הצבא היפני הקיסרי
הצבא היפני הקיסרי (ביפנית: 大日本帝国陸軍, רומאג'י: Dai-Nippon Teikoku Rikugun) היה בסיס הכוח הקרקעי של האימפריה היפנית מ-1871 עד 1945. המטה הכללי של הצבא הקיסרי ומשרד המלחמה נהלו את הצבא, ובתורם היו כפופים לקיסר יפן, שהיה המפקד העליון של הצבא ושל הצי. מאוחר יותר, נוסף גוף שלישי - מפקדת התעופה הצבאית - שהחזיק בסמכות על כוחות הצבא. בעת מלחמה או במצב חירום עברו תפקידיו הרשמיים של הקיסר למטה הכללי הקיסרי, גוף שנוסד אד הוק, בו ישבו ראשי המטות הכלליים של הצבא ושל הצי וסגניהם, שר המלחמה, ראש מפקדת התעופה הצבאית, והאחראי על האימונים הצבאיים.
 | |
| דגל הצבא היפני הקיסרי | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 האימפריה היפנית |
| שיוך | צבא יבשה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1867–1945 (כ־78 שנים) |
| מלחמות |
מלחמת סין–יפן הראשונה |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם | 6,095,000 חיילים בשיאו |
| פיקוד | |
| מפקדים | יאמגאטה אריטומו, איוואו אויאמה, טומויוקי ימאשיטה |
היסטוריה
עריכההקמה
עריכה
במהלך רסטורציית מייג'י, באו מרבית הסמוראים הנאמנים לקיסר מוצוהיטו מהנחלות סצומה וצ'ושו. לאחר הדחת שוגונות טוקוגאווה וכינון משטר חדש שהתבסס על הדגם האירופאי, ראתה ממשלת יפן בהקמת צבא רשמי, הנאמן לממשלה ולא לאזורים גאוגרפיים ביפן, צעד נחוץ לשמירה על עצמאותה של המדינה מפני האימפריאליזם המערבי.
הצבא החדש, שקיבל את השם "הצבא היפני הקיסרי," קיבל חשיבות רבה יותר עם ביטול שיטת ההאן ב-1871. על מנת להקים את הצבא, הנהיגה הממשלה גיוס חובה ב-1873, שקבע שכל גבר בין הגילאים 17 עד 40 חייב בשירות צבאי בן שלוש שנים, לאחריו שירות בן שנתיים בכוחות מילואים פעילים, ושנתיים נוספות בכוחות מילואים בעתודה. אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין חברי מעמד הסמוראים לבין חברי מעמד האיכרים היה הזכות לשאת נשק, ולאחר הקמת הצבא הורחבה הזכות לכל הגברים באוכלוסייה.
סיוע זר
עריכה
ערך מורחב – מלחמת בושין
הצבא הקיסרי החל את דרכו בסיוע יועצים צבאיים מצרפת. אולם, בעקבות הניצחון הגרמני במלחמת צרפת–פרוסיה, החלה יפן להסתמך יותר על דגם הצבא הפרוסי, ואף הזמינו יועצים צבאיים גרמנים להדרכת המטה הכללי היפני מ-1886 עד 1890. המטה הכללי של הצבא הקיסרי הוקם ב-1878, על פי הדגם של המטה הכללי הפרוסי, וניתנו לו סמכויות נרחבות בתחום התכנון והאסטרטגיה הצבאית.
המשלחת לטאיוואן
עריכהבדצמבר 1871 נטרפה ספינה מאיי ריוקיו בקצה הדרום מערבי של האי טאיוואן. מתוך צוות של 66 אנשים, 54 הוצאו להורג על ידי תושביו הילידים של האי, ו-12 נוספים הצליחו להימלט. בתגובה, ב-1874 נשלחה לאי משלחת עונשין צבאית, במה שהיה הפריסה הראשונה של הצבא והצי מחוץ לגבולות יפן. הצלחת המשלחת חשפה את אחיזתה הרופפת של סין של שושלת צ'ינג באי, ועודדה את היפנים לשוב ולספח אותו.
