יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא השם הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

יהודה ושומרון וחבל עזה (בירוק)

החל משנת 1967 הוחל על יהודה, שומרון וחבל עזה ממשל צבאי, שהוחלף בשנת 1981 במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולק האזור לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם.

המעמד המשפטי והבינלאומי של האזור שנוי במחלוקת. לרוב, בקרב הקהילה הבין-לאומית, מתייחסים אל השטחים כאל כבושים, אולם ביוזמת המאה התייחס לראשונה הבית הלבן אל השטחים כקשורים לישראל על רקע היסטורי ודתי וקבע כי השטח יחולק בין ריבונות ישראלית לפלסטינית על בסיס אתני.

עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל רואה ביהודה ושומרון "שטחים שנויים במחלוקת" (disputed territories), אך לשיטתה לישראל תביעת זכות עדיפה לגביהם.

בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים אינה חוקית, ועל ישראל לסיים את נוכחותה בשטחים אלה בהקדם האפשרי.

כינויים

עד מלחמת ששת הימים

ערך מורחב – הגדה המערבית תחת שלטון ירדן

עד למלחמת ששת הימים השמות יהודה, שומרון ועזה היו שמות גאוגרפיים או היסטוריים, ולא ציינו יחידה פוליטית. בתקופת המנדט הבריטי היו האזורים האלה שטח בלתי נפרד מפלשתינה/ארץ-ישראל. בתוכנית החלוקה מ-1947, השטחים שיועדו למדינה הערבית במרכז הארץ הוגדרו על ידי האו"ם תחת הכותרת "שומרון ויהודה". עם סיום המנדט הבריטי פלשו לתחומו מספר צבאות מדינות ערב. בגמר מלחמת העצמאות מצרים שלטה ברצועה באזור עזה שנקראה "רצועת עזה", וממלכת ירדן שלטה במזרח ירושלים ובחלק משטחי יהודה ושומרון שיועדו למדינה הערבית. בהסכמי רודוס, (1949) שורטטו קווי שביתת הנשק בין מדינת ישראל לשכנותיה (הקו הירוק). ב-1950 סיפחה ירדן את השטחים עליהם השתלטה והעניקה להם את השם "הגדה המערבית", כלומר - שטחי הממלכה שממערב לנהר הירדן.

לאחר המלחמה

במהלך מלחמת ששת הימים נכבשו השטחים האלה (יחד עם חצי האי סיני ורמת הגולן) בידי צה"ל. למעט מזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה לא סיפחה ישראל את השטחים שנכבשו מירדן ומצרים באופן רשמי. שטחים אלה נותרו, אם כן, במעמד משפטי מיוחד הקרוי "תפיסה לוחמתית" ונוהלו אדמיניסטרטיבית בידי הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה תחת אחריות צה"ל. בסוף שנות ה-70, במהלך כהונת ממשלת הליכוד הראשונה, הוחלט להחליף רשמית את השם "הגדה המערבית" ב"יהודה ושומרון" ואת "רצועת עזה" ב"חבל עזה". עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, הוסכם כי הממשל הצבאי יפסיק פעילותו ותוקם רשות אזרחית לניהול העניינים הפנימיים של הפלסטינים. הדבר חל ביישומו בשנת 1981 עם הקמת המנהל האזרחי.

מקור השמות יהודה, שומרון ועזה

יהודה ושומרון הם שמות מקראיים. השם "יהודה" מוזכר במקרא כשם של שבט משבטי ישראל וכשמה של הממלכה הדרומית שנוצרה מפירוק ממלכת ישראל המאוחדת. הממלכה הדרומית שנוצרה כתוצאה מהפילוג נקראה "ממלכת יהודה", כיוון שרובו הגדול של שטחה השתרע על נחלת שבט יהודה, ורוב תושביה היו משבט יהודה.
במקורות מאוחרים יותר נזכר השם "יהודה" כשמו של האזור סביב ירושלים ומדרום לה. בתקופת הורדוס והשליטה הרומאית בארץ שימש השם "יהודה" כשמה של ממלכת-החסות או הפרובינקיה כולה. בתנ"ך נזכרת עיר בשם "בית לחם יהודה", אולי כדי להבדילה מעיר בעלת שם זהה ששכנה בגליל. השם פלשׂתינה (או ליתר דיוק: "סוריה-פלשׂתינה") מופיע כבר בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (אם כי טענה זו שנויה במחלוקת כיוון שמדובר בהעתק כתביו מהמאה השלישית לספירה ולא מקור שנכתב במאה חמישית לפני הספירה), אולם הוא הפך לשמה הרשמי של הפרובינקיה רק לאחר מרד בר כוכבא, כחלק מפעולות הענישה של הקיסר אדריאנוס כנגד הפרובינקיה המורדת, שאחת מהן הייתה ביטול השם "פרובינקיא יודיאה" במטרה לבטל את התרבות היהודית בארץ ישראל. 

השם "יהודה" השתמר בפי יהודים כשמו של האזור הגאוגרפי, ובהשפעת התנ"ך והברית החדשה הוא החל לשמש גם נוצרים.

