הצוענים של יפו

הצוענים של יפו הוא מחזה פרי עטו של נסים אלוני שהוצג לראשונה בתיאטרון הבימה, בבימויו של אלוני ב-1971.

הנפשות

עריכה
  • לאון מוזיקנט, זמר-שחקן
  • דני קובזא, שדרן צעיר
  • מאדאם זארא, מגדת-עתידות. צוענייה
  • מריוּלה ,בתה. צוענייה
  • סְקָרָסֶלָה, איש-בלי-גיל-שידו-בכול במועדון הלילה "זינגארה"
  • תומאס ווליגורא, בעל מועדון הלילה "זינגארה"
  • רגינה מוזיקנט,אשתו של לאון מוזיקנט
  • מיס בל, אנגלייה צעירה
  • לזר, רב-פקד במדור המרכזי
  • בוֹגוֹ, צועני בלי כתובת
  • סמוּל ווליגורא, בנו של תומאס ווליגאורה
  • נגן

תקציר העלילה

עריכה

יפו, עיר של פליטים מהעבר הרחוק והקרוב. "עיר שנוסדה לפני המבול. עושים שיפוצים, אבל שום דבר חדש". עיר של תפוזים, צוענים, זונות אנגליות ויהודים שבאו מן המחנות. שם, במחנות, הבטיחו תומאס ווליגורא ומאדאם זארה הצוענייה, זה לזה שאם יינצלו, ואם ייוולדו לזה בן ולזו בת, ילדיהם יינשאו. אלא שמריולה (בתה של מאדאם זארה) אינה מוכנה לחיות על פי שבועות עתיקות של דור ההורים. וסמול (בנו של תומאס) רוצח את ארוסה המיועד. כעת הוא נמלט מבית הכלא ומגיע ליפו, מחופש לדוב מרקד, עם ידידו הקוסם הצועני בוגו, כדי לשים לסיפור סוף אחת ולתמיד. זהו מין סיפור בלשי שיש בו אהבה, בגידה ורצח מפתיע והוא מתרחש על רקע מועדון הלילה הצועני "זינגארה", קברט של קלפים, כדורי בדולח, כשפים, שירים וריקודים.

פירוט העלילה לפי תמונות

עריכה

מערכה ראשונה

תמונה 1

קברט במועדון הלילה 'זינגרה' ביפו, בהנחיית לאון מוזיקנט. מאדאם זארה מודיעה בשידור חי, שהקלפים מראים שבתה מריולה תינשא בקרוב. השדרן דני קובזא מודיע פתאום לתומס, שבנו סמוּל נמלט מבית הסוהר, שבו ישב על רצח ארוסה של מריולה. הקברט מופסק בפתאומיות, והכל חוששים שסמוּל יבוא לחתונה 'לרצוח עוד חתן'.

תמונה 2

קובזא מראיין את רב-פקד לזר, שלפני הפנסיה שואף לתפוס את סמול, אשר כל פעם איכשהו בורח מהכלא.

תמונה 3

תומאס רומז על קונפליקט עם בנו. זארה הצועניה מספרת שהיא ותומס היהודי הבטיחו זה לזה עוד במחנה ריכוז, שאם הם יינצלו ותיוולד לו בן ולה בת – ילדיהם יינשאו זה לזה. אבל מריולה מסרבת להתחתן עם סמול, ומוכנה אפילו להירצח. בעצה אחת עם לזר, כדי לנסות לסכל את הרצח, תומאס, מריולה וזארה מחליטים לנהוג כאילו יש חתונה למחרת, וזארה מאמינה שיקרה נס, ולא יהיה רצח.

תמונה 4

שפת הים. בוֹגוֹ הנווד הצועני מושך דב בשרשרת, ובתוך עור הדב מתגלה סְמוּל, חברו הנמלט. הם מחכים למיס בל, שמעריצה את סמול הרוצח, שתביא עמה רוֹבֶה. סמול מדבר על כך שהוא מסרב 'לשחק את המשחק' של החֶברה, שעושה מהיחיד "דייסה" ובידור.