מרד סצומה
עריכה
הסדר החדש שכוננה הממשלה ביפן גרם למרמור בקרב קבוצות סמוראים, שהחלו למחות בגלוי. את אחת ממחאות אלה, מרד סצומה, הנהיג טקמורי סאיגו, והמחאה הפכה תוך זמן קצר למאבק מזוין בכוחות הקיסר. בסופו של דבר דיכאו חיילי הצבא הקיסרי החדש את המרד, תוך שהם משתמשים בכלי נשק ובטקטיקות מערביים, וזאת על אף העובדה שבמרכז הכוח הצבאי עמד כוח השיטור של טוקיו, בו היו חברים סמוראים באופן כמעט בלעדי.
במסמך רשמי שפרסם ב-1882, הקריאה הקיסרית לחיילים ולמלחים, קרא הקיסר מוצוהיטו לחייליו ולמלחיו להביע נאמנות מוחלטת לקיסר, וקבע שפקודות מקצין גבוה יותר שקולות לפקודות מהקיסר עצמו. מסמך זה היה הקוד האתי של הצבא והצי היפניים, עד פירוקם ב-1945. מנקודה זו והלאה, נהנה הממסד הצבאי מגישה ישירה לקיסר, תוך שהוא אינו מוגבל על ידי הממשלה האזרחית.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 היה הצבא הקיסרי הצבא המודרני והמיומן ביותר באסיה. עם זאת, הוא הכיל אך ורק כוחות רגלים, וחסר חיל פרשים וארטילריה. כלי הארטילריה שכן היו בנמצא היו מעטים בלבד ובעלי קליבר שונה, דבר שהקשה על אספקת תחמושת.
מלחמת סין–יפן הראשונה
עריכה- ערך מורחב – מלחמת סין–יפן הראשונה
מלחמת סין–יפן הראשונה נסבה סביב המאבק בין האימפריה היפנית לסין של שושלת צ'ינג על השליטה בקוריאה. המלחמה חשפה את חולשת צבא צ'ינג, לאחר שהיפנים ניצחו בכל הקרבות. הסיבה לכך הייתה הצבא המודרני של יפן, שעלה על הצבא הסיני בציודו, באימוניו ובמוראל שלו. יוקרתה של יפן עלתה בעיני העולם, והניצחון ביסס את מעמדה כמעצמה אזורית, ואף כשוות ערך למדינות מערב.
מרד הבוקסרים
עריכה- ערך מורחב – מרד הבוקסרים
התקפת חברי הקבוצה המהפכנית אגרופי הצדק ההרמוני החלו לתקוף זרים בסין ב-1899, ושנה לאחר מכן הסלים המצב עד שהגיע למצור על רובע הנציגויות הדיפלומטיות הזרות בבייג'ינג. כוח צבאי רב-לאומי, שהכיל כוחות מבריטניה, מצרפת, מהאימפריה הרוסית, מהקיסרות הגרמנית, מממלכת איטליה, מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, מארצות הברית ומיפן, נשלח על מנת לשבור את המצור, ולחלץ את הדיפלומטים. הכוח היפני היה הגדול ביותר, וכלל 20,840 חיילים, מרביתם מהדיוויזיה החמישית של הצבא הקיסרי, ו-18 ספינות מלחמה. המורדים השתמשו באמנויות לחימה סיניות מסורתיות מול כלי הנשק המודרניים של הכוח הרב-לאומי. בסופו של המרד הוצאו להורג מנהיגי המורדים, והקיסרית האם, שתמכה בהם, נאלצה להימלט מפני הצבאות הזרים שנכנסו לעיר האסורה.
מלחמת רוסיה–יפן
עריכה
- ערך מורחב – מלחמת רוסיה–יפן
לאחר שנים של מתיחות מדינית בין האימפריה היפנית לאימפריה הרוסית, בעיקר סביב זכויות אימפריאליסטיות במנצ'וריה ובקוריאה, פרצה מלחמה בין שתי האימפריות ב-1904. היפנים הסבו לרוסים אבדות רבות, אף על פי שאיבדו חיילים רבים בעצמם. היפנים זכו בניצחונות רבים, ועל אף שלא הנחילו תבוסה לצבא הרוסי הצליחו לגרום לרוסים לבקש שלום, לאחר שאלה איבדו את הצי שלהם בקרב צושימה. הייתה זו הפעם הראשונה שצבא של מדינה אסייתית מנצח צבא אירופאי, ויפן חיזקה את מעמדה הבינאלומי כמעצמה, ואף השיגה שליטה על קוריאה ואזורים במנצ'וריה.
