הרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים
הרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים היא מבצע של משלוחי סיוע נרחבים בדרך האוויר ובדרך הים של ברית המועצות ושאר מדינות ברית ורשה[1] למצרים ולסוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים.
רקע
עריכהלאחר מלחמת ששת הימים שוקמו צבאות מצרים וסוריה ברכש נרחב של מערכות נשק סובייטיות. הרכש הסובייטי החדיש נקלט בסיוע מדריכים ויועצים סובייטיים שהטמיעו בין היתר את תורת הלחימה הסובייטית. בשנים אלה היו שקועות המדינות בהתעצמות צבאית לקראת מלחמה עתידית שתביא לשחרור חבלי הארץ הכבושים מחזקת ישראל. נכונותה הרבה של ברית המועצות לספק ציוד צבאי וסיוע באה לידי ביטוי בנוכחות ממושכת של יועצים סובייטים על משפחותיהם, השלמה של ציוד שהושמד בקרבות ומבצעים מול ישראל במלחמת ההתשה, אספקה חלקית של מודיעין טקטי (כגון תצלומי לוויין סובייטיים) ואף נוכחות כוחות לוחמים על אדמת מצרים לצורך הגנה עליה.
השימוש הכמעט בלעדי בנשק ובתורת לחימה סובייטיים בצבאות ערב והשימוש האינטנסיבי של ישראל באמצעי לחימה מערביים ובעיקר אמריקאיים יצר מצב שבו הפך המזרח התיכון לזירת קרבות שבה נבחנת הטכנולוגיה ותורת הלחימה של הגושים כחלק מהמלחמה הקרה.
ב-7 באוקטובר, היום השני למלחמת יום הכיפורים, נוכחה ברית המועצות כי סוריה כבר נחלה תבוסה ברמת הגולן ואיבדה כ-900 טנקים. התעורר החשש אצל הסובייטים שגם מצרים תובס באופן דומה. לפיכך החליטו ב-9 באוקטובר לספק מיידית ציוד לחימה רב שימנע התמוטטות צבאית וכניעה של בנות בריתה וערעור מעמדה במזרח התיכון. החלטת ברית המועצות לספק את הציוד נעשתה בידיעה שאספקת הציוד בהכרח תאריך את המלחמה, על אף שהמלחמה נגדה אינטרסים חיוניים של ברית המועצות כ"הרגעת המצב" ומניעת התדרדרות מול ארצות הברית, ונסיונותיה של ברית המועצות להביא את הצדדים להפסקת אש שהחלו כבר ב-6 באוקטובר בשעות הערב. בסופו של דבר, האפשרות הריאלית של כניעת סוריה בשלב זה, הכריעה את הכף.
פניות של ארצות הברית לברית המועצות בבקשה להימנע מאספקת נשק במהלך הלחימה שעלולה לגרור עימות ישיר בין מעצמות העל לא נענתה ואף לא הביאה לצמצום של היקף הסיוע של הסובייטים.
מבצעי אספקת נשק למצרים וסוריה
עריכהבמסגרת מבצעי אספקת הנשק נשלחו לסוריה ולמצרים 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, מטוסי מיג 23 (שלבסוף לא השתתפו במלחמה), 600 טילי קרקע אוויר, תחמושת וציוד צבאי רב. לדברי יובל נאמן, שהיה אז עוזר שר הביטחון, הפקיעה ברית המועצות, כבר ב-7 באוקטובר, כ-2,000 טנקים ממחסני הצבא ההונגרי, כדי להעביר אותם לסוריה.
בנוסף, שימשה הרכבת הימית את הסובייטים להעביר אליהם לבחינה נשק מערבי שנפל שלל בידי צבאות מצרים וסוריה במהלך הלחימה - טנקים, חלקי מטוסים ובעיקר הציוד האלקטרוני יקר הערך שנפל שלל בידי סוריה כתוצאה מהכיבוש הסורי של החרמון.
ב-12 באוקטובר יעצו הסובייטים שוב למצרים ולסורים להסכים להפסקת אש אך אלו לא הסכימו ובכך חייבו את המשך המאמץ הסובייטי למנוע התמוטטות ערבית.
הרכבת האווירית
עריכהמשלוחי הסיוע החלו ב-9 באוקטובר 1973 בלילה. מהלך זה יצא לפועל במהירות היות שההכנות לו התבצעו מתחילת הלחימה. נתיבי הטיסה מברית המועצות וממדינות מזרח אירופה עברו מעל טורקיה שנתנה את אישורה לכך, אולם השאה האיראני סירב לאפשר מעבר מטוסי תובלה צבאיים מעל שטח איראן (מאוחר יותר הביע הממשל האמריקאי את תודתו לשאה על עמידתו האמיצה מול הסובייטים).
ראשוני המטוסים נחתו בשדה התעופה חלב שבצפון סוריה כשבבטנם טילי קרקע אוויר שהיו דרושים בדחיפות לצבא סוריה. לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסי תובלה מסוג אנטונוב 12 ואנטונוב 22 שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות או ממדינות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך פורקו יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה מציודן.
הרכבת הימית
עריכהבנוסף נשלחו אוניות מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה ומנמל ספליט ביוגוסלביה לנמל אלכסנדריה במצרים. בסך הכל הגיעו למצרים ולסוריה 53 אוניות תובלה נושאות נשק בתקופה שבין ה-9 באוקטובר ל-6 בנובמבר, שהעבירו (ע"פ מקורות מערביים) מעל 50,000 טון מטען.
פעולות ישראליות לסיכול הסיוע
עריכהעם קבלת הידיעות על נחיתתם הצפויה של מטוסי המטען הסובייטיים הראשונים הוחלט בישראל להפציץ את שדה התעופה חלב בצפון סוריה שנועד לשמש את הרכבת האווירית. ההפצצה בוצעה אחר הצהריים על ידי רביעיית מטוסי פנטום. בהפצצה נפגע מטוס אנטונוב ונפגעו מספר חיילים סובייטים. כתוצאה מהפגיעה במסלולים שבו מספר מטוסים סובייטים על עקבותיהם ונחתו בבודפשט.[2] הפעלת השדה התחדשה למחרת וטייסי חיל האוויר קיבלו הוראה להיזהר שלא לפגוע עוד במטוסים סובייטיים.
באותו היום הותקף נמל התעופה הבינלאומי של דמשק שגם בו נעשה שימוש להפעלת הרכבת האווירית לסוריה שלוש פעמים. אניית מטען סובייטית הוטבעה על ידי ספינת טילים של חיל הים בנמל לטקיה וכן שתי אניות סוחר זרות אחרות נפגעו. ב-12 באוקטובר הפציצו מטוסים ישראלים גשרים שעליהם עמדו לעבור טנקים שסופקו לסוריה בדרכם לחזית רמת הגולן.
ב-13 באוקטובר פשט כוח מוסק של סיירת צנחנים באזור קטייפה שבעומק סוריה במטרה לפוצץ גשרים שעליהם צפוי היה לעבור ציוד לחימה שהגיע ברכבת האווירית. כתוצאה מגילוי הכוח הישראלי בוטל המבצע, והכוח חולץ באמצעות מסוק תחת אש.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, ההוצאה לאור משרד הביטחון, ירושלים, 1983, עמ' 96
- פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, 2021, עמ' 382 - 389
הערות שוליים
עריכה- ^ פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, 2021, עמ' 388
- ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004), עמ' 151,167