המקאמה הערבית

המקאמה (בערבית מקאמאת - مقامات), היא סוג ספרותי שמקורו בספרות הערבית של ימי הביניים משמעותה העקרית של המלה 'מקאמה' מג'לס. מכיוון שסיפרו סיפורים ודיברו באספה, היא אספת שבט (مجلس), במהרה מתן השם לסוגה הספרותית עבר כמה גלגולים.

שלבי התפתחות המקאמה

1. הערבים קראו בתחילה מקאמה למקום האספה של השבט ולאסיפה עצמה. מאוחר יותר נקראו מקאמה אסיפות החכמים ובעלי הלשון בחצרות הח'ליפים. משמעות המילה מקאמה היא "מקום" (مكان) שחכמים עומדים בו, מסיבה של חכמים ומליצים נקראה מג'לס (مجلس); ישיבה, מכאן הושאל השם להרצאה מליצית בענייני מסחר.
2. המלה מקאמה ככינוי ליצירה ספרותית מופיעה בראשונה כציון להטפות, שבעלי מוסר וחכמי דת נשאו בחצרות הח'ליפים והאמירים, והמילה קשורה במליצה הערבית "קאם-ח'טיבא", כלומר קם כנואם.
3. השם של המקאמה אומץ לראשונה ככינויי לסיפור ספרותי בפרוזה חרוזה על ידי ראשון כותבי המקאמות בדיע א-זמאן אל-המד'אני בקובץ יצירותיו מקאמאת (مقامات).

בעברית ניתנה למלה מקאמה המילה 'מחברת' גם זה בלשון חבר-חברה- הישיבה בקבוצה או בחבורה של אנשים.

יוצרי המקאמה המרכזיים

בדיע א-זמאן אל-המד'אני והמקאמה הפרה - קלאסית

יוצרה הראשון של סוגת המקאמה הוא בדיע א-זמאן אל-המד'אני שחיי בין השנים (967–1007) בהמד'אן שבפרס (היום איראן). בזכות כשרונותיו הטכניים בשדה הלשון שהפליאו את בני דורו זכה לכינוי בדיע א-זמאן (بديع الزمان), כלומר פלא הדור, הוא חיבר 400 מקאמות ורק 51 הגיעו אלינו. כתיבתו זכתה אצל החוקרים לכינויי המקאמה הפרה קלאסית, הוא אומנם קבע את המבנה, הסגנון, הדמויות וכו', אבל הדברים עדיין לא היו מגובשים בכתיבתו.

אל-חרירי

אבו אחמד אלקאסם אל-חרירי (ابو أحمد القاسم الحريري; חי בין השנים 1054–1122) תושב בצרה, עיראק. אל-חרירי כתב במבוא לספרו: ” חיברתי חמישים מקאמות המכילות דברי רצינות וצחוק, דקות לשון ותוקפה, זיקוקי חוכמת הדיבור ופניניו, תבליני השיחה הנאה וחידודיה, ואף שיבצתי בתוכן פסוקים, ודברי רמז מעולים”.

דבריו של אל-חרירי מעידים על כישרון לשוני אדיר, כמו המקאמה השש עשרה שבה אפשר לקרוא את האותיות של משפטים קצרים מראשם עד סופם ומסופם עד ראשם ומובנם אחד, כגון "בחר בלב רחב". מקאמאת אל-חרירי היא פיסגת הסגנון, העצוב והתוכן של ספרות המקאמה הערבית. יצירתו של אל-חרירי זכתה על ידי החוקרים לכינויי "המקאמה הקלאסית", היא הפכה לפופולרית מאוד, אנשים שהכירו בעל פה את ספרו סיפרו בכל הזדמנות.