מלחמת העולם הראשונה
עריכה- ערך מורחב – האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה
האימפריה היפנית נכנסה למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה. היפנים אמנם לא שלחו כוחות לאירופה, אך הם מילאו תפקיד מרכזי באבטחת נתיבי השיט בדרום האוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי מפני הצי הגרמני הקיסרי. בנוסף, השתלט הצבא הקיסרי על שטחי הקיסרות במחוז שאנדונג ועל המושבה הגרמנית צ'ינגדאו. מבחינה פוליטית, ניצלה יפן הזדמנות זו על מנת להרחיב את אזור ההשפעה שלה בסין, ולהשגת הכרה כמעצמה לאחר המלחמה.
בין שתי מלחמות העולם
עריכהבשנים 1917–1918 המשיכה יפן להרחיב את השפעתה בסין באמצעות מתן הלוואות לגורמים סינים. לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית במהפכת אוקטובר, שלחו מדינות ההסכמה כוחות צבא כדי להילחם בצבא האדום, ואף נשלחה משלחת יפנית לסיביר. הצבא הקיסרי ראה בהתמוטטות הצארים הזדמנות להסיר לתמיד את האיום הרוסי מעליהם, על ידי ניתוק סיביר מרוסיה, והפיכתו לשטח הפקר, אך התוכנית נתקלה בהתנגדות ארצות הברית.
נשיא ארצות הברית וודרו וילסון ביקש ביולי 1918 מהממשלה היפנית לשלוח 7,000 חיילים כחלק מכוח רב-לאומי שמנה 24,000 חיילים, ונשלח לסיביר. לאחר דיון סוער בדיאט של יפן החליט ראש ממשלת יפן טראוצ'י מסטאקה לשלוח 12,000 חיילים יפנים, אך בתנאי שילחמו תחת פיקוד יפני. בסופו של דבר נשלחו לסיביר 70,000 חיילים, פי עשרה ממה שביקשה ארצות הברית, ובמהרה השתלט הצבא הקיסרי על כל מוקדי היישוב במזרח סיביר ובמחוז פרימוריה.[1]
כוחות הקואליציה נסוגו מסיביר ביוני 1920, לאחר הוצאתו להורג של אדמירל אלכסנדר קולצ'ק בידי הצבא האדום, אך היפנים החליטו להישאר, בעיקר על מנת לבלום את התפשטות הקומוניזם באזור סמוך ליפן, תוך שהם ממשיכים להחזיק במנצ'וריה ובקוריאה. בנוסף, תמך הצבא הקיסרי בממשלה הזמנית של הצבא הלבן שקמה בפרימוריה, אך זו החזיקה מעמד שנה אחת בלבד.
נוכחות הצבא הקיסרי בצפון מזרח אסיה הדאיג את האמריקאים, שחששו שהיפנים מתכננים להשתלט על סיביר ועל מזרח רוסיה. לאחר שנתקבל בלחץ דיפלומטי רב מצד ארצות הברית ובריטניה, ואף לחץ ציבורי בשל העלויות הגבוהות של אחזקת הצבא ברוסיה, הסיר ראש ממשלת יפן קאטו טומוסאבורו את כוחות הצבא הקיסרי באוקטובר 1922.
עלית המיליטיריזם בתקופת שווה
עריכה
הצבא היפני הקיסרי התרחב בקצב מהיר בשנות ה-20 של המאה ה-20, ועד 1937 מנה 300,000 חיילים. בניגוד לצבאות במערב, נהנה הצבא הקיסרי מעצמאות מוחלטת מהממשלה האזרחית, והיה אחראי אך ורק בפני הקיסר. למעשה, בתקופת שווה, עם עליית המיליטריזם ביפן, נאלצה הממשלה האזרחית להיכנע לתכתיבי הצבא על מנת לשרוד. הצבא הקיסרי קבע את זהות שר המלחמה, וחוק שנחקק ב-1936 קבע שרק קצין בשירות פעיל רשאי למלא את תפקיד שר המלחמה ושר הימייה. כתוצאה מכך עלה התקציב הצבאי בהדרגה בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20, והממסד הצבאי השפיע רבות על מדיניות החוץ של יפן.
בתחילת דרכו נקרא הצבא הקיסרי פשוט "הצבא" (陸軍), אך לאחר 1928, כחלק מנטיית הצבא למיליטריזם רומנטי ומהבנת תפקידו הפוליטי, שונה שמו ל"הצבא הקיסרי."