"שומרון" מוזכרת במקרא כשמה של עיר הבירה של הממלכה הצפונית. העיר נהרסה בתקופת מרד החשמונאים, ונבנתה מחדש בשם חדש על ידי המלך הורדוס. הורדוס קרא לעיר "סבסטיאה" על שם הקיסר אוגוסטוס (Sebastos היה שמו היווני של אוגוסטוס). העיר סבסטיאה המשיכה להתקיים בתקופה ההלניסטית, וכיום נמצא במקום הכפר סבסטיה, ששימר את השם היווני. מאז תקופת בית שני, הושאל השם 'שומרון' לכל השטח ההררי בארץ ישראל שבין הרי יהודה וירושלים בדרום לבין עמק יזרעאל בצפון, וכך הוא ידוע היום בקרב יהודים ונוצרים. בימי בית שני נוצר גם הכינוי "שומרונים" לבני עדה שמנהגיה קרובים למנהגי היהודים, אך המקום הקדוש להם הוא הר גריזים סמוך לעיר שכם.

השם "עזה" מוזכר במקרא כשמה של עיר פלשתית, שנמצאת במקום שבו נמצאת העיר עזה בימינו.

שמה של העיר השתמר בכל השפות. בתרגום השבעים מתועתק שמה של העיר ליוונית כ"גזה", והדבר מעיד על הבחנה, שעדיין התקיימה בשמות מקומות, בין שתי הגיות שונות לאות ע. בערבית, שבה ההבחנה קיימת לגבי כל המילים בשפה, נקראת העיר "ע'זה" (غزّة ההגייה: "רזה"), ואילו בשפות אירופיות נקראת העיר Gaza, על פי תרגום השבעים.

בשפות אחרות

מפת השטחים שהיו בשליטת ישראל בסוף מלחמת ששת הימים

בערבית, השמות "יהודה" ו"שומרון" אינם מוכרים כמעט. הכינוי המקובל בערבית לאזורים הגאוגרפיים האלה הוא "הרי חברון" (جبال الخليل לציון אזור יהודה) ו"הרי שכם" (جبال نابلس לציון אזור השומרון). היחידה הפוליטית נקראת בערבית "הגדה המערבית" (الضّفّة الغربيّة). הגרסה הערבית לשם "עזה" היא غزّة (ההגייה: "רזה").

בשפות אירופיות, השמות "יהודה" ו"שומרון" מקובלים כשמות גאוגרפיים (אנגלית: Judea, Samaria; צרפתית: Judée, Samarie; גרמנית: Judäa, Samarien), אולם היחידה הפוליטית מכונה "הגדה המערבית", למשל באנגלית: The West Bank, בצרפתית: Cisjordanie, שמשמעותו "עבר זה של הירדן" (כנגד "Transjordanie" שמשמעותו "מעבר לירדן") ובגרמנית: Westbank או Westjordanland, אשר משמעותו "ארץ ירדן המערבית". השמות המקראיים אינם נמצאים בשימוש בשפה היום-יומית ומשמשים רק בספרות נוצרית או במחקר היסטורי.

שמות נוספים

ממלחמת ששת הימים ואילך, שאלת הכינוי הראוי לשטחים האלה עוררה בישראל ויכוח סוער. כמה כינויים רווחו במהלך השנים, ועד היום הבחירה באחד מהם נגזרת מתפיסתו הפוליטית של הדובר:

• יהודה ושומרון (בראשי תיבות: איו"ש - אזור יהודה ושומרון, יו"ש, או ש"י): השם הרשמי שבו משתמשות הרשויות המנהליות של מדינת ישראל לשטחים שנכבשו מירדן. שם זה נפוץ בפי יהודים, במיוחד כאלו המזוהים עם הימין.
• השטחים: כינוי קצר זה רווח בעבר בעיתונות ובשפת היום-יום.
• השטחים הכבושים: תרגום המונח "Occupied territories" המופיע באמנת האג מ-1907 ואמנת ז'נבה הרביעית. שם זה ניתן לאזור במקור בידי גורמים משפטיים בצה"ל, והוא מצוי בפוליטיקה בין-לאומית ואף בקרב דוברים ישראליים המזוהים לרוב עם השמאל.
• השטחים המוחזקים: תרגום אחר למונח "Occupied territories". תרגום זה הוכנס לשימוש בידי צה"ל מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, והיה מקובל על הממשל הישראלי. מילון אבן-שושן ומילון רב-מילים משתמשים בשם זה, אך כיום הוא אינו נפוץ.
• השטחים המשוחררים: שם המשמש את הרואים בשטחים אלה נחלת אבות ודורשים את המשך שליטתה של ישראל בהם.
• אזור: אחדים מחוקי מדינת ישראל, למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי, משתמשים בכינוי זה.
• הגדה המערבית (ובקיצור, הגדה): שם השגור בפי פלסטינים, חלק מדוברי שפות זרות, וחלק מהישראלים, בעיקר אלו המזוהים עם השמאל.

