טבח נאנג'ינג

טבח נאנג'ינג
南京大屠殺
חלק מהקרב על נאנג'ינג
תאריך	13 בדצמבר 1937 – 2 בפברואר 1938 (52 ימים)
מקום	נאנג'ינג
קואורדינטות	32°03′00″N 118°46′00″E / 32.05°N 118.76666666667°E
סוג	אלימות מינית בזמן מלחמה, טבח, פשעי המלחמה של האימפריה היפנית
הרוגים	300,000
מבצע	הצבא היפני הקיסרי

טבח נאנג'ינג (או נאנקינג), היה אירוע רצח ואונס המוניים אשר בוצע על ידי הצבא האימפריאלי היפני בעיר נאנג'ינג שבסין ובסביבתה, במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. מעשי הטבח החלו ב-13 בדצמבר 1937, היום שבו נפלה נאנג'ינג בידי היפנים, ונמשכו כשישה שבועות. על פי הערכות שונות, באירועים נרצחו בין 150 אלף ל-300 אלף אזרחים וחיילים סיניים, וכ-20,000 נשים סיניות נאנסו.

יפן מעולם לא הודתה באופן רשמי בביצוע הטבח, והיפנים מקפידים לכנות את האירוע "תקרית נאנג'ינג". ביפן מתנהל מאז שנות ה-80 ויכוח ציבורי נוקב לגבי אחריותה לטבח, וכמה ראשי ממשלות הביעו התנצלות מסויגת לגבי הסבל שהסבה יפן לסין ולמדינות דרום-מזרח אסיה בעת הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה.

רקע

לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני, ביולי 1937, ממנצ'וריה לסין ובכך נפתחה מלחמת סין–יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה וכי יוכלו לכבוש את סין כולה בתוך שלושה חודשים בלבד, אולם תוכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור שנגחאי, שהייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את שנגחאי, לאחר שנגרמו להם אבדות כבדות בקרבות פנים אל פנים. למטה הכללי בטוקיו דווח על מורל נמוך של החיילים היפנים בשטח. דווח אף על מעשי זוועה שעשו הסינים בשבויי מלחמה יפנים. בשל האבדות והמורל הנמוך החליט הפיקוד בטוקיו לא להרחיב את המלחמה לשאר סין. למרות זאת, ב-1 בדצמבר הורה הפיקוד היפני לצבאו לתקוף את נאנג'ינג, שהייתה הבירה של הרפובליקה הסינית, ושכנה כ-250 קילומטרים משנגחאי, במעלה נהר היאנגצה.

ההתקדמות לנאנג'ינג

בחודש נובמבר, לאחר שהתגברו על ההתנגדות בשנגחאי, החלו כ-50 אלף חיילים יפנים להתקדם לעבר נאנג'ינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי. עם התקדמות הצבא היפני החלה האוכלוסייה הסינית להימלט כשהיא מותירה אחריה אדמה חרוכה ומציתה שדות, יערות, בסיסים, בתים, מחסנים וכל דבר שיכול היה להביא תועלת ליפנים.

ב-7 בדצמבר הורה הצבא היפני לכוחותיו להימנע מכל פעולה בלתי חוקית כלפי אזרחים סינים, כולל ביזה או ירי. החיילים היפנים הוזהרו מפני עונשים חמורים לכל מי שיפר את ההוראה. במהלך התקדמותם לעבר נאנג'ינג פזרו היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי מי שיעז להתנגד להם אך לא יפגעו באזרחים תמימים והם קראו לחיל המצב הסיני להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה.

ב-12 בדצמבר, יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחותיו לסגת. הנסיגה התנהלה באי סדר מוחלט ותוך בהלה. היו חיילים סינים שפשטו את מדיהם ולבשו בגדים אזרחיים בניסיון להיטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית. אחרים נורו בגבם על ידי חבריהם בעת מנוסתם. אלה שברחו מחוץ לעיר התרכזו על גדות הנהר יאנגצה, אך אז התברר שאין במקום סירות שיוכלו להעבירם לגדה השנייה או להבריחם במורד הנהר. היו שקפצו למים הקרים וטבעו. ב-13 בדצמבר 1937 נכנסו היפנים לעיר מוקפת החומה כשהם נתקלים בהתנגדות קלושה בלבד. הצבא הסיני הניח את נשקו וכ-90 אלף מחייליו נכנעו.