עימות בסין
עריכה- ערך מורחב – מלחמת סין–יפן השנייה
ערב מלחמת סין–יפן השנייה, ב-1931, מנה הצבא הקיסרי 198,880 חיילים ב-17 דיוויזיות.[2] תקרית מוקדן, שארעה באותה שנה, הייתה פעולה עצמאית של כוחות יפנים במנצ'וריה, שפעלו ללא אישור הממשלה בטוקיו, והדגימה את עצמאות הצבא בשטח. תקרית זו, ומספר אירועים דומים נוספים הובילו לפלישת הצבא הקיסרי למנצ'וריה, ולפרוץ המלחמה ב-1937. הממשלה האזרחית, שצפתה בחוסר אונים בכוחות הצבא במנצ'וריה גוררים את יפן וסין למלחמה, נאלצו להשלים עם העובדות שקבעו החיילים בשטח. עם זאת, השפעתו של הצבא הקיסרי על הקיסר הירוהיטו החל להחלש, ואת מקומו תפס הצי הקיסרי היפני. עם זאת, בשנה הראשונה למלחמה בסין גדל הצבא הקיסרי ל-24 דיוויזיות, ושנה לאחר מכן הגיע לסדר גודל של 34 דיוויזיות.[3]
מלחמת העולם השנייה
עריכה- ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
עם כניסתה של יפן למלחמת העולם השנייה ב-1941, מנה הצבא הקיסרי 51 דיוויזיות; 27 דיוויזיות הוצבו בסין, 13 דיוויזיות חנו סמוך לגבול עם מונגוליה, ועשר דיווזיות, סך הכל כ-400,000 חיילים, היו פנויות להצבה באוקיינוס השקט.[3] עם זאת, החל ב-1942 נשלחו יחידות שונות של הצבא הקיסרי להונג קונג (הארמייה ה-23), לפיליפינים (הארמייה ה-14), לתאילנד (הארמייה ה-15), לבורמה (הארמייה ה-15), לאיי הודו המזרחית (הארמייה ה-16) ולמלאיה (הארמייה ה-25).[4]
1943 הייתה שנת מפנה במלחמה באוקיינוס השקט, וחיילי הצבא הקיסרי החלו לסבול ממחסור בציוד ובאספקה, בעיקר מזון, תרופות ותחמושת. הסיבה למחסור נבעה בעיקר בשל פעילות צוללות בעלות הברית בנתיבי השיט של הצי הקיסרי, שבעקבותיה איבדו היפנים כלים רבים. המחסור באספקה פגע אף בזרועות האוויר של יפן, שנותרו ללא דלק וללא חלקי חילוף למטוסים, והפכו בלתי שמישים. כשני שלישים מכל חללי הצבא הקיסרי במלחמת העולם השנייה מתו כתוצאה ממחלות או מרעב.[5]
פנאטיות ופשעי מלחמה
עריכהבמהלך מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה נודע הצבא הקיסרי בפנטיות של חייליו, ובאכזריותם כלפי שבויי מלחמה ואזרחים כאחד, כשטבח ננקינג מהווה דוגמה בולטת לכך. לאחר כניעת יפן בקיץ 1945, נשפטו קצינים וחיילים יפנים רבים באשמת ביצוע פשע מלחמה, ובסופו של דבר העמיד בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק למשפט 5,700 אנשים.
ישנן מספר תאוריות לגבי ההתנהגות האכזרית שהציגו חיילים רבים בצבא הקיסרי כלפי אויביהם וכלפי אזרחים לא-יפנים. אחת התאוריות גורסת שהחיילים עצמם היו קורבנות התעללות. הצבא הקיסרי היה ידוע ביחס הקיצוני כלפי החיילים הפשוטים מראשית תהליך האימונים, וכלל לרוב מכות, השפלות ובריונות, שנועדו להחדיר ציות עיוור לפקודות.[6] בצורה זו יכלו הקצינים לשלוח את חייליהם אל מותם, בלא שנתקלו בכל התנגדות. במתקפות אלה, שנקראו מתקפת בנזאי, לעיתים הסתערו החיילים היפנים על האויב כשהם חמושים בכידון רובה בלבד, אף על פי שתחמושת הייתה בנמצא.