דמוגרפיה

בחודשים אוגוסט וספטמבר 1967 ערך צה"ל מפקד אוכלוסין ביהודה ובשומרון וברצועת עזה. לפי מפקד זה מנתה אז האוכלוסייה 954,898 נפש. במניין זה לא נכללו קרוב ל-390 אלף פלסטינים, מהם כ-50,000 תושבי רצועת עזה שחלקם ברחו במהלך המלחמה וכן פלסטינים ששהו באותה תקופה בחו"ל. הפלסטינים בשתי קבוצות אלו איבדו את מעמדם כתושבי יהודה ושומרון וחבל עזה^{[דרוש מקור]}. בשנים 1981 ו-1988 ביצע המנהל האזרחי מפקדי אוכלוסין נוספים.

התושבים הפלסטינים: רובה של האוכלוסייה ביהודה ושומרון הוא פלסטיני. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בסוף שנת 2016 חיו ביהודה ושומרון כ-2.61 מיליון פלסטינים וברצועת עזה כ-1.91 מיליון. אמינותו של הלמ"ס הפלסטיני שנויה במחלוקת; צוות חוקרים אמריקאי-ישראלי פרסם ב-2005 דו"ח ולפיו נתוני הלמ"ס הפלסטיני נופחו באופנים שונים.

הפלסטינים חיים בכמה ערים גדולות, בעיירות ובכפרים חקלאיים רבים. בסמוך לחלק מהערים הוקמו מחנות פליטים לפלסטינים שהגיעו לאזור במהלך מלחמת תש"ח (1947 - 1949).

התושבים היהודים: ביהודה ושמרון ישנה התיישבות יהודית, המכונה מפעל ההתנחלות. על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2019, נמנו ביהודה ושומרון, 464,000 יהודים. נתון זה אינו כולל כ-300 אלף היהודים המתגוררים בשכונות בצפון ובמזרח ירושלים. וכן כ-60 אלף יהודים הלומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהן ישיבות הסדר, אולפנות, מכינות קדם צבאיות ומכללות . כל ההתיישבות היהודית באזור הוקמה אחרי מלחמת ששת הימים (1967), אם כי באזור גוש עציון מדרום לירושלים, באזור צפון ירושלים: עטרות ונוה יעקב, בבית הערבה שבצפון ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה, היו יישובים יהודיים לפני מלחמת העצמאות. במקומות אלו הוקמו חלק מהיישובים הישנים מחדש, והוקמו גם יישובים חדשים. בגוש עציון השתתפו בהקמת היישובים מחדש גם בנים למתיישבים המקוריים, אולם מקימי כפר דרום מחדש אינם בני המתיישבים המקוריים (שהקימו את היישוב בני דרום בתחומי הקו הירוק). בעיר חברון הייתה קהילה יהודית לאורך מאות שנים עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, אז הצטמצמה הקהילה מכ-1,400 נפש עד לכ-430. בשנת 1929, בטבח חברון (תרפ"ט), נרצחו 67 מתושביה על ידי ערבים תושבי חברון. במפקד 1931 נמנו בחברון 131 יהודים, אך לאחר המרד הערבי הגדול פינו הבריטים את כל יהודי חברון, מלבד משפחה אחת, שהמשיכה להתגורר במקום עד החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר. מלבד היישובים הקהילתיים והכפריים, קיימים ביהודה ושומרון יישובים בעלי אופי עירוני, בהן ארבע ערים - מעלה אדומים, אריאל, מודיעין עילית וביתר עילית.

מעמד משפטי

מפה מפורטת המציגה את היישובים באזור ואת החלוקה לשטחי A, B, C

חיילים בבית לחם, 1978

בין 1948 ועד 1967 היו יהודה ושומרון תחת שלטון ירדן, והוחל עליהן החוק הירדני ב-1950. הסיפוח לירדן הוכר רשמית רק בידי בריטניה. מדינות נוספות הכירו בו דה פקטו במידה זו או אחרת. בתקופה זו רצועת עזה הייתה תחת שליטת מצרים, שלא סיפחה אותם אלא העמידה אותם תחת ממשל צבאי.

לאחר מלחמת ששת הימים הנהיגה ישראל בשטחים שנתפסו במהלך המלחמה ממשל צבאי משלה, במתכונת של תפיסה לוחמתית, על-פי המשפט הבינלאומי המקובל לגבי שטחים שנכבשו במלחמה. תפיסה לוחמתית זו מתוארת בדבריו של השופט אהרן ברק:

יהודה ושומרון מוחזקות על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation). באזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על-פי הוראותיהם של כללים אלה, כל סמכויות הממשל והמינהל מוחזקות בידיו של המפקד הצבאי... סמכויות אלה יש שהן יונקות מהדין, אשר שרר באזור בטרם התפיסה הצבאית, ויש שהן יונקות מחקיקה חדשה, שהוחקה על ידי המפקד הצבאי... בשני המקרים גם יחד חייבת הפעלת הסמכות לקיים את כלליו של המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה לוחמתית, ואת עקרונותיו של המשפט המינהלי הישראלי, שעניינם שימוש בסמכות שלטונית של עובד ציבור.

— בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, ניתן ב-28.12.83

מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה, שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים השונים מן הדין הירדני בתחומים אזרחיים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה. החקיקה הביטחונית והאזרחית בשטחים אלו מוחלת באמצעות צווים של מפקד פיקוד המרכז או פיקוד דרום. בחלק מהמקרים מוחלים בשטחים אלו חוקי מדינת ישראל. בשנת 2013 החל המשרד להגנת הסביבה לפעול למען החלת חוקים העוסקים באיכות אוויר, טיפול באזבסט והזרמת שפכים ביהודה ושומרון.

במהלך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה הוקמו התנחלויות רבות באזורים אלה. שאלת ההתנחלות עוררה ויכוח חריף בישראל ובעולם, כשהקהילה הבין-לאומית רואה אותן כהפרה של החוק הבינלאומי. על תושבי ההתנחלויות, בתוקף היותם אזרחי ישראל, חלים חוקים ישראליים רבים שלא חלים על הפלסטינים.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנת 1987, הוטלו בהדרגה מגבלות על מעבר תושבים מקומיים של יהודה והשומרון וחבל עזה לתוך ישראל, הגבלות ששיאן בהקמת מכשולים פיזיים כדי למנוע מעבר כזה, ביניהם מחסומים וגדר ההפרדה.

ב-1993 נחתם ההסכם הראשון בשורת הסכמים שכונתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה נחתמו בין הארגון לשחרור פלסטין, שהוכר כנציג הרשמי של הערבים החיים ביהודה והשומרון וחבל עזה, לבין ממשלת ישראל. לפי ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, והאזור חולק לשלושה שטחים לא-רצופים: הערים הגדולות וסביבותיהן - שטח A (שבו שולטת הרשות הפלסטינית באופן מלא), האזורים הכפריים (שטח B) עומדים תחת שליטת הרשות בכל הנוגע לעניינים אזרחיים, בעוד צה"ל מוסיף לשלוט באזור מבחינה ביטחונית, ויתר השטח נשאר תחת שלטון ישראלי צבאי מלא - שטח C. המנהל האזרחי שהיה מופקד על השירות האזרחי (חשמל, מים, תקשורת, תשתיות וכו') לתושבים הפלסטינים בכל השטח, הפך לאחראי על ענייני התיאום והקישור בתחום האזרחי. כל ההתנחלויות נכללות בשטח C.

בתוכנית השלום של טראמפ התייחס לראשונה הממשל האמריקאי אל השטחים כקשורים לישראל על רקע היסטורי ודתי. לפי התוכנית השטח יחולק בין ריבונות ישראלית לפלסטינית על בסיס אתני כך שכ-30 אחוזים מיהודה ושומרון יהיה בריבונות ישראלית ומאידך למדינה הפלסטינית ימסרו שטחים במערב הנגב.

שר החוץ האמריקני, מייק פומפאו, הצהיר בנובמבר 2019 כי ארצות הברית סבורה שההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי. לדבריו ארצות הברית לא נוקטת עמדה בנוגע למעמד אזורי יהודה ושומרון, לפיכך יהודה ושמרון לא מהווים שטח כבוש לפי תפיסת הממשל.

מעמדם של השטחים מבחינה משפטית ובינלאומית

ערך מורחב – מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

פרשנות אחת שבה תמכו הפרופסורים יוג'ין רוסטוב, סטיבן שוובל, יוליוס סטון, דאגלס פיית', טליה איינהורן, אליאב שוחטמן, וכן שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט אינה רואה את ישראל ככובשת ביהודה ושומרון אלא כבעלת הזכות העיקרית לריבונות, מכוח החלטות בינלאומיות והמנדט הבריטי, ומכך שישראל מילאה באופן הגנתי את ה"ריק הריבוני" שנותר לאחר שהאימפריה העות'מאנית ויתרה על ריבונותה בשטחים שמדרום לטורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה. לפי פרשנות זו לירדן ולמצרים לא הייתה זכות לכבוש שטחים אלו ולא היה להם כל מעמד חוקי בשטחים אלו גם לאחר שכבשו אותם בתוקפנות.

פרשנות אחרת מורכבת יותר, שכן לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי השטחים נמצאים בשליטת ישראל, לפי פרשנות אחת מכוח תפיסה לוחמתית. מאז תום מלחמת העולם השנייה וקבלת אמנת האו"ם, מקובל העיקרון שעל-פיו מדינה אינה רשאית להחיל את ריבונותה על שטח שנכבש בכוח (בין אם הייתה הצדקה להפעלת הכוח ובין אם לאו). לפי עיקרון זה, שטח יכול לעבור לריבונותה של מדינה רק על-פי הסכם בין המדינות הטוענות לזכויות עליו, או בהסכמת הקהילה הבינלאומית. כיוון שישראל כבשה שטחי יש"ע, במהלך מלחמה, הרי הם "שטחים כבושים" שישראל רשאית להחזיק בהם על-פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד תום הסכסוך. ומאחר וירדן הביאה ריבונות על שטחים אלה לפני המלחמה הרי שאחרי וויתורה של ירדן על כל תביעה טריטוריאלית מצדה בשטחי "הגדה המערבית" והסכם השלום בין הצדדים השטחים הם בריבונות חוקית של ישראל. השקפה זו באה לידי ביטוי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם הקובעת כי על הצדדים להגיע ל"שלום צודק". למשל: מצרים, ששלטה ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים, לא ראתה בה חלק משטחה, והחילה בה ממשל צבאי. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ויתרה מצרים למעשה על רצועת עזה, שכן דרשה להחזיר לידיה את שטח חצי האי סיני בלבד. בשנת 1950 ירדן סיפחה את הגדה המערבית והחילה את החוק הירדני עליה, אך בשנת 1988 הכריז חוסיין, מלך ירדן, על ניתוק הזיקה.