יוצרים מאוחרים

אחרי אל-חרירי עברו עוד 100 שנה עד שסופרים ומשוררים העזו לכתוב מקאמה, וזה היה באנדלוס, כמו: אבו אלטאהר מוחמד בן יוסף אסרקוסטי (ابو الطاهر محمد بن يوسف السرقسطي) שנפטר במחצית הראשונה של המאה הששית של האסלאם (538 - 1138 לספירת הנוצרים) -(ابو الطاهر محمد بن يوسف السرقسطي) וגם אבן שוהיד (ابن شُهَيد) שנולד בקורדובה בשנת 382 של האסלאם (984 לספירת הנוצרים). בין יצירותיו הייתה איגרת מפורסמת בשם: "איגרת התוואבע והזוואבע" (رسالة التوابع والزوابع) שהחוקרים אמרו עליה שהיא מצוטטת מן מקאמאת אלהמד'אני, חלק מהדברים עדיין בכתב יד. היצירות הללו זכו אצל החוקרים לכינוי של מקאמות התקופה הפוסט קלאסית.

מעת הופעתה של המקאמה על בימת הספרות הערבית התחבבה על המשוררים הערבים וגם העברים. היא תקעה יתד נאמן בספרות העברית, זכתה לפריחה קרוב לארבע מאות שנה. מייסדי המקאמה העברית קבעו לה את המונח 'מחברת'. מגדולי המקאמה העברית היה ר' יהודה אלחריזי.

מבנה המקאמה הקלאסית

במקאמה הקלאסית קובץ בעל 50 מקאמות, בכל אחת מהן יש סיפור מסגרת קבוע, סיפורים פנימיים משתנים בלי קשר ביניהם ובלי סדר כרונולוגי. אין התפתחות של הדמויות.

סיפור המסגרת נפתח בדברי דמות המספר - המגיד, המתחיל את המקאמה במשפט מפתח קבוע כמו למשל אצל אל המדאני: "ספר לנו עיסא אבן הישאם" (حدثنا عيسى بن هشام) ולאחר מכן במקאמאת אלחרירי המשפט הזה מופיע אך עם שינויי השם של המגיד, כמו: حكى الحارث بن همام), כלומר: אמר אלחארת בן הממאם. בפתיחה של סיפור המסגרת פוגש המגיד בידידו הגיבור ומספר על המקום שפגש אותו, והזמן שהיה ואיפה נמצא, עם מי נמצא, ומציג לנו את הבעיה שמתחילה את הסיפור הפנימי. לפעמים אין המגיד מזהה את ידידו תחילה, אלא רק בסוף המעשה.

בסיפור הפנימי מוצגת דמות הגיבור. אצל המד'אני הגיבור הוא אבו אלפתח אלאסכנדראני (ابو الفتح الاسكندراني) ואצל חרירי דמות הגיבור היא אלחארת אבן המאם (الحارث بن همّام). לפעמים מכיר אותו המגיד כבר בראשית הסיפור ומספר מעשה שהיה, או תעלול שסיפר לו הגיבור. מלבד שתי הדמויות הקבועות ומשפטי הפתיחה בתחילת המקאמות והסיום בשיר קלאסי, והאופי הסגנוני הכללי, אין קשר ברור ואין סדר כרונולוגי בין הפרקים בתוך הקובץ של המקאמות עצמו.

בכל פרק נפתחת הרפתקה ובו היא מסתיימת, והפרק שלאחריו אינו משתלשל ממנו, אלא הוא יוצא כמוהו מנקודת מרכז משותפת: אופיו של הגיבור, שהתפתחותו מתגלה רק במעגל השלם של המקאמות. מקאמה מתארת בכל פרק הרפתקה או עניין ייחודי לפרק, וכל פרק נתון בתבנית קבועה למדי.

במקאמות אין מוקדם או מאוחר, וממילא גם לא התפתחות של דמויות ועלילה רצופה. כל פרק עומד בפני עצמו, ושתי הדמויות נתונות בכל פרק במצב חדש.