תמונה 5

הקברט סגור כבר 27 יום. קובזא מראיין את מיס בל, ואומר שמתרקם רצח באוויר. לדעת בל, רצח ומלחמות נחוצים לאנושות: "המלחמה נותנת לכופרים אלוהים".

תמונה 6

סקרסלה מגלֶה לליאון מוזיקנט, שראה את סמול מחופש לדב. לאון מזהיר אותו לא לספר לרגינה, אבל הוא כן מגלה, ורגינה חוששת לחיי תומאס וכל משפחת הקברט. לזר רומז לרגינה ולסקרסלה, שהשוטרים לא יתערבו, ושעל אנשי הקברט להרוג את סמול בעצמם. מסתבר שלזר חושש מהפנסיה המתקרבת, ושכבר לא חשוב לו מה יגידו עליו הגדולים במשטרה, אבל עדיין הוא מנסה לעשות רושם על עצמו. סקרסלה רומז שהתנהגותו של לזר מתנגשת עם המסורת, שלפיה המשטרה נמצאת בצד אחד והם בצד השני.

תמונה 7

תומאס יושב על כיסא "מלכות" מקש, עם רגליים כואבות בגיגית. רגינה גוזרת כתר מניר עיתון, ומיס בל 'מכתירה' את תומאס בכתר הנייר, לדבריה, כדי שאם סמול יבוא לרצוח, הוא ימצא שאביו 'מלך'. רגינה קוראת חדשות מתוך הכתר, אבל החדשות כיום מאוד משעממות, לא כמו פעם. בוגו מכניס את הדוב המרקד אשר מבהיל את הנוכחים. שמים לב שהדוב בוכה. תומאס ובוגו שרים זמר עליז, ופתאום הדוב מוריד את כיסוי הראש, ומתגלה סמול, עם תת-מקלע ורימונים. מריולה צוחקת על סמול ולא פוחדת ממנו. בוגו מנסה לשכנע את סמול לעזוב ולנדוד איתו בעולם, אבל סמול נחוש להישאר ולקבל את מריולה ככלה שהובטחה לו, או לרצוח או להירצח. זארה מתבוננת בכדור הבדולח כדי לגלות מה יקרה, ומגלה בכדור, שבוגו הוא אחיינה האבוד.


מערכה שנייה

תמונה 1

רגינה ולאון מוזיקנט, השחקנים היהודים המזדקנים, מספרים ללזר על ימי הזוהר שלהם כשחקני קברט צעירים. קובזא מנסה לשכנע את לזר לתפוס את סמול חי, אבל לזר חושף, שבדומה לקובזא מהרדיו, שניהם פקידי ציבור שעושים 'הצגות' לפני קהל, ושבעצם הוא, לזר, 'משחק' שוטר מוסרי, אך מרמה בעיקר את עצמו, ובעצם מעריץ את סמוּל. סקרסלה מגלה לקובזא שסמול אמר שהוא חזר הביתה, רק כדי שכולם יהרגו אותו עד מחר.

תמונה 2

בוגו מוכן לבגוד בסמול ולמסור אותו ללזר (לפי אחת הגרסאות עבור פרס כספי קטן). לזר מנסה לשכנע את בוגו להרוג את סמול.

תמונה 3

קובזא מקליט ציפורים מוקדם בבוקר, וליאון מוזיקנט חולף על פניו, כשהוא מבולבל ונושא מזוודות.

תמונה 4

זארה מציעה לבוגו את ידה של בתה, מריולה. זארה אומרת שסמול אולי ירים את הנשק, אבל אצבעו לא תוכל ללחוץ על ההדק, והיא גם מאמינה שהוא לא ימות. רגינה מודאגת: ליאון בעלה נעלם עם דברי הערך שלהם. זארה מודיעה לרגינה ולסקרסלה על החתונה שתתקיים היום. סקרסלה 'מתחיל' עם רגינה ומתפאר בפניה שהוא ירצח את סמול.

