הפיגועים בבגדאד (1950–1951)

הפיגועים בבגדאד התרחשו בין אפריל 1950 ליוני 1951 בתקופת מבצע עזרא ונחמיה. חמישה פיגועים בוצעו נגד מטרות יהודיות בבגדאד בירת עיראק.

הפיגוע הראשון היה פצצה שהתפוצצה בבית-קפה יהודי ב-8 באפריל 1950, וגרמה לפציעתם של 4 יהודים. הפיגוע הידוע והמשפיע ביותר היה הטלת רימון יד לחצר בית הכנסת "מסעודה שם-טוב" ב-4 בינואר 1951, שהביאה למותם של 4 ולפציעתם של עשרות, מהם 8 באופן קשה. בחצר עמדו מתפללים רבים וכן אנשים שהמתינו להסעה לשדה התעופה שם חיכה להם מטוס, שאורגן על ידי המוסד, להטיסם למדינת ישראל. ישראל התקשתה אז לקלוט את המוני היהודים שנרשמו לעלייה לישראל, הרבה מעבר לתחזיות, במקביל לעליה מרומניה ומפולין. רבים מכרו את בתיהם, ויתרו על אזרחותם העיראקית, נירשמו לעליה לארץ, והמתינו בתור הארוך למטוס שיטיסם ארצה. הפיגוע היה, כנראה, הגורם העיקרי להחלטת ממשלת ישראל ב-14 בינואר 1951 להכיר רשמית בכך שיהדות עיראק מצויה בשעת חירום. עד סיומו של המבצע להעלאת יהודי עיראק 6 חודשים לאחר מכן, עלו 124 אלף ארצה, חרף הקשיים בקליטתם.

לאחר הפיגועים עצרו שלטונות עיראק שלושה פעילים ציונים בגין הפיגועים, הם הועמדו לדין והוטל גזר דין מוות על שלום צאלח ויוסף בצרי, ו-10 שנות מאסר על יהודה תג'ר.

לדברי תג'ר, הפיגוע בבית הכנסת מסעודה שם טוב לא בוצע על ידי הישראלים, אלא על ידי האחים המוסלמים; אך נראה כי לפחות פעיל ציוני אחד, יוסף בית חלמי (חבאזה), ביצע מספר פיגועים לאחר שחבריו נעצרו, בתקווה להוכיח לשלטונות עיראק כי העצורים אינם מעורבים בפעולות אלו. זו הפעם הראשונה שמעורב בפרשה אישר שחברי המחתרת הציונית ביצעו גם פיגועים בבגדד. בראיון עם תג'ר, שמופיע בספרו של העיתונאי הבריטי ארתור נסלן מצוטט תגר בנוגע לשיחה שניהל עם אלמנתו של בית חלמי: "היא אמרה שהיא שאלה אותו (אם הוא זרק את הפצצות), והוא ענה שאם פצצה נזרקה בזמן שהיינו בכלא - זה מוכיח שאנחנו לא אלו שזרקו את הפצצה בשם טוב. היא רמזה שהוא פעל מיוזמתו, ולא לפי ההוראות שקיבל מישראל, על מנת להציל אותנו".

אהוד עין-גיל, סגן עורך המוסף שפרסם את הסיפור, התקשר לתגר ואישר את נכונות הגרסה שהופיעה בספרו של נסלן. אולם, כאשר הופיע תגר בפני ועדת החקירה שהקים המוסד בשנת 1960, הוא לא הציג את הגרסה הזו. עין-גיל שאל מדוע. תגר השיב: "לכל דבר יש זמן ותאריך. באותה תקופה, לומר משהו כזה - החברה לא הייתה מקבלת זאת. הנסיבות השתנו מאז, וכאן בארץ הסיפור האמיתי כבר ידוע, לפחות בקרב המהגרים העיראקים".

בעשרות השנים שחלפו מאז מתנהל ויכוח סוער על השאלה האם משליכי הפצצות היו יהודים שנשלחו על ידי המוסד לזרוע חרדה על מנת לעודד עלייה יהודית למדינת ישראל שרק נולדה, קבוצת פעילים ציונים מקומית שפעלה מסיבותיה-היא, או פעולה של מוסלמים מקומיים קיצונים אנטי-יהודיים בעיראק. האירועים עצמם נותרו לא פתורים, והיו נושא לתביעות ובירורים בישראל. ב־1952, חקר צוות מיוחד של המוסד אם מי מאנשיו היה מעורב בפיצוצים ולא מצא הוכחה לכך. רבים מיוצאי עיראק המשיכו לטעון שהמחתרת היהודית בעיראק הייתה מעורבת בפיגועים וכי אין זה ראוי שהמוסד יחקור את עצמו. ב-1960 הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, לאיסר הראל למנות צוות חקירה בהרכב אחר. צוות בן 3 חברים בראשות חיים יערי, בדק שוב את האירועים וגם הצוות הזה לא מצא הוכחות שיהודים היו מעורבים. ב־1977, פרסם העיתונאי ברוך נאדל כתבה בה האשים את התנועה הציונית בתכנון הפיגוע ובביצועו. מרדכי בן פורת, שהיה בזמן האירוע שליח בבגדאד מטעם התנועה הציונית, הגיש תביעת לשון הרע נגדו לבית המשפט וזכה בה. נאדל חזר בו מהאשמה והתנצל.

קישורים חיצוניים

• תום שגב, פצצות בעיראק, באתר הארץ, 5 באפריל 2006
• Occupied Minds: A Journey Through the Israeli Psyche
• מתי שמואלוף, “אנחנו כותבים אותך מולדת”– המקרה של זריקת הפצצות במרכזי הקהילה היהודית בבגדד, המבוקש מס' 2, 9.10.2012
• ג'קי חוגי, ‏70 שנה לפצצות בבגדאד: התיאוריה על מעורבות יהודים חיה ונושמת, באתר מעריב אונליין, 15 בינואר 2021
• חנן חבר, יהודה שנהב, אלימות בגדאד (1950–1951), אלימות הארכיונים, תאוריה ובקורת, עמוד 129–148, חורף 2017
• Arthur Neslen, Occupied Minds: A Journey Through the Israeli Psyche, Pluto Press, 20/03/2006, ISBN 0745323650. (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא בגדאד ובנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.