ויקיפדיה

המזרח התיכון

הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי במפגש היבשות אסיה, אירופה ואפריקה

המזרח התיכון (באנגלית: The Middle East) הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור בדרום-מערב אסיה, הכולל בתוכו את חצי האי ערב, הסהר הפורה, הלבנט, פרס, ואסיה הקטנה. שטח המזרח התיכון לפי ההגדרה המצומצמת הוא 7,302,680 קמ"ר. נכון לשנת 2024 מתגוררת בשטח זה אוכלוסייה של 489,689,549 אנשים. לפי ההגדרה הרחבה יותר כולל המזרח התיכון גם את מדינות צפון-אפריקה.

המזרח התיכון
שטח 7,293,609±1 קילומטר רבוע
אוכלוסייה 371,000,000 (נכון ל־2010) עריכת הנתון בוויקינתונים
אזור זמן UTC+2, UTC+3, UTC+3:30 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפה מדינית של מדינות ההגדרה המצומצמת למזרח התיכון
מפת דרום הלבנט: מדינת ישראל, ולידה מדינות ערב שוכנות כגון לבנון, ירדן, מצרים ועוד

אטימולוגיה

עריכה

המונח "המזרח התיכון" נטבע לראשונה באנגלית ("The Middle East"), ככל הנראה בשנת 1850, על ידי ממשלת הודו הבריטית; נקודת המבט בהגדרה זו הייתה בריטית, שישבה ממערב למרבית שטחי אירואסיה ואפריקה. באותו הזמן, מונח זה היה מעורפל וחסר הגדרה חד-משמעית.[1] בספטמבר 1902 השתמש אלפרד תייר מהן – אז קפטן בצי של ארצות הברית ומחבר ידוע של חיבורים על היסטוריה ואסטרטגיה ימית – במושג "המזרח התיכון" כדי לדון בצרכים הביטחוניים של בריטניה במפרץ הפרסי ובתעלת סואץ. במאמרו, שפורסם בירחון הבריטי The National Review התייחס מהן למושג כמושג חדש פרי יצירתו וטען כי הוא לא שמע עליו לפני כן.[2][3][4][5] המאמר תפס את תשומת ליבו של ולנטין שירול (אנ'), עורך חדשות החוץ של "הטיימס", שהדפיס אותו מחדש וכתב סדרה של מאמרים בשם "השאלה המזרח-תיכונית" וב-1903 פרסם ספר בשם "שאלת המזרח התיכון".[2] לאחר שהסתיימה הסדרה המשיך "הטיימס" להשתמש בביטוי והסיר ממנו את המירכאות. עם זאת, המונח בהגדרתו זו עדיין לא היה נפוץ עד סוף שנות ה-30. עד אז היה נהוג להתייחס אל טורקיה והחוף המזרחי של הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל ובמידה פחותה אל מצרים) בשם "המזרח הקרוב", כש"המזרח הרחוק" ההתמקד באזור סין, ואילו "המזרח התיכון" התמקד אז באזורים בין המזרח הקרוב למזרח הרחוק (במובן מסוים מדובר על האזור שמכונה כיום דרום אסיה).[6]

בשנת 1939 הקימה האימפריה הבריטית את פיקוד המזרח התיכון, שמושבו היה בקהיר. לאחר זמן קצר, זכה המונח "המזרח התיכון" לשימוש נרחב באירופה ובארצות הברית, והוא אף נכנס לשימוש בלשונם של עמי המזרח התיכון עצמם.[7][8]

אירוצנטריות

עריכה

ניתן להסתייג מהמונח "מזרח תיכון" עקב הרוח האירוצנטרית (זווית ראייה אגוצנטרית אירופאית) הנודפת ממנו; אזור המזרח התיכון הוא אמנם "מזרח", אך רק ביחס לנקודת הראות המערב-אירופית (לרוב בריטית). לעומת זאת, עבור ההודים, האזור שוכן במערב, ועבור הרוסים - בדרום. שם התואר "תיכון" אף הוא יצר בלבול. לפני מלחמת העולם הראשונה, המונח המקובל לתיאור חבל הבלקן ושטחי האימפריה העות'מאנית היה "המזרח הקרוב", ואילו "המזרח התיכון" התייחס לפרס, אפגניסטן ולעיתים גם למרכז אסיה, טורקסטן והקווקז. זאת כאשר "המזרח הרחוק" מתייחס למדינות מזרח אסיה, כמו סין, יפן, קוריאה, הונג קונג, טאיוון וכו'.

לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית ב-1918, דעך השימוש במונח "המזרח הקרוב", בעוד "המזרח התיכון" הלך וקיבל משמעות נרדפת לעולם הערבי. עם זאת, דיסציפלינות אקדמיות שונות מוסיפות להשתמש במונח "המזרח הקרוב", לרבות ארכאולוגיה והיסטוריה עתיקה, המתמקדות בחקר תרבויות המזרח הקרוב הקדום.

מונחים חלופיים

עריכה

במובנים אחדים יש בערפול סביב המונח "מזרח תיכון" משום יתרון, שכן הוא מאפשר את המשך השימוש בכינוי גם תחת נסיבות ומצבים מדיניים משתנים. עם זאת, ישנם גאוגרפים המתנגדים למונח זה, ומעדיפים להשתמש במונח "דרום-מערב אסיה" כחלופה. מונח זה לא זכה לפופולריות רבה בחוגים מדיניים, ציבוריים ותקשורתיים כאחד. חלופות אחרות כוללות: "מערב אסיה" - ביטוי מקובל בהודו לתיאור האזור; "המזרח התיכון-צפון אפריקה" (אנ'), שיש המשתמשים בו כדי להתייחס לאזור שבין מרוקו לפקיסטן. מדינות קבוצת השמונה משתמשות לעיתים במונח "המזרח התיכון הגדול" בהתייחסן לכל מדינות הליגה הערבית (כולל החברות האפריקניות), כמו גם טורקיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וישראל. מונחים המתייחסים לאסיה בלבד זוכים לביקורת כיוון שאינם מתייחסים למצרים וליתר מדינות צפון אפריקה.

הגדרת השטח המקובלת היום

עריכה

כיום, המזרח התיכון כולל את השטחים שממזרח, מדרום ומצפון-מזרח לים התיכון ועד למפרץ הפרסי. המזרח התיכון הוא תת-אזור באפריקה-אירואסיה, ובאופן ממוקד יותר, אסיה, חלק קטן באירופה וחלק בצפון אפריקה.

כיום, שלוש התרבויות המרכזיות במזרח התיכון הן התרבות הערבית, הפרסית והטורקית, במסגרתן התפתחו שלוש שפות וישויות אתניות שונות, שהמשמעותיות שבהן הן הפרסים, הכורדים, הטורקים והערבים. הדת השלטת ברוב האזור כיום היא דת האסלאם. דתות אחרות, כמו הדת היהודית, הנוצרית, הדרוזית ועוד, מהוות מיעוט במזרח התיכון. בישראל, הנמצאת בדרום מערב החלק האסיאתי של המזרח התיכון, מרוכזת הקהילה היהודית הגדולה בעולם - אך גם בה יש ציבור ערבי (בעיקר מוסלמי) גדול.

רוב ההגדרות בדבר מהותו של המזרח התיכון מתייחסות לאומות בדרום-מערב אסיה, מאיראן ועד מצרים. לפיכך, מצרים, השוכנת ברובה בצפון-מזרח אפריקה (מלבד חצי האי סיני האסייתי), נתפסת כמדינה מזרח תיכונית. מדינות המגרב (לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה), שאינן קשורות לאסיה, הולכות ונתפסות כתת-אזור נפרד מהמזרח התיכון, שמכונה צפון אפריקה.

הגדרה מצומצמת

עריכה

אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המצומצמת (המקובלת) למזרח התיכון:

בנוסף בשטח זה נכללת גם הטריטוריה הממלכה המאוחדת  אקרוטירי ודקליה של הממלכה המאוחדת, וכן השטחים השנויים במחלוקת מבחינת ההכרה הבינלאומית: כורדיסטן הסורית  כורדיסטן הסורית, כורדיסטן העיראקית  כורדיסטן העיראקית, הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין  הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ו־הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית.