ישראל מסתייגת מהפרשנות הרואה בשטחי יש"ע שטחים כבושים, ומגדירה אותם מבחינה משפטית שטחים בתפיסה לוחמתית. מאז מלחמת ששת הימים החילה מדינת ישראל את חוקיה רק על שטחי מזרח ירושלים ורמת הגולן. על יתר השטחים הוטל ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. במנשר שפרסם המושל הצבאי של אזור יהודה והשומרון עם הקמת הממשל הצבאי נאמר במפורש: "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור" (סעיף 2 למנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967). מהוראה זו נובע כי ישראל אינה מחילה את ריבונותה על השטח, וכי היא מחילה בו סדרי שלטון ומשפט ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. עם זאת, לבג"ץ יש סמכות לדון בסוגיות משפטיות בשטחים אלה, ולתושביהם יש אפשרות להגיש עתירות לבג"ץ (רק בעתירות כנגד גופים מנהליים או צבאיים ישראליים הפועלים מכוח החוק הישראלי). כמו כן, בג"ץ קבע כי כל חייל ישראלי שיימצא בשטחים יחויב לשאת עמו בתרמילו את כללי היסוד של המשפט המנהלי הישראלי, ואת כללי המשפט הבינלאומי הפומבי המנהגי, שעניינם דיני המלחמה (פס"ד ג'מיעת אסכאן 1982).

יש פער לא מבוטל בין מדיניותה המוצהרת של מדינת ישראל לגבי השטחים לבין מדיניותה בפועל. ישראל הקימה ביש"ע עשרות התנחלויות, שבהן התיישבו אזרחים ישראלים, והונהג החוק הישראלי באופן לא-רשמי. דוגמה לבעיות שיוצרת העמימות המשפטית הזאת הובאה בעתירה לבג"ץ בשנת 2005. העתירה כללה דרישה לקבוע כי פועלים פלסטינים מקומיים שעובדים במפעלים בהתנחלויות זכאים לתנאי עבודה על-פי החוק הישראלי, כפי שנהוג לגבי פועלים ישראלים העובדים באותם מפעלים. בית הדין הארצי לעבודה פסק שהדין הישראלי אינו חל על הפועלים האלה, אולם הפועלים וארגוני עובדים ישראלים טענו שיש לקבוע דין אחד לכל הפועלים בהתנחלויות. בג"ץ קיבל את העתירה ופסק כי יש להעסיק את הפועלים הפלסטינים על-פי הדין הישראלי, שכן, לצורך העניין, זיקתם לדין הישראלי גדולה מזיקתם לדין המקומי החל בשטחים.

עמדת הקהילה הבינלאומית

רוב מדינות העולם והגופים הבינלאומיים, אינם מכירים בריבונותה של ישראל על שטחים אלו, ורואים בהם שטח כבוש עליו חלה אמנת ז'נבה הרביעית. ההשקפה הבינלאומית הרווחת היא שגבולות מדינת ישראל נקבעו דה-פקטו בהסכמי רודוס מ-1949, וכל שינוי בגבולות אלה בעקבות מלחמה, נחשב ככיבוש בכוח לכל דבר ועניין. שינוי לגיטימי בגבולות הריבונות הישראלית, על-פי השקפה זו, יכול להיעשות רק בהסכם בין הצדדים, הישראלי והפלסטיני.

גם מדינת ישראל עצמה לא ניסתה לשפר את מעמדה החוקי ולא החילה את ריבונותה על השטחים. באזור מזרח ירושלים, וכן בגולן שנכבש מידי סוריה, הוחל "החוק המשפט והחיקוק הישראלי". בכוונה נזהרו המנסחים מלכלול את המושג "ריבונות", כדי שלא לספק עילה להטלת סנקציות על ישראל מצד מדינות שרואות בשטחים אלה שטחים כבושים. על רוב שטחי יש"ע הוטל בעבר משטר צבאי בין השנים 1967 עד 1981, אשר שודרג כתוצאה מהסכמי קמפ-דייוויד למשטר משולב של המנהל האזרחי, ומ-1994 משטר משולב על-פי הסכמי אוסלו הכולל את הרשות הפלסטינית כאוטונומיה.

בעיית הגדרתם של השטחים היא סוגיה פוליטית, לאומית ובינלאומית, הקשורה קשר הדוק עם הסוגיה הדמוגרפית, כלומר הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל. סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל יגרור בהכרח הענקת זכויות תושב או אזרח לפלסטינים החיים בהם. זאת בהנחה שישראל מחויבת לאמנות הבינלאומיות האוסרות על כל מדינה לשלול אזרחות ממי שנולד בה, חי בה ואין לו אזרחות אחרת.