סגנון המקאמה

המקאמה היא יחידה ספרותית קטנה, כתובה בפרוזה מליצית חרוזה, עשירה בקישוטים אמנותיים ומכילה יסוד כלשהו של עלילה וסיפור. פועלים בה בדרך כלל שתי דמויות: האחת מגיד ,(למשל אצל המדאני הוא עיסא אבן הישאם ואצל אלחרירי אלחארת אבן הממאם) והשנייה גיבור ראשי (אצל המדאני - אבו אלפתח אלאסכנדראני, ואצל אלחרירי - אבו זיד אלסרוגי). במקאמה משולב גם קטע של שירה, הבא בדרך כלל בסופה ומסכם את העלילה המסופרת בה במילים אחרות חרוזות בסגנון הקלאסי, כלומר עם משקל קבוע (יתדות ותנועות חרוז מבריח) דלת וסוגר. המקאמות כוללות משלים, וייחודן במליצה, חוכמת החיים והחידוד. סגנון המקאמה הוא מלאכת מחשבת ובה הגיעה הפרוזה החרוזה סג'ע (سجع) לשיא שלימותה ושכלולה. באמצעותה בקשו בעלי המקאמה להנחיל לקורא בדרך משעשעת את עושרה של הלשון הערבית.

המלים במקאמה נבחרות בחירה מדוקדקת לשונית. יש שימוש רב מילים נרדפות ובמילים בעלות צלילים קרובים, כמו צימוד (جناس)עליהם נוספות אמרות שנונות, פתגמים קולעים, ואף בתי שיר, והרי הם מעין רקמה ססגונית בלבוש לשוני, שכולל את כל האמצעים האמנותיים, כמו: מטאפורות, האנשות, השאלות, דימויים, חרוז מגוּוָן מתחלף, שיבוצים וצימודים, סמיכות מטאפורות וכדומה. הסגנון מצטיין בשטפו ובקלותו, המשפטים קצרים והחריזה תכופה.

נושאים וקהלי יעד

קהל היעד או הסביבה של המקאמה היא "בורגנית" מובהקת ואף "זעיר בורגנית". אנו נמצאים בבית אחד הסוחרים, או אצל שופט העיר, בבית המשפט, או במשרד ממשלתי בין פקידים, או סתם במסיבת רעים אוהבי ספרות הפונה אל ההמון (לא חצרני). לכן גם היא מתאפיינת רבוי נושאים, מהם אפילו נמוכים.

נושאי המקאמה עממיים ונפוצים, עשירים ומגוונים, למשל: ענייני מוסר ומחשבה, מדע וחכמה, סיפורים ומעשיות, ויכוחים ומסעות, ביקורת ספרותית וחברתית, חידות ושעשועי-לשון, חידודים ופתגמים, עלילות ומעשים מפתיעים ומפליאים. מוטיב אופייני במקאמה - בדרך כלל מתחפש הגיבור ואינו מתגלה, אלא בסוף המקאמה. נוסף על המוטיב של הערמה שהצליחה הנמצא ברוב המקאמות, נמצא בהן לרוב גורם שני של הפתעה, והיא התגלותו של הגיבור.

מסרים ומטרות המקאמה

1. יש אומרים שאחת המטרות הייתה לשמור על השפה הספרותית וצחותה שכלתה והלכה מן הדיבור הרגיל, הפכה לשדה עיסוקם של הבלשנים, המדקדקים והמלונאים, ומשום שהשפה הקלאסית חדלה להיות חיה, ונשמטה מידי המשתמשים בה. לכן בתקופה זו התעוררה התחושה והצורך להוכיח שליטה בלשון ובעלות על כל מכמניה.
2. רוב החוקרים סוברים שאין למקאמה, מבחינת תוכנה, שום מגמה מוסרית וחינוכי. כל תכליתה היא לשמח ולשעשע את הקוראים. עם זאת, יש הרואים במקאמה גם אמצעי למסר חברתי. בתוקף תפקידה זה זכתה לתפוצה רחבה בקרב העם. ההמונים העמלים מצאו בה נוחם ושעשועים, והיא הקלה את נטל החיים הכבד שרבץ עליהם.
3. יש במקאמה גם ביקורת חברתית על אנשי המעמד הגבוה כמו שופטים שלוקחים שוחד ונדיבים שפשוטי העם אינם מעריכים את נדיבותם, וגם על העניים שצריכים לחפש דרכים מיוחדות כדי להישאר בחיים ולכן משתמשים בתחבולות כדי להשיג את פרנסתם.