חיילי הצבא הקיסרי במלחמת העולם השנייה נודעו בכך שלא נכנעו, והעדיפו למות בהמוניהם. דימוי זה תפס אחיזה במהלך המערכה באוקיינוס השקט, בה כמות השבויים היפנים הייתה זניחה; בקרב על סאיפאן נשבו 921 חיילים מתוך חיל מצב של 31,000, בקרב טאראווה נשבו 17 חיילים מתוך כ-3,600 חיילים, ובקרב אוקינאווה נשבו 10,500-7,500 חיילים מתוך חיל מצב של 117,000 חיילים, כשרבים מההרוגים נאלצו להתאבד. מעבר לעובדה שכניעה סימלה את ההשפלה הגדולה ביותר בצבא הקיסרי, והייתה משולה לבגידה בקיסר עצמו, הנחילו הקצינים היפנים לחייליהם את הרעיון שאם ייכנעו, שוביהם האמריקאים או הבריטים יענו אותם. בשל כך היה יחסם של החיילים היפנים כלפי שבויי המלחמה שלהם קשה ביותר, והיה מלווה באלימות ואכזריות, והדבר אף הוביל להתאבדויות המוניות של חיילים ואזרחים במהלך הקרב על סאיפאן ובקרב אוקינאווה.
המטה הכללי הקיסרי וסמכותו של הקיסר
עריכהבחלק הראשון של תקופת שווה החזיק הקיסר הירוהיטו בפיקוד העליון על הצבא והצי, כפי שציין סעיף 11 לחוקת מייג'י. לפיכך, היה הירוהיטו מפקד המטה הכללי הקיסרי, שנוסד ב-1937, ובו התקבלו כלל ההחלטות הצבאיות.
מקורות ראשוניים, כגון יומניהם האישיים של פומימרו קונואה ושל קואיצ'י קידו, מכילים תיאורים מפורטים של פגישות לא רשמיות שערך הקיסר עם שריו ועם הגנרלים שלו במטה הכללי, ומוכיחים שהירוהיטו היה מעודכן בנושאים צבאיים, ואף שאל שאלות והורה על שינויים בפעילות המבצעית.
במקרים מיוחדים ובודדים התקבלו החלטות צבאיות במועצה קיסרית. במועצה זו התקבלו החלטות כגון פלישה לסין, הרחבת המלחמה לכלל דרום-מזרח אסיה ולאוקיינוס השקט, ובסופו של דבר החליטה על סיום המלחמה. לאחר כניעת יפן, ובהתאם להחלטת המועצה, נשא הירוהיטו לראשונה נאום פומבי ששודר בכל רחבי המדינה, בו הורה הקיסר על כניעה לכוחות בעלות הברית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
עריכהכוחות ההגנה העצמית
עריכהסעיף 9 לחוקת יפן הוא סעיף בחוקת יפן האוסר על המדינה להשתתף במלחמה ואוסר יישוב סכסוכים בינלאומיים תוך שימוש בכוח. הסעיף נכנס לחוקה החדשה של יפן כדי למנוע את עליית המיליטרזים ביפן, שהצעיד אותה למלחמת העולם השנייה. עם זאת, ב-1947 נוסד כוח הביטחון הציבורי, וב-1954, בשלבים הראשונים של המלחמה הקרה, הפך כוח הביטחון לבסיס שעליו קמו כוחות ההגנה העצמית של יפן. אף על פי שכוחות ההגנה קטנים משמעותית מהצבא הקיסרי במספר הלוחמים, ומטרותיו הגנתיות בלבד, הוא אחד מהצבאות המתקדמים בעולם.
המשך התנגדות
עריכהמספר חיילי הצבא הקיסרי היפני המשיכו להילחם, בנפרד, במקומות מבודדים באיי האוקיינוס השקט עד שנות ה-70, כשהחייל האחרון נכנע ב-1974. היראו אונודה, קצין מודיעין שנכנע בפיליפינים במרץ 1974, וטרואו נקמורה, שנכנע במורוטאי שבאינדונזיה בדצמבר של אותה שנה, היו שני חיילי הצבא הקיסרי האחרונים שנכנעו.
אידאולוגיה
עריכה
הלאומנות היפנית התפתחה החל בסוף המאה ה-19, סביב הרעיון של "מדינה עשירה - צבא חזק." הלאומנים ראו ביפן אדמה קדושה, ובתושבי גזע מיוחד, על פי משנות שונות של בודהיזם יפני ושל שינטו. שירות בצבא הקיסר נחשב לשירות עבור הקיסר, והחיילים אומנו להאמין שמוות בשדה הקרב הוא הכבוד הגדול ביותר שהם יכולים לחלוק לו, זאת על פי ערך הנאמנות של הבושידו.