מדינות לפי ההגדרה המצומצמת

עריכה

להלן טבלה של מדינות המזרח התיכון, שטחן, אוכלוסייתן וצפיפות אוכלוסייתן לפי קמ"ר:

מדינה שטח (קמ"ר) אוכלוסייה צפיפות (אנשים לקמ"ר)
מצרים  מצרים 1,010,407 114,484,252 114
לבנון  לבנון 10,452 5,219,044 499
סוריה  סוריה 185,180 24,348,053 131
ישראל  ישראל 22,072 9,311,652 448
טורקיה  טורקיה 783,562 86,260,417 110
ירדן  ירדן 89,342 11,384,922 127
עיראק  עיראק 437,072 46,523,657 106
איראן  איראן 1,648,195 89,809,781 54
כווית  כווית 17,818 4,349,380 244
ערב הסעודית  ערב הסעודית 2,149,690 37,473,929 17
איחוד האמירויות הערביות  איחוד האמירויות הערביות 83,600 9,591,853 115
תימן  תימן 527,968 35,219,853 67
עומאן  עומאן 309,500 5,467,192 15
בחריין  בחריין 1,959 1,498,712 765
קטר (מדינה)  קטר 11,586 2,737,061 236
הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית 6,220 5,494,963 883
קפריסין  קפריסין 9,251 1,268,467 137
סה"כ 7,302,680 489,689,549 67

הגדרה מורחבת

עריכה

אלו המדינות אשר נכללות בהגדרה המורחבת למזרח התיכון (מבחינה תרבותית):

בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים: סומלילנד  סומלילנד ו-סהרה המערבית  סהרה המערבית

אלו המדינות במרכז אסיה ובמערב אסיה אשר קרובות תרבותית ולשונית לעמי המזרח התיכון:

מרכז אסיה:

מערב אסיה:

בנוסף, בשטח זה נכללים חבלי הארץ הבדלניים: אבחזיה  אבחזיה ו-דרום אוסטיה  דרום אוסטיה

דמוגרפיה

עריכה

237 מיליון מתושבי המזרח התיכון הם ערבים, והם מהווים את רוב תושבי המזרח התיכון (48%).[9] בנוסף להם מתגוררים במזרח התיכון עשרות מיליוני טורקים, פרסים, כורדים ואזרים (ללא תושבי אזרבייג'ן), בנוסף למיליונים בודדים של יהודים ואשורים. במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של חצי האי קרים, יוונים וטורקמנים. קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים ואפגנים. מבחינה דתית 95% מהאוכלוסייה במזרח התיכון היא מוסלמית. מתוכם 70% הם סונים ו-30% הם שיעים.

להלן טבלה המראה את התפתחות האוכלוסייה במזרח התיכון[9]. כ-60% מאוכלוסיית המזרח התיכון גרה במצרים, טורקיה ואיראן.

שנה אוכלוסייה צפיפות (נפש לקמ"ר) שיעור צמיחה
2024 489,689,549 67 1.38%
2023 483,004,121 66 1.31%
2020 464,536,544 64 1.66%
2015 427,757,193 59 2.12%
2010 385,191,583 53 2.33%
2005 343,359,351 47 2.02%
2000 310,635,734 43 2.15%
1995 279,293,791 38 2.41%
1990 247,909,018 34 2.91%
1985 214,745,336 29 3.19%
1980 183,510,845 25 2.91%
1975 158,955,840 22 2.78%
1970 138,570,667 19 2.85%
1965 120,422,415 17 2.83%
1960 104,718,009 14 2.66%
1955 91,820,967 13 2.46%
1950 81,301,077 11 2.58%

דתות

עריכה

הדת הדומיננטית במזרח התיכון היא האסלאם (חמישית מהמוסלמים בעולם חיים במזרח התיכון). אחד מהמקורות לסכסוכים במזרח התיכון הוא המחלוקת בין שני הזרמים העיקריים באסלאם: הסוני והשיעי. הזרם הסוני הוא הזרם הגדול ביותר של האסלאם ושולט ברוב המדינות במזרח התיכון. ריכוזי האוכלוסייה השיעית הגדולים נמצאים בעיראק (60-65%), איראן (90-96%), לבנון (25-35%), הזיידים בתימן (55%) ובחריין (80-85%). אוכלוסיות מיעוט שיעיות נמצאות גם בטורקיה ככת עלווים (20–25%), בערב הסעודית (10-15%) ובסוריה (15%). אף על פי ששני זרמים אלה מסכימים על יסודות האסלאם ועל הקוראן, הם נמצאים בסכסוך מתמשך על הובלת הדת לאחר מותו של הנביא מוחמד.