המשימה הראשונית של צבא הכיבוש היפני הייתה להבטיח את עצמו מפני רבבות החיילים הסינים שנכנעו. עבור היפנים, כניעה נחשבה לאקט בלתי מתקבל על הדעת של פחדנות ולשבירת הקוד של כבוד צבאי, ובכך מוסברת התייחסותם המשפילה כלפי שבויי המלחמה הסינים.

הטבח והאונס

אזרחים סינים שנטבחו בהסווצ'ו

כתבה שפורסמה בעיתון בטוקיו על שני חיילים יפנים, טושיאקי מוקאי וטסויושי נודה, שהתחרו ביניהם מי יהיה הראשון שיהרוג מאה אנשים באמצעות חרב. העיתון גם ציין את התוצאה: 106-105 למוקאי.

רצח שבויי המלחמה הסינים החל לאחר שהם הובלו במשאיות למקומות מרוחקים בפרברי נאנג'ינג. קצינים יפנים עודדו את חייליהם הצעירים לדקור את השבויים, לחסלם בכידונים ואף לערוף את ראשיהם, כדי להעצים את סבלם ולחשל בכך את החיילים לקראת המשך המערכה בסין. היפנים גם דאגו לתעד באמצעות מצלמות קולנוע את הזוועות. בצילומים נראים חיילים יפנים מחייכים בשעה שהם כורתים את ראשי החיילים הסינים ומצטלמים איתם למזכרת. חלק מהשבויים נורו על ידי מכונות ירייה. אחרים נקשרו והוצתו חיים לאחר שנשפך עליהם דלק.

לאחר חיסול שבויי המלחמה, היפנים התפנו לטפל בנשים המקומיות והחלו לצוד אותן ללא הבחנה, זקנות, צעירות, נשים בהיריון וילדות. כ-20 אלף נשים נאנסו, חלקן עברו אונס קבוצתי, ואחר כך נדקרו למוות בכידונים. על פי עדויות, במקרים מסוימים הכריחו היפנים גברים לאנוס את בנותיהם ובנים לאנוס את אימהותיהם. בית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק, שהוקם לאחר כניעת יפן (The International Military Tribunal for the Far East), או בקיצור IMTFE, קבע כי לפחות 20 אלף נשים סיניות נאנסו על ידי החיילים היפנים. בכל רחבי העיר נמשכו כל העת מעשי רצח כשהיפנים יורים אל תוך ההמון המבוהל.

מעשי הרצח לוו במעשי ביזה ושוד. אזרחים סינים שלא יכלו לשאת את הסבל עלו על גגות וקפצו אל מותם. אלפים נורו על גדות נהר יאנגצה, שהתמלא בגופות צפות. מעשים אלה נמשכו מאמצע חודש דצמבר 1937 ועד תחילת פברואר 1938, במשך כשישה שבועות. אלה שלא נורו במקום נלקחו אל מחוץ לעיר, שם נאלצו לכרות במו ידיהם בורות שלתוכם הושלכו אחר כך גופותיהם. הסינים טוענים כי בתום מעשי הרצח והזוועה פעלו היפנים להרגיע את האוכלוסייה המקומית באמצעות חלוקת אופיום וכי כ-50 אלף סינים התמכרו להרואין. נשים סיניות הפכו לשפחות מין של החיילים היפנים.

אזור הביטחון בנאנג'ינג

דיווחים על הנעשה בנאנג'ינג הופיעו בעיתונות היפנית וגם במערב, כולל בניו יורק טיימס, ובמגזינים Reader's Digest וטיים אך התקבלו בספקנות. את העדות המרכזית סיפקה קבוצה של כ-20 אזרחים זרים, אמריקנים ואירופאים, שכללה מיסיונרים, רופאים ואנשי עסקים שהתגוררה ברובע הזרים בעיר. מפקדי הצבא היפני הסכימו להכיר במתחם שהשתרע על שטח של כ-8 קמ"ר כאזור ביטחון שהוא מחוץ לתחום לחיילים היפנים. באזור הונפו דגלי הצלב האדום וזרמו אליו כ-300 אלף סינים שמצאו בו מקלט. כמעט כל מי שנותר מחוץ לשטח חוסל.