רמת הגולן, נכבשה אף היא על ידי ישראל במלחמת ששת-הימים, ובדומה לשטחי יהודה שומרון ועזה הוטל עליה ממשל צבאי. אולם ב־1981 הוחל עליה החוק הישראלי, בחוק רמת הגולן. תושבי רמת הגולן זכו לזכויות תושב בישראל, ויש להם הזכות לקבלת אזרחות, על אף שרק מיעוט קטן מימש אותה. רוב מדינות העולם רואות באזור שטח סורי ריבוני, ובתושביו אזרחים סוריים, אך יחסה של ישראל לתושבי רמת הגולן נחשב הוגן^{[דרושה הבהרה]}.

המחלוקת הפנים-ישראלית

רקע היסטורי למחלוקת

עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור היהודי בישראל הייתה מצומצמת. בין התומכים המובהקים בחזרה לקו הירוק, למעט בירושלים וברמת הגולן, היה דוד בן-גוריון. אף על פי שלא כיהן בתפקיד רשמי בתקופת מלחמת ששת הימים ואחריה, הוא הביע את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ, אורי אבנרי, ירון לונדון ואחרים. כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים כתב ישעיהו ליבוביץ':

לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה, ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד.

— ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 420

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ראתה תמיד בשטחים הגובלים בקו הירוק, ובכלל זה שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, כשטחים בעלי חשיבות צבאית אסטרטגית. עד תום מלחמת ששת הימים היה כל שינוי במערך הצבאי בשטחים האלה עילה לכוננות של צה"ל. אף על פי כן, שליטה בשטחים האלה נתפסה תמיד כבעייתית בשל הרכב האוכלוסייה. בהסכם השלום עם מצרים ב-1979 נקבע כי סיני תוחזר למצרים אך תישאר מפורזת, ודרישה דומה נדרשת על ידי ישראל ביחס ליהודה ושומרון אם יועברו לשלטון אחר, או אם תוקם בהם מדינה פלסטינית. הסכם מיוחד בין ישראל למצרים בעקבות תוכנית ההתנתקות קובע כי צבא מצרים ישלוט בגבול בין מצרים לרצועת עזה וימנע מעבר נשק לתוכה, אולם יישום ההסכם נתקל בקשיים.

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה במסירת שטחים, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו ב-1994. אף-על-פי-כן, גם בתקופתו של רבין, המתנגדים לפינוי השטחים בקרב הציבור היהודי בישראל היוו מיעוט גדול. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996 זכה בנימין נתניהו ברוב קטן. אפשר לפרש את זכיית נתניהו כהבעת ספק ביתרונותיה של נסיגה לגבולות הקו הירוק. נתניהו עצמו השאיר את הסוגיה מעורפלת - מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה כזו, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.

האינתיפאדה השנייה הביאה להתנגדות ציבורית רחבה בציבור היהודי הישראלי לכל ויתור נוסף על שטחים מעבר לקו הירוק, אולם בהדרגה התפשטה ההשקפה כי הפתרון לסכסוך הוא "התנתקות חד צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית משטחים מעבר לקו הירוק, לחלופין או בנוסף, יצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. כשהודיע אריאל שרון כי יביא לאישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, התקבל הדבר באהדה בחוגים רחבים בציבור היהודי הישראלי, גם חוגים במרכז הפוליטי שהתנגדו לנסיגה בעבר. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה - היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בינלאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבינלאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק. לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, והתוצאות שאירעו בתקוותיה, חלקים מסוימים בציבור חזרו בהם מתמיכתם בהתנתקות חד צדדית.

המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, אולם הדומיננטי ביותר מביניהם הוא הציבור הדתי-לאומי. תנועות של הציבור הדתי-לאומי היו דומיננטיות גם במאבק למניעת הנסיגה מרצועת עזה.

