדיקים ולרשעים. לאחר התחייה יקבל כל אדם, בגופו ובנפשו יחד, את הגמול הראוי לו. עולם זה יהיה עולם גשמי אך שונה מהעולם הזה, הגוף שיקום לתחיה יהיה מושלם כעין גופו של האדם הראשון בגן עדן. בעולם ההוא לא יהיה רוע, והגוף וכוחותיו לא יהוו מכשול לדבוק באלוהים. האנשים בעולם ההוא יהיו נביאים, כל אחד לפי מעשיו ומדרגתו.

לעומתם, לרמב"ם ישנה השקפה שונה בעניין זה, כפי שהוא מבארה בפירוש המשנה למסכת סנהדרין בהקדמה לפרק חלק ובמאמר תחיית המתים. והיא, שתחיית המתים היא נס גדול, שהתרחשותו מובטחת בידי הנביאים, שבו יקומו הצדיקים בלבד לחיים ארוכים וממושכים, שבסופם ימותו, כדרך כל הארץ. אין, לדעתו, לתחיית המתים כל זיקה למושג העולם הבא, שהוא חיי הנשמה לאחר המוות. זאת ועוד, בהלכות מלכים מנתק הרמב"ם את אמונת תחיית המתים מן האמונה במשיח וקובע כי המשיח לא צריך לחולל ניסים כלשהם, למשל לא להחיות מתים. בעקבות עמדה חריגה זו, הרמב"ם אף נחשד בכך שאינו מאמין בתחיית המתים. עקב כך הוא נאלץ לכתוב איגרת, שנקראה לימים "מאמר תחיית המתים", בה הוא מסביר בארוכה את דעתו בעניין זה.

הרמב"ם קבע את תחיית המתים כאחד מי"ג העיקרים בהם מחויב כל יהודי להאמין, ובהיעדר אמונה זו הוא מאבד את חלקו בעולם הבא.

הרב סעדיה גאון, בספרו "אמונות ודעות", מבחין בין תחיית המתים כתחילתו של העולם הבא, בה כולם יקומו לתחייה, מי לקבל את שכרו ומי את עונשו, לבין תחיית המתים שתתרחש בזמן הגאולה בעולם הזה, בה יקומו רק הצדיקים שבעם ישראל. מצבם של הקמים לתחייה בזמן הגאולה שונה יהיה באופן מהותי ממצבם בעולם הבא. לעומת העולם הבא ש"אין בו אכילה ושתייה" ושאר המרכיבים של החיים הטבעיים, הקמים לתחייה בזמן הגאולה יחיו חיים טבעיים, למעט המוות, שהם לא ימותו עוד, אלא יעברו אל העולם הבא באופן "חלק" ללא כל תהליך של מיתה, וזאת על פי דברי חז"ל במסכת סנהדרין: "צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן, שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים", מה קדוש לעולם קיים - אף הם לעולם קיימין. השקפה דואלית זו על המושג של תחיית המתים היא כעין צירוף ההשקפה המקובלת והשקפתו של הרמב"ם יחד. לטענתו של רס"ג, בו בזמן שתחיית המתים של העולם הבא מקובלת על כל האומה הישראלית, תחיית המתים בזמן הגאולה איננה מקובלת על הכל, וישנו מיעוט המפרש את הפסוקים המעידים על תחיית המתים בזמן הגאולה כמבשרים על תחיית עם ישראל ויציאתו מן הגלות.

השאלות המתעוררות בעקבות האמונה בתחיית המתים

מושג תחיית המתים עורר שאלות שונות, חלקן נידונו כבר בתלמוד וחלקן הועלו על ידי ההוגים לאחר מכן. לפעמים יש בהן מן הקוריוז והאבסורד, ולפעמים נוגעות הן אף לעניין הלכתי. לדוגמה: אישה שמת בעלה ונישאה שוב, לאיזה בעל תשוב כאשר יקומו לתחייה? (תשובה: לא בטוח ששני הבעלים יקומו לתחייה ואף גם היא ייתכן שלא תזכה לפני משיח).

והאם הנישואין פוקעים על ידי המוות, ואין להם עוד תוקף לאחר תחיית המתים? האם המתים קמים בלבוש שהם נקברו בו? (תשובה: ציצית שנקברים איתה [בגמרא מופיע : "צדיקים שנקברים בלבושיהן"]) האם הם קמים במומיהם או שמא מתרפאים? (תשובה: מתרפאים) האם הגוף החדש מורכב מאותן הפרודות של הגוף הקודם, ואם כן, במקרה של אדם שטבע ונאכל על ידי הדגים, ואת אותם הדגים אכל איש אחר, כיצד תיתכן תחיית שניהם? (תשובה: כאמור לא בטוח ששניהם יקומו לתחייה ואם אחד מהם קם לתחייה ראה חזון העצמות היבשות) כיצד תכיל הארץ את כל הקמים לתחייה? (תשובה: באחרית הימים 2/3 מאוכלוסיית העולם יכחדו ויישאר 1/3 אחד מאוכלוסיית העולם של אותו דור) ועוד. הרמב"ם הגיב בתרעומת על העיסוק המופרז בשאלות סביב תחיית המתים של הגוף הגשמי, למול חוסר העיסוק בעולם הבא הרוחני, (ראו השקפתו לעיל).