ערך ייחודם ועליונותם של היפנים הביא עמו חוקים נוקשים: כניעה, נפילה בשבי או הפסד נחשבו לעלבון הגדול ביותר, וחייל שלא העדיף למות מאשר להלכד הביא בושה על עצמו ואף על משפחתו ביפן. לפיכך, נהגו החיילים היפנים להילחם עד החייל האחרון, ערכו התקפות בנזאי, וכשלא יכלו לתקוף יותר, העדיפו להתאבד. סדאו אראקי, גנרל בצבא הקיסרי ותאורטיקן צבאי, ניסח גרסה צבאית של קוד הבושידו, והטמיע אותו באימונים ובחינוך הצבאי. לאחר גיוסו נדרש כל חייל להתנתק לגמרי מעברו, וכחייל עמד לנגד עיניו כבודה של יפן בלבד.
בנוסף על כך, השתמש הצבא בדמותו של הקיסר בהקשרה הדתי. אף על פי שבתקופת מייג'י ובתקופת טאישו היה הקיסר דמות סמלית בלבד, בעוד הבירוקרטים שתחתיו החזיקו בכוח האמיתי, מעמדו כדמות אלוהי נשמר. על אף היותו המפקד העליון של הכוחות המזוינים של יפן, נטה הקיסר הירוהיטו לאשר כל החלטה של מועצת המלחמה העליונה. בנוסף, על מנת לחזק את הקשר שלו לצבא, לבש הקיסר את מדי הצבא הקיסרי.
אבדות
עריכהלאורך תקופת קיומו של הצבא הקיסרי נהרגו, נפצעו או נעדרו מיליוני חיילים. מקדש יסוקוני בטוקיו משמש היכל זיכרון לכל הרוגי הצבא הקיסרי, וזרועות הצבא האחרות של יפן.
| שם העימות | תיאור | שנים | מספר הקאמי |
|---|---|---|---|
| מלחמת בושין | מלחמת אזרחים יפנית | 1869-1867 | 7,751 |
| מרד סצומה | מלחמת אזרחים יפנית | 1877 | 6,971 |
| המשלחת לטאיוואן | עימות עם טאיוואנים האבוריג'ינים | 1874 | 1,130 |
| תקרית אימו | עימות עם צבא מורדים קוריאני | 1882 | מעל 10 |
| מלחמת סין–יפן הראשונה | עימות עם סין של שושלת צ'ינג סביב קוריאה | 1895-94 | 13,619 |
| מרד הבוקסרים | ברית שמונה ארצות שפלשה לסין על מנת לדכא מרידה כנגד זרים | 1901 | 1,256 |
| מלחמת רוסיה–יפן | עימות עם האימפריה הרוסית סביב קוריאה ומנצ'וריה | 1905-04 | 88,429 |
| מלחמת העולם הראשונה | עימות עם האימפריה הגרמנית סביב שאנדונג | 1918-14 | 4,850 |
| קרב צ'ינגשאנלי | עימות עם צבא העצמאות הקוריאני | 1920 | 11 |
| תקרית ג'ינאן | עימות עם הקוומינטנג סביב ג'ינאן | 1928 | 185 |
| תקרית מוקדן | מבצע דגל כוזב שהובילה לכיבוש מנצ'וריה | 1931-3 | 17,176 |
| מלחמת סין–יפן השנייה | עימות עם סין | 1941-37 | 191,250 |
| המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | עימות עם בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט | 1945-41 | 2,133,915 |
| סך הכול | 2,466,532 | ||
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Daugherty, Leo. Fighting Techniques of a Japanese Infantryman in World War II. Zenith Imprint, 2002. ISBN 9780760311455.
- Dower, John. War Without Mercy: PACIFIC WAR. ISBN 9780307816146.
- Humphreys, Leonard A. The Way of the Heavenly Sword: The Japanese Army in the 1920's. Stanford University Press, 1995. ISBN 9780804723756.
- Jowett, Philip. The Japanese Army 1931–45. Osprey Publishing, 2002. ISBN 9781841763538.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ארגון הצבא היפני הקיסרי
- סקירת נשק וציוד של הצבא היפני הקיסרי
אריאל שנבל, מורדים בשירות המדינה, בעיתון מקור ראשון, 27 במאי 2019