טיעונים בעד יציאת ישראל מהשטחים

• פגיעה בדמוקרטיה - מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים וממשיכה להחזיק בהם במסגרת "הסדר זמני", ולכן נוצר בפועל מצב בלתי דמוקרטי בו לחלק מהתושבים שבשטחים שבשליטת המדינה יש זכויות אזרחיות מלאות (כגון הזכות לבחור ולהיבחר), ואילו לחלק אחר יש זכויות חלקיות בלבד. זוהי פגיעה בדמוקרטיה של מדינת ישראל, שתגרום לקשיים רבים הן בענייני הפנים שלה והן בזירה הבינלאומית.
• זכות פלסטינית על השטחים - ניתן להפריד את טיעון הזכות הפלסטינית למדינה ביש"ע לשני טיעונים שונים, המגיעים לאותה מסקנה אבל משתי נקודות שונות. הראשונה קובעת כי לעם הפלסטיני יש זכויות לגיטימיות על אדמות, זכויות שיש לו מתוקף ישיבתו ההיסטורית בא"י, זכויות שישראל מונעת את מימושן בכוח שליטה על השטחים. זה הטיעון העיקרי של הפלסטינים עצמם, ובייחוד של תנועת הפת"ח. הטיעון השני קובע שמתוקף הזכות להגדרה עצמית, זכות טבעית שקיימת לכל העמים, העם הפלסטיני זכאי לקבוע כי רצונו בשלטון עצמי בטריטוריה בה יושב, על כן, חובתה של ישראל להעביר את השליטה השטחים ליושביהם. בגישה זו תומכים אישים כגון שולמית אלוני, מנהיגת מרצ לשעבר, ואורי אבנרי, מייסד ומנהיג הארגון "גוש שלום". גישה זאת אינה מקדשת את גבולות 67, אלא קובעת שהעיקרון מימוש השאיפה הלגיטימית להגדרה עצמית גובר על הטיעונים בעד המשך השליטה ביש"ע.
• הנימוק הביטחוני - השליטה של ישראל על השטחים היא הגורם לטרור, וההתנחלויות הן מכשול ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על-פי דעה זו פינוי ההתנחלויות יתקבל ברצון על ידי הפלסטינים ויזרז את יישוב הסכסוך. זו הייתה ההנחה המוצהרת שעמדה בבסיס הסכמי אוסלו, שקודמו בידי שמעון פרס ויוסי ביילין ממפלגת העבודה. לגישה זו היו תומכים רבים בישראל במהלך שנות התשעים, בעיקר מקרב חוגי מפלגת העבודה ומר"צ. גישה זו הייתה למעשה גישתו של רובו הגדול של מחנה השמאל בישראל^{[דרוש מקור]}, עד לפרוץ "האינתיפאדה השנייה". החלק המעשי של הסכמי אוסלו לא כלל פינוי התנחלויות, וגם לא נסיגה של ממש מן ה"שטחים", אלא היערכות מחדש של צה"ל מסביב לריכוזי האוכלוסייה, במקום בתוכם. צה"ל הטיל מגבלות על מעבר תושבים פלסטיניים דרך צירי התנועה שנותרו בשליטתו. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה לאחר הסכמי אוסלו ועליית החמאס וירי הקאסמים לאחר תוכנית ההתנתקות התרבו הדעות כי פינוי שטחים לא בהכרח יביא להפחתת האלימות מצד הפלסטינים.
• נטל כלכלי וביטחוני - ההיאחזות בשטחים מהווה נטל כלכלי וביטחוני כבד על מדינת ישראל, על כן זהו האינטרס המובהק של ישראל לוותר על השטחים ועל תושביהם העוינים, או לפחות לצמצם למינימום את מספר התושבים הפלסטינים שישתלבו במדינת ישראל.
• הבעיה הדמוגרפית - הריבוי הטבעי הגבוה בקרב הפלסטינים בהשוואה לזה שבקרב היהודים הישראלים, והחשש שברבות הימים יהיו היהודים מיעוט בשטח הכולל של ארץ ישראל, מצב שעלול לסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, האינטרס של ישראל הוא לסגת מאזורים בעלי רוב פלסטיני, כדי להבטיח את הרוב היהודי במדינה היהודית. על פי נציגי גישה זו, ובהם ארנון סופר הריבוי הטבעי הלא-יהודי ימשיך לגדול. לדבריהם, תוך כעשור יהיה מיעוט יהודי ממערב לירדן (ללא רצועת עזה). תפיסה זו התגברה בקרב יהודים ישראלים בעקבות האינתיפאדה השנייה.
• מעמד בינלאומי - הכיבוש הנמשך וההתנחלויות גורמים לכרסום מתמשך במעמדה הבינלאומי של ישראל. כרסום זה פוגע בחוסנה הלאומי של המדינה, פוגע בכלכלתה ובהשתלבותה במשפחת העמים.

