הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה
הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה היה גוף השלטון הישראלי מ-1967 ועד 1982 שהיה אחראי על בביטחון והסדר בשטחים לצד ניהול החיים האזרחיים, בשטחים שנכבשו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, למעט סיני ורמת הגולן. ב-1982 פוצלו סמכויות הממשל הצבאי, כאשר הוקם לצידו המינהל האזרחי שהיה כפוף לממשל הצבאי והופקד על ניהול החיים האזרחיים של תושבי השטחים. מצב זה נותר עד להקמת הרשות הפלסטינית ב-1994 בעקבות הסכמי אוסלו, לאחר הקמתה הועברו לידי הרשות סמכויות המינהל האזרחי וחלק מסמכויות הממשל הצבאי בערים ובכפרים הפלסטינים.
רקע
עריכהביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה מדינת ישראל את חבלי יהודה והשומרון, את רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. בעוד רמת הגולן וסיני היו לפני המלחמה בריבונות סוריה ומצרים (בהתאמה), הרי שמעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה היה ועודנו מעורפל. בפועל, הנהיגה ישראל בכל אזורים אלה ממשל צבאי בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, שקובעת את אופן הממשל בשטחים כבושים שנתפסו במלחמה., יצאו מכלל זה מזרח ירושלים ושטחים נוספים ממזרח לירושלים שסופחו לישראל ולשטח המוניציפלי של ירושלים כבר ב-1967 בצו מיוחד, והחוק הישראלי הוחל עליהם. רצועת עזה הייתה נתונה בממשל צבאי מצרי משנת 1949, כך שהממשל הצבאי הישראלי החליף ממשל צבאי מצרי. יהודה ושומרון סופחו לירדן ב-1950, ואף על-פי שישראל לא הכירה בסיפוח, היא כיבדה אותו דה-פקטו בכך ששמרה על החוק והמשפט הירדני ברוב השטח (אף זאת בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית).
על-פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית חייב הממשל הצבאי לדאוג למספר זכויות יסוד של התושבים המקומיים: ביטחון אישי, טיפול רפואי, תכנון סביבתי, חופש תנועה וזכויות קניין. כמו-כן הממשל הצבאי מחויב לאפשר הפעלת מערכת חינוך לאוכלוסייה מקומית, אולם אינו חייב להפעיל אותה בעצמו. הסמכות החורגת העיקרית של הממשל הצבאי היא הגבלת חופש התנועה של המקומיים מתוך מה שמוגדר כצורך צבאי. יישום עיקרון זה יכול לבוא לביטוי בדרך של הטלת סגר או עוצר על התושבים המקומיים, בתנאי שיש לכך הצדקה ביטחונית.[1]
מאפייני הממשל הצבאי
עריכהמפקד האזור וחליף הריבון ביהודה ושומרון הוא מפקד פיקוד המרכז. מפקד האזור וחליף הריבון בחבל עזה, בתקופת הממשל הצבאי שם, היה מפקד פיקוד הדרום. המפקד הצבאי הוא היחיד המוסמך לחתום על צווים ראשיים ותקנונים החלים בשטחי הממשל הצבאי.