איש העסקים הגרמני יוהאן ראבה (John Rabe), שהניף את דגל צלב הקרס של גרמניה הנאצית, הציל בבניין שבו התגורר כ־600 סינים. המקום הפך למוזיאון שנפתח ב-2006. ראבה תיעד את הזוועות ביומן אישי שבו כתב בין השאר: "אם לא הייתי רואה זאת במו עיניי, לא הייתי מאמין". ראבה, ומיסיונרים אחרים שהיו עימו במקום, פנו מספר פעמים לקונסול היפני בנאנג'ינג ודרשו ממנו להפסיק את הטבח, אך לא זכו למענה.

הכומר ג'ון מקגי, שהיה ראש משלחת הצלב האדום בנאנג'ינג, טיפל במו ידיו בפצועים רבים בבית החולים של העיר, ותיעד את הפצועים במצלמת 16 מ"מ. הנתינים הזרים הצליחו להבריח את התמונות, את סרט הצילום ואת הידיעות אל מחוץ ליפן ולפרסמם בכלי תקשורת בארצות הברית, אך הם לא הצליחו לגרום להפעלת לחץ בין-לאומי על יפן או להביא להתערבות בין-לאומית להפסקת הטבח.

היקף הטבח

על היקף מעשי הרצח והאונס מתנהל ויכוח נוקב בין סין ליפן. היפנים טוענים כי היקף הנפגעים הגיע לכמה מאות לכל היותר, בעוד הסינים טוענים כי נרצחו כ-300 אלף אזרחים וחיילים. כמה חוקרים יפנים הגיעו למסקנה שמספר הנרצחים נע בין 100,000 ל-200,000. המספר 200,000 נקבע בפסק הדין של בית הדין הבין-לאומי בטוקיו, בנובמבר 1948. היכל הזיכרון בנאנג'ינג נוקב במספר 300,000. מספר זה מקובל בעולם בעיקר בעקבות ספרה של איריס צ'אנג "האונס של נאנג'ינג" (1997). צ'אנג (1968–2004), סופרת ועיתונאית אמריקאית, עמדה בראש קבוצת פעילים קטנה שלחמה נגד מה שכינתה "קשר השתיקה" האופף את הטבח והאונס ההמוניים בנאנג'ינג.

אנשי צבא יפנים שהועמדו לדין בבית הדין הבין-לאומי לפשעי מלחמה במזרח הרחוק, שהוקם על ידי בנות הברית לאחר המלחמה, טענו כי עיקר הקורבנות בנאנג'ינג היו חיילים, ושמעולם לא בוצעו מעשי זוועה באוכלוסייה אזרחית, אולם מספר רב של עדויות סותרות טענה זו.

הגורמים לטבח

חייל יפני עומד לצד גופות של קורבנות הטבח.

היסטוריונים מעריכים כי ההתנגדות הסינית המפתיעה בשנגחאי הייתה טראומטית עבור הצבא היפני, שביקש לגמול לסינים, דבר המסביר את התנהגותו הברוטלית בעת כיבוש נאנג'ינג. היסטוריונים אחרים סבורים שהתנהגות הצבא היפני בנאנג'ינג מקורה בהוראות מגבוה, כמו הצו המלכותי שהוציא הקיסר הירוהיטו ב-5 באוגוסט 1937, לבקשת הצבא, המתיר לחיל הכיבוש היפני בסין לטפל בשבויי המלחמה הסינים שלא בהתאם למגבלות החוק הבין-לאומי. הצו המלכותי גם אסר להשתמש במונח "אסירים סינים".

בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק

ערך מורחב – בית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק

ב-3 במאי 1946 התכנס לראשונה בטוקיו בית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק (באנגלית The International Military Tribunal for the Far East), או בקיצור IMTFE, כדי להעמיד לדין את מנהיגי יפן הקיסרית על ביצוע פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, במהלך מלחמת העולם השנייה. בית הדין קיים סדרה של משפטים. הראשון שבהם נגד הקשר היפני לפתוח במלחמה, והשני נגד הטבח בנאנג'ינג. הדיונים המרכזיים התקיימו בטוקיו אך משפטים התנהלו גם במקומות אחרים בזירת האוקיינוס השקט. בית הדין הבין-לאומי נעל את דיוניו ב-12 בנובמבר 1948.

25 קציני צבא ופוליטיקאים הורשעו ב"פשעים נגד השלום". כשלוש מאות אלף יפנים הורשעו ב"פשעי מלחמה" וב"פשעים נגד האנושות". הפשעים שביצעו הכוחות ושלטונות הכיבוש היפניים בסין ובקוריאה לא נדונו במשפטים אלה. סין ניהלה לאחר המלחמה משפטים משלה שהסתיימו בהוצאה להורג של 149 נאשמים. הקיסר היפני הירוהיטו והנסיך אסקה, שהיה הקצין הבכיר ביותר בנאנג'ינג, לא הועמדו לדין. אחד החשודים בביצוע פשעים נגד השלום, נובוסוקה קישי, הפך אחר כך לראש ממשלת יפן.

הוויכוח הפנימי ביפן

ב-1972, לאחר שנים של שתיקה, התעורר ביפן ויכוח ציבורי אודות פשעי המלחמה היפנים, לאחר שהעיתון "אסהאי שימבון" (Asahi Shimbun) פרסם סדרה של מאמרים על הפשעים כלפי הסינים, כולל טבח נאנג'ינג. ב-29 בספטמבר 1972 פרסם ראש ממשלת יפן קקואיי טנאקה הצהרה שבה אמר כי "הצד היפני מודע היטב לכך שהוא נושא באחריות לנזקים כבדים שיפן גרמה בעבר לעם הסיני במהלך המלחמה".

טבח נאנג'ינג שב ועלה לכותרות ביפן ב-1982, לאחר שמשרד החינוך היפני מחק כל אזכור של הטבח מספרי הלימוד של בתי הספר התיכוניים, בטענה שאין הוכחה היסטורית מספקת לקיומו של האירוע. מחבר ספר הלימוד, פרופסור סבורו אינאגה (Saburō Ienaga), הגיש תביעה נגד משרד החינוך וזכה בתביעה ב-1997, אולם הוויכוח הציבורי נמשך כל העת.

מאז הנושא נמצא על סדר היום הציבורי ביפן. הוויכוח התלהט מחדש בעקבות סדרה של אירועים. בין השנים 2002–2006 ערך ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי ביקורים במקדש יסוקוני, שבו מונצחים חיילים יפנים שנפלו במלחמת העולם השנייה, בהם 1,068 חיילים וקצינים שהורשעו לאחר המלחמה בביצוע פשעי מלחמה, בהם הטבח בנאנג'ינג. הביקורים עוררו גל מחאות בסין.

לקריאה נוספת

קובנר, רותם. "בניסיון להבין את ׳טבח נאנג'ינג׳: השאלות הגדולות". זמנים, 105 (2009): 76-91
ההיסטוריה של טבח נאנג'ינג, ערכו: ג'אנג שיין-וון, ג'אנג ליין-חונג, וואנג ויי-שינג; מאנגלית: עודד פלד, כנרת, זמורה, דביר, 2019

Chang, Iris. The Rape of Nanking: The Forgotten Holocaust of World War II. Hachette UK, 2014. ISBN 046502825X
Fogel, Joshua A. The Nanjing Massacre in History and Historiography. University of California Press, 2000. ISBN 0520220072
Rabe, John. The Good Man of Nanking: The Diaries of John Rabe. Knopf Doubleday Publishing Group, 2007. ISBN 0307428680
Yamamoto, Yamamoto. Nanking: Anatomy of an Atrocity. Greenwood Publishing Group, 2000. ISBN 0275969045

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טבח נאנג'ינג בוויקישיתוף