מלבד האסלאם, דתות נוספות ממוצא שמי נפוצות באזור, כמו הנצרות והיהדות. בלבנון, לדוגמה, 41% מהתושבים הם נוצרים. למרות זאת, כוחה של הנצרות באזור הלך ופחת עם השנים. כיום, מהווים הנוצרים כ-5% בלבד מאוכלוסיית המזרח התיכון, לעומת כ-20% בתחילת המאה ה-20. מספרם של הנוצרים במזרח התיכון יורד בגלל מספר גורמים, כמו שיעורי ילודה נמוכים בהשוואה למוסלמים, הגירה נרחבת ורדיפה אתנית ודתית. כמו כן, מהומות פוליטיות היו ועודן ממשיכות לתרום באופן משמעותי להגירת נוצרים מהאזור אל מחוץ למדינות מולדתם. התפשטותן האחרונה של אידאולוגיות קיצוניות כמו זו הג'יהאדיסטית והסלפית, זרות לערכיהן הסובלניים של הקהילות הנוצריות. מסיבות אלו, התמעטה מאד נוכחותם של הנוצרים במזרח התיכון, עד שכיום רוב הנוצרים באזור הם הקופטים במצרים.

דתות שוליות יותר באזור הן הדת הדרוזית, הבהאית, הזורואסטריות, היזידית, והשבאקיות. בעת העתיקה האזור היה ביתן של דתות ופולחנים רבים, כמו הדתות הכנעניות, הדתות המסופוטמיות, הדת שהתפתחה במצרים העתיקה, והמניכאיזם.

היהדות באזור קטנה יחסית מבחינה דמוגרפית, (פחות מ-8 מיליון יהודים במזרח התיכון נכון ל-2024). קהילות יהודיות התקיימו במשך מאות רבות של שנים ברחבי המזרח התיכון, אך במאות האחרונות, ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל, רובן עלו לארץ ישראל או ליבשות אחרות.

היסטוריה

עריכה
  ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון

המזרח הקרוב הקדום

עריכה

דברי ימי האזור המכונה בימינו המזרח התיכון מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית רציפה בת יותר מ-5000 שנים. אחת מהקדומות שבציווילזציות המזרח־תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות המאה ה-24 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים, אכדים, כנענים ואחרים יסדו גם הם ישויות מדיניות ותרבויות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה ציוויליזציה חשובה ומתקדמת יותר, גם על גדות נהר הנילוס, שנודעת כמצרים העתיקה.

התפשטות האסלאם במזרח התיכון

עריכה

לנוכח ההשפעה המאחדת שהייתה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני־רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום) שימשה כאזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו מהעיר מדינה שבאזור סעודיה של ימינו למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירה את דתה לאסלאם כעבור מספר עשורים, מה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי־דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, נותרה שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) במשך קרוב ל-400 שנים. במזרח, שבו פרס נותרה גורם עצמאי במידה מסוימת, באמצה זרם דתי אחר, האסלאם השיעי, שנתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי־אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם להודו ולאינדונזיה.

שלטון טורקי, צלבני ומונגולי

עריכה

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקיים למזרח התיכון, לאחר שנדדו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדאד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחג'אז, ואף הביסו את האימפריה הביזנטית בקרב מנזיקרת במהלכו כבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה גם היא לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור לאורך מאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטנות יותר.

פיצול זה אפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 האפיפיור אורבנוס השני קרא לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, אז נכבשה על ידי צלאח א דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שהוקמו שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

במהלך המאה ה-13 הגיעו מסעות צבאיים של האימפריה המונגולית למזרח התיכון, והמונגולים כבשו שטחים נרחבים באזור, בהם שטחי איראן ועיראק המודרניות, סוריה וחלקים מאסיה הקטנה. שושלות מונגוליות המשיכו לשלוט בצפון-מזרח המזרח התיכון במשך כ-200 שנים עד שלבסוף הורחקו השליטים המונגולים מזרחה על ידי פדרציית השבטים אק קויונלו[10].

בתקופה העות'מאנית

עריכה

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש מעשי לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק וחלקים מאיראן בשליטת האימפריה הספאווית נכבשו ב-1515, סוריה וארץ ישראל ב-1516 ומצרים ב-1517, ובכך השושלת הממלוכית הגיעה לקיצה. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בחלקים ניכרים ממנו במהלך 400 השנים הבאות.