כאשר החליטה ישראל על הקמת הממשל הצבאי זמן קצר לאחר סיום מלחמת ששת הימים. ההנחה בישראל הייתה שניהול החיים האזרחיים על-ידי הממשל יהיה לתקופה קצרה בלבד ולאחר מספר חודשים הוא יועבר לידיהם של גורמים מקומיים.[2] בבפועל נמשך הממשל הצבאי 26 שנים, כאשר ב-1981 פוצלו סמכויותיו והאחריות לניהול התחומים האזרחיים עברה לידיו של גוף חדש, המינהל האזרחי, כאשר הממשל הצבאי ממשיך לשמש כסמכות העליונה, אך הפיצול נועד לאפשר לו להתמקד בנושאי הסדר והביטחון.[3]
ככל שהתארכה תקופת הממשל הצבאי התברר בישראל כי אין מנוס מהשקעות כספיות משמעותיות ברצועת עזה הנובעות מאחריותה האזרחית של ישראל. ההשקעות המיידיות שנידרשו היו בנושאי תשתיות ובמערכת הבריאות המקומית. לצורך כך בוצעו מיידית פעולוות חיסון מקיפות של כל האוכלוסייה, הוגבר הפיקוח על עסקי המזון וטיב המים וכן הושקעו משאבים רבים בטיפול מיוחד למערכת הביוב. ב-1971 הושק פרויקט השקעות של הממשלה במסגרתו הוקמה רשת מרפאות, שודרגו תשתיות החשמל והמים והוקמו מגרשי משחקים לילדים.[4]
עד 1976 העניקה מערכת הבריאות טיפולים חינם לכל התושבי הרצועה. באפריל 1976 הוחלט על גביית אגרה סמלית מהמקומיים בשל העומס הגובר על מערכת הבריאות כתוצאה מגידול האוכלוסייה ברצועת עזה שמספר תושביה הגיע כבר ל-500 אלף איש. במקביל שודרגו בתי-החולים ברצועה בהשקעה של מיליונים והוקמו בהם מחלקות מודרניות והוקמו מוסדות להכשרת אנשי רפואה מקומיים בהדרכת צוותים ישראליים.[5]
הפרויקט הגדול ביותר היה בית חולים "שיפא" בעיר עזה שהפך לבית-החולים המרכזי של הרצועה. בשנות ה-80' שיפצה אותו ישראל בסיוע אמריקאי על-פי תכנון של אחד ממשרדי האדריכלים המובילים בישראל. הפרויקט נוהל על-ידי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שמואל גורן והושלם ב-1990. מלבד המחלקות הרפואיות החדשות נבנתה גם קומה תת-קרקעית מבוטנת. במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 שימשה קומה זאת כבונקר למסתור של בכירי "חמאס".[6]
הציפייה שהייתה בישראל כי הממשל הצבאי יהיה אחראי על ניהול החיים האזרחיים לתקופה קצרה לא התממשה. מרבית האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת לישראל, המנהיגים המקומיים המעטים שהחזיקו בגישה שונה לא היו מעוניינים לקחת על עצמם את האחריות, אלא העדיפו פתרון שבו תסופח רצועת עזה לישראל ותוקם מדינה דו-לאומית משותפת.[7] ב-1976 זכו בבחירות לרשויות המקומיות ברוב הערים אנשי אש"ף שהחזיקו בגישה עוינת לישראל ובחירתם הקטינה עוד יותר את הסיכוי להקמת מנהיגות אחרת.
ב-1978 הקים אחמד יאסין את ארגון "המערך האיסלאמי" בעזה. הקמת הארגון שהוגדר כארגון אזרחי שיספק שרותי דת, רווחה ובריאות לציבור אושרה על-ידי הממשל הצבאי שפעילות זאת איפשרה להפחית את העומס הגובר על כתפיה של ישראל בטיפול האזרחי באוכלוסייה המקומית הענייה. ארגונו של יאסין אכן נתן מענה בתחומים רבים לאוכלוסיות העניות ברצועה - גני ילדים, מרפאות, בתי-ספר, מוסדות בוררות לסכסוכים, מסגדים ועוד. במקביל, בזכות פעילות זאת צבר הארגון כוח רב ומעמד בקרב האזרחים[8]. התשתית של הארגון החברתי הייתה הבסיס להקמת "חמאס" בדצמבר 1987.
סיום הממשל הצבאי והקמת המינהל האזרחי
עריכההממשל הצבאי בסיני הסתיים סופית ב-1982, עם החזרת השטח לידי מצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד. הממשל הצבאי ברמת הגולן הסתיים עם קבלת חוק רמת הגולן ב-1981, חוק המורה על החלת החוק והמשפט הישראליים בשטח זה. המחלוקת בדבר המעמד המשפטי ועתיד השטחים של אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (זהו הכינוי הישראלי הרשמי ליתר השטחים האמורים מאז סוף שנות ה-70) הביאה לכך שחלק מכללי אמנת ז'נבה לא הוחלו עליהם. ישראל הקימה יישובים באזורים אלו בניגוד לכללי האמנה, ואף גירשה מדי פעם תושבים מקומיים שנחשדו בהמרדה (פעולה שחוקיותה במסגרת כללי האמנה שנויה במחלוקת).