טיעונים נגד יציאת ישראל מהשטחים

• דמוגרפיה - יש כאלו, ובהם יורם אטינגר, המציגים עמדה לפיה הריבוי הטבעי היהודי גדול מזה של הערבים במדינת ישראל, והמאזן משתפר באופן עקבי. על פי תחזיתם יישאר רוב יהודי מוצק ממערב לירדן (ללא רצועת עזה). ועל כן הסיבה העיקרית למסירת יהודה והשומרון לשליטה זרה הולכת ונעלמת.
• זכות היסטורית, דתית ולאומית - שטחי יש"ע הם חלק מארץ ישראל בה ישבו, וביהודה ושומרון אף שלטו, אבותיו של עם ישראל במשך מאות שנים, במסורת היהודית מיוחסת לה קדושה וסגולה מיוחדת ולדעת הרמב"ן אף ישנה מצווה מיוחדת להתיישב בה.
• זכות משפטית על פי החוק הבינלאומי - על פי "החלטת ועידת סן-רמו" (25 באפריל 1920), "המנדט הבריטי על ארץ ישראל", שהוענק על ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על ידי חבר הלאומים (24 ביולי 1922), "חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" (23 בדצמבר 1920), והחוזה האנגלו-אמריקני (3 בדצמבר 1924) בנוגע למנדט על ארץ ישראל. מסמכים וחוזים אלו מבטאים הכרה משפטית בינלאומית בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על ארץ ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי.
• טעמים ביטחוניים - השטחים הם נכס אסטרטגי מבחינה ביטחונית. כלומר, הרחבת גבולותיה של המדינה מאפשרת לצה"ל ולשב"כ לפעול ביתר חופשיות בכל עת, למניעת צבאות זרים או ארגוני טרור מפעולה סמוך לריכוזי אוכלוסייה ישראליים. דוגמה לכך היא הגדלת טווח רקטות הקסאם מרצועת עזה אחרי נסיגת צה"ל (אף כי בפועל רקטות מסוג זה נורו לעבר ישראל גם כשצה"ל שלט חלקית ברצועת עזה לאחר הסכמי אוסלו. מצד שני, לאחר פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות כמות הרקטות שנורו גדלה בהרבה - מכמה בודדות בשנה לפני יציאת צה"ל למאות בשנה). מצדדי תפיסה זו מראים את ההבדל שקיים באיומים כלפי ישראל מצד רצועת עזה לבין האיומים שקיימים מיהודה ושומרון. דוגמה נוספת: במבצע צוק איתן בשנת 2014 - נורו מרצועת עזה 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, נתגלו 34 מנהרות טרור ברצועת עזה - 14 מהן היו מנהרות חדירה, חדירת יחידת הקומנדו הימי של חמאס וכלי טיס בלתי מאויש לעבר שטחה של ישראל. בנוסף עוד במהלך מבצע "צוק איתן": השב"כ וצה"ל סיכלו השתלטות של חמאס על הרשות הפלסטינית: שתכננה לבצע הפיכה על ידי תשתית צבאית רחבה של הארגון, שהייתה אמורה להוציא לפועל פיגועים בישראל ולערער את היציבות הביטחונית ביהודה ושומרון- מטרת השתלטות הייתה לפתוח "חזית שנייה"/ "אינתיפאדה שלישית" מול ישראל. במסגרת הסיכול נעצרו 93 פעילי חמאס, סכומי כסף, כלי רכב ואמצעי לחימה רבים.
• ירדן היא המדינה הפלסטינית - כבר קיימת מדינה פלסטינית, הלא היא ירדן, שבין 60% ל-70% מאוכלוסייתה פלסטינית. לפי טענה זו, השאיפות הלאומיות של הפלסטינים כבר הוגשמו. כיום השקפה זו נדחקה לשוליים, אך לא נעלמה.
• חשש מחמאסטן- חמאס עלול להשתלט על יהודה ושומרון לאחר שהשליטה הביטחונית הישראלית במקום תעבור לפלסטינים, כפי שעשה ברצועת עזה. בנסיבות כאלה מרכזי האוכלוסייה הישראליים, בירושלים, בגוש דן ועוד, יהיו קרובים מאוד לטווח הטילים שיירו לעברם מיהודה ושומרון.
• פיצויים למפונים - אם יפונו, אף רק היישובים שמחוץ לגדר ההפרדה, עלויות הפינוי, כולל הפיצויים שיקבלו המפונים, כפי שקיבלו בעבר מפוני גוש קטיף, יסתכמו לסך של מאות מיליארדי שקלים, שספק אם המדינה יכולה לעמוד בהם.

שלטון נוכחי

בהסכם אוסלו ב' חולקו השטחים לשלוש קטגוריות מנהליות:

• שטח A: רשמית, בשליטת הרשות הפלסטינית.
• שטח B: רשמית, בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל.
• שטח C: רשמית, בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאים כל ההתנחלויות.

גם על פי הסכמי אוסלו, הריבונות (הזמנית) נתונה באופן רשמי בידי צה"ל, והוא זה שמעניק לרשות הפלסטינית את סמכויות השלטון הרשמיות שלה. כיום שלטון רשמי זה מוגבל ביותר, באזורי יהודה ושומרון אך לא מוגבל ברצועת עזה, ומאז יישום תוכנית ההתנתקות השלטון שם הוא כולו פלסטיני.

ראו גם

• מועצת יש"ע
• יהודה ושומרון
• מחוז יהודה ושומרון
• הקו הירוק
• כיבוש
• הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה

לקריאה נוספת

• שלמה גזית, פתאים במלכודת : 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, זמורה-ביתן, 1999.
• אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים: הוויכוח בישראל על הגדה המערבית, הוצאת כרמל, תשע"ב 2012.
• דניאל בר-טל ויצחק שנל (עורכים), השפעת הכיבוש על החברה הישראלית, הוצאת הספרים של האגודה הישראלית למדע המדינה, 2013.
• משה אלעד, אם תרצו – זו הגדה: הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1967–1976, הוצאת פרדס, 2016.(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• מפות של הגדה המערבית, עזה, וההתנחלויות בשטחים אלו
• אליקים העצני, אומה ומדינה פלסטינית - עובדות ואמיתות שלא נס ליחן, הצגה של טיעונים נגד ההגדרה ככיבוש, באתר "פרש"
• הגדה המערבית ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, מכון ראות
• הווארד גריף, זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי, אתר NFC. פורסם גם ב"נתיב", מאי 2003
• פרופ' טליה איינהורן, מעמדם של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וההתיישבות בהם במשפט הבינלאומי, באתר SSRN, אוגוסט 2014
• ישי קרוב, ה'שטחים' - למי הם שייכים?, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2011
• יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003