מעלת הקבורים בארץ ישראל

לדעת האמורא הארץ-ישראלי רבי אלעזר אין תחיית המתים אלא לקבורים בארץ ישראל. לשיטתו, הקבורים בחוץ לארץ יעברו על ידי גלגול מחילות לארץ ישראל. מסיבה זו ציוו יעקב אבינו ויוסף להביאם לקבורה בארץ ישראל.

על פי המדרש מתי ארץ ישראל עתידים לקום לתחייה לפני מתי חוץ לארץ. הגוף של מתי חוץ לארץ שיקומו לתחייה לא תשרה בו רוח חיים אלא בארץ ישראל, לאחר התגלגלותו אליה דרך המחילות.

קיים מנהג עתיק בעם ישראל, המוזכר כבר בתלמוד, להשתדל להביא את המתים בחוץ לארץ לקבורה בארץ ישראל. קבורתו של האדם בארץ ישראל אף נחשבת לכפרה על חטאיו. מכאן גם התפתח המנהג להניח עפר מארץ ישראל על המת בטקסי קבורה של יהודי התפוצות.

לדברי הרדב"ז, תחיית המתים עתידה להתרחש דווקא בהר הזיתים שבירושלים, ולא בכל שטחה של ארץ ישראל:

קבלה בידינו שאין תחיית המתים אלא בעמק יהושפט ושם ירדו הנשמות לגוף, ונמצא ניצול מגלגול מחילות, ואפילו מתי ארץ ישראל לא יקבלו הנשמות אלא שם

— שו"ת רדב"ז מכתב יד - אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן קצז

דבריו תואמים לדברי התרגום לשיר השירים:

כד יחון מיתיא עתיד לאתבזעא טור משחא וכל מיתיא דישראל עתידין למפק מתחותוהי ואפילו צדיקיא דמיתו בגלותא עתידין למייתי אורח כוכיא מלרע לארעא ונפקין מן תחות טור משחה ורשיעיא דמיתו ואתקברו בארעא דישראל עתידין להויהון רמין היכמא דרמי גבר אבנא באלא [כשיחיו המתים עתיד להתבקע הר הזיתים וכל מתי ישראל עתידין לצאת מתחתיו, ואפילו הצדיקים שמתו בגלות עתידים לבוא דרך המחילות מתחת לארץ ויוצאים מתחת להר הזיתים. והרשעים שמתו ונקברו בארץ ישראל עתידין להיות מושלכים כמו שמשליך איש את אבן היער.]

— פרק ח פסוק ה

על פי זה התיר הרדב"ז לפנות קבר במטרה להעלות את עצמות הנפטר לירושלים, אף על פי שבדרך כלל יש בכך איסור. על פי פסיקה זו נוהגים גם בימינו.

החייאת מתים על ידי נביאים וחכמים

ערך מורחב – כוחם של חז"ל להחיות ולהמית בדיבורם

בספר מלכים א' מסופר על אליהו הנביא כיצד החיה את בנה של האישה הצרפתית.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה ... וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ. וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי

— ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוקים י"ז–כ"ד

בספר מלכים ב' מסופר על אלישע הנביא שהחיה את בנה של האישה השונמית:

וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כפו כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו

— ספר מלכים ב', פרק ד', פסוקים ל"ג–ל"ה

על פי המסופר במלכים ב' גם לאחר מותו הביא אלישע לתחיית המת:

וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו

— ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק כ"א

בכך נתקיימה ברכתו של אליהו הנביא לאלישע:

וַיְהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי

— ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק ט'

על פי דעות מסוימות בתלמוד גם הנביא יחזקאל החיה מתים.

במסכת עבודה זרה מסופר שבזמן שאנטונינוס ביקר אצל רבי, החיה רבי חנינא בר חמא את עבדו ההרוג של אנטונינוס. אמר על כך אנטונינוס לרבי: "ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים" (=יודע אני שהקטנים שבכם מחיים מתים).

אחת ממצוות פורים היא סעודת פורים. במסכת מגילה, במסגרת הדיון האם יש מצווה להשתכר בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מסופר על שני אמוראים שקיימו מצווה זו:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס).

במסכת כתובות מסופר על רבי חנינא בן חכינאי שהחיה את אשתו, שפרחה נשמתה כשראתה אותו לאחר שהייתו הממושכת מחוץ לביתו לצורך לימוד התורה. וכך התפלל עליה: "רבונו של עולם עניה זו זה שכרה!".

על רב כהנא מסופר במסכת בבא קמא, שציער את רבי יוחנן, ולכן "חלש דעתיה ונח נפשיה" חלשה דעתו של רבי יוחנן, וכתוצאה מכך מת רב כהנא. למחרת התחרט רבי יוחנן והלך למערת הקבורה של רב כהנא, ביקש עליו רחמים והקימו לתחייה.