דמויות המקאמה

במקאמה פועלות בדרך כלל שתי דמויות: הגיבור הראשי והמגיד

דמות הגיבור הראשי

אצל אלהמד'אני, הדמות היא: אבו אלפתח אלאסכנדראני (ابو الفتح الاسكندراني). אצל אלחרירי, הוא: אבו זיד אסורוג'י (ابو زيد السروجي). - דמות של קבצן נודד, בעל שאר רוח ומשכיל בכל חכמה, משורר וסופר, שנון בדיבור ונמלץ בלשונו. בהליכות חייו הוא טיפוס יוצא דופן, אדם שלא מן היישוב, אוהב חופש ונדודים ואינו מסוגל לחיות במסגרת הקבועה של החברה.

הגיבור במקאמה הוא טיפוס של נוכל והרפתקן המשיג לחמו בתרמיות ובתחבולות. הוא משוטט בעולם ומופיע בארצות שונות בדמויות מתחלפות ואפילו נוגדות: פעם כחסיד ופרוש שכל מעייניו באלוהים ובעולם הבא, והוא מטיף מוסר לקהל שומעיו; פעם כהולל קל דעת שאין לו בעולמו כלום לבד מאכילה, שתייה ונשים, מקל ראש במצוות הדת ונתפש בקלקלתו; פעם כקבצן רעב ועירום, ופעם כרופא – אומן המרפא כל נגע וכל מחלה. הוא מצליח בכל תפקיד שהוא ממלא ובכל תחבולה שהוא מחבל, מבריק בנאומיו ומטה לב שומעיו בקסם לשונו. תמיד עולה בידו של הגיבור להשיג מבוקשו מיד הקהל: אם בממון ואם במתנות.

דמות המגיד או המספר

היא הדמות המתארת את מעשי הגיבור, לפעמים אפילו מלווה אותו בכל צעדיו ועלילותיו. המגיד פותח כל מקאמה בגוף ראשון ומספר כיצד נזדמן לו הגיבור, מה עשה ואלו דברים השמיע. המספר הוא איש מסע גם הוא שהתוודע אליו בנדודיו, באורח מקרי, מכירו יפה-יפה, מזהה אותו בכל הופעותיו הבדויות ומתפעל מהעזותיו. התפעלותו של המספר מתעלולי הגיבור והנאתו מנאומו ומפניני מאמריו קושרות אותו בעבותות-אהבה אליו, והוא עוצם עיניו מראות מעשיו הקלוקלים.

המספר הוא האחראי אחריות מלאה על הפתיחה ועל הסיום במקאמה והיא דמות קבועה שאינה מתפתחת לאורך כל המקאמות ונשארת אותה דמות אפילו אם השתנו תכונותיה ומשלימה את דמות הגיבור.

לקריאה נוספת

• ש.ד. גוטיין: המקאמה והמחברת. הוצאת ספרים מחברות לספרות. כרך חמישי עמ' 30 עד 37, מאי 1951.
• דן פגיס: חידוש ומסורת בשירת החול העברית ספרד ואיטליה. בית – הוצאת כתר ירושלים עמ' 199 עד 208. פע"ם 1976.
• יהודה רצהבי: ילקוט המקאמה העברית. עמ' 13 עד 16 ירושלים 1974.
• د. شوقي ضيف: "المقامه". دار المعارف القاهره 1954.ד'. שוקי ד'יף: " אלמקאמה". דאר אלמעארף אלקאהרה 1954.
• د. شوقي ضيف: " الفن ومذاهبه في النثر العربي " دار المعارف ص292 –ص304 + ص238- ص254. ד'. שוקי ד'יף "אלפן ומד'אהבה פי אלנת'ר אלערבי. דאר אלמעארף עמ' 292–304 ועמ' 238–254.
• د. عبد الرازق احمد قنديل: " المقامه العبريه بين التأثر والتأثير. مركز الدراسات الشرقيه 2005. ص13 – ص 17. ד'. עבד אראזק אחמד קנדיל: " אלמקאמה אלעבריה בין אלתאת'ר ולתאת'יר. מרכז אלדראסאת אלשרקיה 2005. עמ' 13–17