תמונה 5

בוגו לבוש בחליפה ישנה שקיבל מזארה לחתונה. מריולה מסכימה להתחתן עם בוגו, ומבקשת ממנו להרוג את סמול.

תמונה 6

סמול מתיישב על הכיסא של תומאס אביו ומסרב לבקשתו של תומאס שיקום מהכיסא שלו, הם מתעמתים, סמול קורא לאביו מוקיון ומבקש מאביו שיהרוג אותו. סמול רואה את בוגו עם החליפה, ובהדרגה מבין שהוא יתחתן עם מריולה, והטקס הצנוע מתקיים בנוכחות צוות הקברט. סמול מבקש מבוגו שיהרוג אותו, וכולם מעודדים את בוגו לעשות זאת. זארה מדברת אל סמול בטון מעין-היפנוטי, ואומרת לו שהוא לא מסוגל להרוג, כי הוא לא אדם, אלא דוב. סמול יוצא, ומודיע שכאשר יחזור בלבוש הדוב, עליהם להרוג אותו, או שהוא יהרוג את כולם. לאון חוזר עם אקדח שקנה כדי להרוג את סמול. כאשר הדוב חוזר, בוגו יורה בו, אך מסתבר שהנרצח איננו סמול, אלא תומאס, שרצה להציל את בנו, ולמות במקומו. זארה מודיעה שיפתחו את הקברט מחדש, ונענית לבקשתו של לזר, לתת לו תפקיד בקברט עם פרישתו לפנסיה. היא מודיעה שסמול ייכנס מעכשיו בעור שאביו לבש, וכך כולם יחשבו שבעור הדב מסתתר האב, ולזר מסכים לסגור כך את התיק.

תמונה 7

המועדון נפתח מחדש בערב עליז. בוגו הפך למנהל הקברט, לזר בתור האיש הטכני, וסמול, שנכנע לבידור ולפשרה השנואים עליו, מרקד כדב מאולף בידי מריולה.

אודות הכתיבה

עריכה

שם המחזה נוצר כשנסים אלוני וחברו הצייר יוסל ברגנר, מעצב התפאורה שלו, סעדו במסעדה ביפו, בה ניגנה להקה שחבריה היו לבושים כצוענים. ברגנר תרם למחזה נעימה צוענית אותה זכר מילדותו. [1] החזרות הארוכות שערך אלוני להצגה, שינויי הטקסט התכופים ואורך ההצגה הביאו אותו לעימות עם מנכ"ל הבימה גבריאל צפרוני. אולם ההצגה הייתה המצליחה ביותר מבין הצגותיו של אלוני והציגה 101 פעמים. [2]

ההצגה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי

עריכה

1. תיאטרון הבימההצגת בכורה: 4 באוקטובר 1971

יוצרים:
שחקנים:


2. תיאטרון החאן, הצגה ראשונה: 4 בינואר 2014

יוצרים:
שחקנים:

הבמאי רם לוי ביים את הסרט "רק לא לחשוב פעמיים", שעוקב אחר החזרות למחזה. הסרט הוקרן במסגרת משדרי תעודה בטלוויזיה הישראלית ב-20 בפברואר 1972. [3] [4]

המחזה בדפוס

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שרית פוקס, נמר בוער: מותו וחייו של נסים אלוני. עריכה: עינת יקיר, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, ,2008 עמ' 191.
  2. ^ שרית פוקס, נמר בוער, עמ' 266.
  3. ^ בטלוויזיה – "הצוענים של יפו", בעיתון מעריב, 20 בפברואר 1972, עמוד 28
  4. ^ יומן הצוענים של יפו, בעיתון דבר, 17 בפברואר 1972, עמוד 9