מאז שנת 1981 ועד 1994 פעל באזורים אלו המנהל האזרחי, שתפקידו היה להחליף את הממשל הצבאי, ולנהל את חיי היומיום האזרחיים של תושבי המקום הערביים. גוף זה הורכב מפקידי ממשלה במשרדים שונים של ממשלת ישראל, אזרחים עובדי צה"ל וקצינים. הרעיון מאחורי הקמתו היה להביא אנשים בעלי ניסיון במינהל ציבורי אזרחי, שייטיבו לנהל את חיי היומיום מקציני הצבא שלא הוכשרו לכך. עם זאת, בידי הממשל הצבאי נותרו סמכויות בהחלטות שעניינן ביטחוני. בסוף שנות השבעים הוקמו אגודות הכפרים ארגון של ערבים תומכי השתלבות במדינת ישראל, במטרה להעביר אליהם את השליטה האזרחית ביישובים הערביים - בעקבות הסכמי השלום עם מצרים בהם דובר על אוטונומיה ערבית (שלטון אזרחי אך לא ביטחוני) אך בעקבות רציחת אנשי האגודות, חשיפת שחיתות נרחבת, התנגדות נרחבת בקרב האוכלוסייה הערבית לתנועה זו, וחשדנות כלפיה בימין הישראלי, היא פורקה.[9]
בשנות ה-80' עבדו במינהל האזרחי ברצועת עזה כ-5,000 עובדים ישראלים ופלסטינים שפעולתם חולקה בין 5 נפות: ג'בליה, עזה, דיר אל-בלח, חאן-יונס ורפיח. עד פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 87' הם נעו ללא מגבלות בכל שטחי הרצועה. האינתיפאדה שינתה לחלוטין את תנאי עבודתם, הם נסעו לעבודתם רק בליווי של כוחות צה"ל, אך מכיוון שהעבודה חייבה כניסה לריכוזי אוכלוסייה פלסטינים הם הותקפו כמעט מדי יום בבקבוקי תבערה, אבנים ורימונים. בשל החיכוך הגבוה, בשבועות הראשונים לאינתיפאדה, חלק גדול מהנפגעים היו אנשי הממשל הצבאי והמינהל האזרחי שהיו חשופים למגע ישיר עם האוכלוסייה יותר מחיילי צה"ל.[10]
הקושי הגובר להמשיך ולקיים את הממשל הצבאי ברצועת עזה נבע גם משילוב של האינתיפאדה וגידול האוכלוסייה המהיר ברצועה. ב-1967 בתחילתו של הממשל הצבאי חיו ברצועה 350 אלף איש, בתחילת שנות ה-90' כבר היו בה יותר 800 אלף איש. האחריות על ניהול חייה של האוכלוסייה הגדלה תבע מישראל השקעה גוברת של משאבים כספיים וכוח אדם, זאת לצד התמודדות מתמשכת עם האינתיפאדה ועם עלייה ניכרת במספר הפיגועים שכללו פיגועי ירי ופיגועי דקירה רבים, פיגועי חטיפה, מטענים ולקראת סיום האינתיפאדה גם מכוניות תופת.
הרשות הפלסטינית
עריכה
ערך מורחב – הרשות הפלסטינית
עם חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 (ה'תשנ"ג) הוקמה בהדרגה אוטונומיה פלסטינית בחלק מהשטח. רשות זאת קיבלה את סמכויות המנהל האזרחי, וחלק מסמכויות הממשל הצבאי. עם זאת, במיעוט השטח, באזורים שהוגדרו בהסכמי אוסלו כאזורים בשליטה ביטחונית ישראלית, השליטה ביישובים ערביים נותרו תחת המנהל האזרחי. ביישובים היהודיים באזורים אלו, ההתנהלות האזרחית נעשית בדומה למדינת ישראל באמצעות ועדי ישוב, מועצות מקומיות ועיריות, ואילו המשטרה מתנהלת באופן שמעמדו המשפטי אינו ברור.