במחקר

מזווית המחקר, תפיסת תחיית המתים נקלטה ביהדות כאשר תפיסות דומות הפכו למקובלות באזור ישראל, החל מתקופת חז"ל. חז"ל ביססו בכתביהם את חשיבותה התאולוגית של תחיית המתים, בין היתר בעזרת הכנסת אזכורים רבים לכך בסידור התפילה שנכתב בזמנם. מאז ועד ימינו מקובלת בזרמים המרכזיים של היהדות פרשנות לפיה תחיית המתים מוזכרת ונרמזת כבר בתנ"ך.

תחיית המתים בנצרות

ערך מורחב - יום הדין ותחיית המתים לפי הנצרות.

הנצרות אימצה את המושג "תחיית המתים" מן היהדות. לפי האמונה הנוצרית ובהתאם לנאמר במעשי השליחים (כג : 6) ובחזון יוחנן, תתקיים תחיית המתים ביום הדין, לאחר ניצחונו של ישו על האנטיכריסט במלחמה האחרונה. לפי החזון, רק המאמינים, שקיבלו את ישו כמשיח יוכלו לעלות ל"ירושלים העליונה" ולקחת חלק במלכות השמיים שהבטיח ישו. בבשורה על פי מתי (כ"ב, 23-32) מסופר על דו-שיח שיזמו הצדוקים (אשר כפרו בתחיית המתים) עם ישו אודות תחיית המתים. ישו קבע שם (30) "כי בתחיית המתים לא ישאו נשים ולא תינשאנה, כי אם כמלאכי השרת יהיו". מכאן עולה כי לפי סברת המחבר, ישוע קבע כי תחיית המתים אינה תחיית הגוף, כי אם תחייה רוחנית.

תחיית המתים והעלייה לשמיים מתוארים בחזון יוחנן.

תחיית המתים בדת הזורואסטרית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

זרתוסטרא, נביאה של הדת הזורואסטרית היה כנראה הראשון לדבר על תחיית המתים. כמוטיב מרכזי באגדה הקדומה ביותר על "תחיית המתים" שימשו הדמעות, אלו על פי האגדה, נאספו על ידי האל, לאוצר מיוחד בשמים, שכאשר יבוא היום והסבל האנושי ימלא עד תום את אוצר הדמעות, ויכפר על חטא קדום, או אז יהפוך האל את הדמעות לטל ויחיה בהם את המתים. כוונת האגדה הקדומה הייתה להראות, שהדמעות של כולנו אינן לחינם, ושדרך הדמעות עוד תצמח הישועה לעולם כולו. יש חוקרים הנוטים לשייך את תחילת האמונה היהודית בתחיית המתים לתקופת גלות בבל, אז, נחשפו הגולים לדת הזורואסטרית. אף על פי שגם ביהדות המושג "טל של תחייה" הוא חלק מהאמונה בתחיית המתים, קיים שוני משמעותי ביניהם והוא, שביהדות תחיית המתים נקנית רק בזכות האמונה וקיום המצוות, ולא בזכות הזלת הדמעות.

ראו גם

• חיים לאחר המוות
• עצם הלוז
• עולם הבא

לקריאה נוספת

• הרב משה ש. שבת, ספר תורת התחיה - אסופה כוללת אודות תחיית המתים, ירושלים, שבט תשפ"ד
• ארתור כהן, תחיית המתים. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ'550–554.

• Rabbi Nissan Dubov, To Live and Live Again: An Overview of Techihas Hameisim Based on the Classical Sources and on the Teachings of Chabad Chassidism

קישורים חיצוניים

• "תְּחִיַת הַמֵּתִים", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 245–248, באתר היברובוקס
• תחיית המתים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• מדרש תחיית המתים, עשר שאלות ששאל ר' אליעזר את חכמים על תחיית המתים, אתר דעת
• הרב מנחם מענדל הראל, סדרת שיעורים על מדרש תחיית המתים, אתר חב"ד אינפו
• הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - תחיית המתים, אתר "ערוץ מאיר"
• הרב דוד ביגמן, אמונתו לישני עפר: תחיית המתים והישארות הנפש בימינו, אתר ישיבת מעלה גלבוע
• יאיר האס, שלילת האמונה בתחיית המתים בהגותו של ר' אברהם אבן עזרא, JSIJ‏ 13, 2015
• יעקב ישראל סטל, מספר בני ישראל לאחר תחיית המתים לדעת רב סעדיה גאון, המעין תשרי תשע"ב
• רוחמה וייס, איך את רוצה את תחיית המתים שלך?, באתר ynet, 2 באפריל 2010
• יוגב ישראלי, מתי רעיון תחיית המתים הופיע ביהדות – ואיך הציונות אימצה אותו?, באתר ynet, 19 ביולי 2024
• תחיית המתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תחיית המתים, דף שער בספרייה הלאומית
• תחיית המתים- איך זה בדיוק יקרה? ואיך העולם יראה? מתוך הסמינר הדיגיטלי ״70 השאלות הקשות ביהדות״