בעקבות תוכנית ההתנתקות והעברת השליטה באופן רשמי לרשות הפלסטינית, בוטל הממשל הצבאי ברצועת עזה ב-12 בספטמבר 2005 (ח' באלול ה'תשס"ה).
חידוש הממשל הצבאי ברצועת עזה
עריכהבאוגוסט 2024, לאור התמשכות מלחמת חרבות ברזל וכיבוש חלקים מרצועת עזה על ידי צה"ל, הוחלט לחדש את תפקיד "מושל עזה" שהיה קיים בעבר במנהל האזרחי, האחראי על החיים האזרחיים ברצועה. לתפקיד מונה קצין בכיר, אלעד גורן, שקודם לדרגת תת-אלוף.[11]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- משה אלעד, אם תרצו - זו הגדה: הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1976-1967, חיפה: פרדס, 2016(הספר בקטלוג ULI)
- לב גרינברג, דמוקרטיה כובשת - התפקיד הפוליטי של הצבא במשטר הדואלי של ישראל, מגזין הכיבוש 2008
קישורים חיצוניים
עריכה
החקיקה ביהודה והשומרון, באתר צה"ל, 10 באפריל 2018- שתי שנות ממשל צבאי, הצופה, 5 ביוני 1969
- על תחילת הממשל הצבאי, אתר הפרקליטות הצבאית
- על הממשל הצבאי והשלכותיו על החברה הישראלית בחוברת הקורס "מגמות בחברה הישראלית" של האוניברסיטה הפתוחה (כרך ב')
- צבי ענבר, הפרקליטות הצבאית והשטחים המוחזקים ה'תשס"ב
- מתאם פעולות הממשלה בשטחים, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 29 באוקטובר 2012- המשך הממשל הצבאי בהיבטים הביטחוניים עד ימינו
- דוד תדהר (עורך), "ברוך גיטליס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5228 - מפקד הממשל הצבאי בערערה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ומחבר הספר "המושל המכוער" בהוצאת אוגדן, על תקופה זו.
- מתאם הפעולות בשטחים: ישראל לא תחזיר את הממשל הצבאי בשטחים, באתר וואלה, 23 ביוני 2002
- הצעת חוק החלת אמנת ז'נבה על השטחים המוחזקים על ידי הצבא הישראלי מאז 1967 הצעת חוק של חברי הכנסת חנא סוויד דב חנין ועפו אגבאריה בה'תשע"א (2011).
- היוזמה הישראלית - הצעה מימין לביטול הממשל הצבאי.
הערות שוליים
עריכה- ^ אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (מתורגם לעברית), באתר בצלם
- ^ דב עילם, "הצד האזרחי של הממשל הצבאי בעזה", למרחב, 23.10.1967
- ^ סופר דבר, "תוכנית שרון להפרדת המינהל האזרחי מהצבאי תובא ביום א' לממשלה", דבר, 23.9.1981
- ^ תופיק חורי, "בית ספר מקצועי וחמש מרפאות יוקמו השנה ברצועה", דבר, 14.1.1972
- ^ דני צדקוני, "חידושים בשרותי הבריאות ברצועת עזה", דבר, 5.9.1977
- ^ צבי אלחייני, הצצה נדירה: כך תיכננו ובנו אדריכלים ישראלים את בית החולים שיפא בעזה, באתר Xnet, 30 ביוני 2005
- ^ דוד חכם, עזה בגובה העיניים - מבט לאינתיפאדה מבפנים, מודן: משרד הבטחון, 2016, עמ' 64-65
- ^ דוד חכם, "ותמלא הארץ חמאס - אחמד יאסין ומלחמתו בישראל", קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 10-15
- ^ ערבים טובים מאמר של ד"ר הלל כהן - על חדירת המודיעין הישראלי לאוכלוסייה הערבית.
- ^ דוד חכם, עזה בגובה העיניים, מודן: משרד הבטחון - הוצאה לאור, 2016, עמ' 158-159
- ^ יואב זיתון, "קצין עזה ראשי": התא"ל החדש, שמסמל את כיבוש הרצועה לשנים הבאות, באתר ynet, 29 באוגוסט 2024