שלטון אירופאי

עריכה

בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית־עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, המפלגה ששלטה באימפרייה, אשר הצטרפו לציר הגרמני־אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית את החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו את מאמציהם בחזית המזרחית כדי להוציאה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימיות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין בן עלי שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916), בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל־ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.

המאה ה-20

עריכה
  פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
 עמוד ראשי
 ראו גם – סכסוכים במזרח התיכון בעידן המודרני

החל מאמצע המאה ה-20 ניצב המזרח התיכון במרכז הפוליטיקה הבינלאומית, ובמובנים רבים נחשב כיום לאזור הרגיש ביותר בעת המודרנית - אסטרטגית, כלכלית, פוליטית, תרבותית ודתית. בשטח המזרח התיכון קיימים מאגרים עצומים של נפט גולמי, בו נוסדו שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם) והוא מהווה כיום את מרכזן הרוחני של שתיים מהן, וקורותיו רצופים סכסוכים לאומיים מרים, כמו הסכסוך הישראלי-ערבי.

אירועים חשובים שהשפיעו על האזור בראשית המאה ה-20 היו מלחמת העולם הראשונה שהובילה לנפילת האימפריה העות'מאנית ב-1917, תחתיה הוקמו ממלכות ערביות תחת השפעה מערבית, לצד מדינות מנדט שהוקמו ונשלטו על ידי בריטניה וצרפת, בהתאם לחלוקה ביניהן במסגרת הסכם סייקס–פיקו. במהלך המלחמה התרחש רצח העם הארמני.

בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל חל גידול ניכר ביישוב היהודי בארץ ישראל, מה שהוביל להתנגשויות אלימות הולכות וגוברות עם הערבים המקומיים. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, קמה ב-1948 מדינת ישראל. הקמתה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי, הובילה ליצירת הסכסוך הישראלי-ערבי שהתבטא במספר מלחמות בין מדינת ישראל למדינות ערב, במקביל לסכסוך הישראלי-פלסטיני בין ישראל לפלסטיניים שהתבטא בפעולות טרור ולוחמה אסימטרית לאורך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.

מלחמת העולם השנייה, בניגוד לזו הראשונה, לא הביאה שינויים מדיניים משמעותיים במזרח התיכון. במהלך המלחמה השתלטו כוחות הברית על איראן ועיראק, בהן היו משטרים שאהדו את הנאצים, על מנת למנוע את נפילתן בידי הנאצים, וגם על לבנון וסוריה בהן שלט משטר וישי.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועם התהוות המלחמה הקרה, חיזרו ארצות הברית וברית המועצות אחרי מדינות שונות שהיו נוחות להשפעה באזורים שונים בעולם וגם במזרח התיכון. בישראל, תמכה מפלגת מפא"י בחבירה למדינות המערב הליברליות, בעוד מפ"ם תמכה בחבירה לברית המועצות הקומוניסטית. תמיכתה של ישראל בהחלטת או"ם הקשורה במלחמת קוריאה היוותה צעד ראשון בהתרחקות ישראל מברית המועצות, ולהתקרבותה לארצות הברית.

ב-1955 יזמה ארצות הברית את ברית בגדאד, במטרה ליצור חיץ שיבלום את התפשטות הקומוניזם למזרח התיכון. בדיעבד, לא הועילה הברית משום שמצרים הובילה ברית נגדית עם סוריה וסעודיה, כשאליהן הצטרפו ירדן ותימן. בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, נסוגה ארצות הברית מהבטחתה לסייע במימון סכר אסואן, מה שהוביל לכך שנשיא מצרים נאצר הודיע על הלאמת תעלת סואץ. מצרים החלה במגמת התקרבות לגוש המזרחי (ביטוי לכך אפשר למצוא בסיוע שהעניקה ברית המועצות למצרים בהקמת סכר אסואן). ב-1958 התרחשה הפיכה צבאית בעיראק שהובילה לפרישתה מהברית והפכה אותה מברית צבאית לברית כלכלית, והובילה להתקרבות עיראק לברית המועצות.

באופן מסורתי, הייתה ישראל מקורבת למערב, תחילה לצרפת ובהמשך לארצות הברית, ואילו מצרים וסוריה זוהו עם ברית המועצות, דבר שהתבטא גם באספקת ציוד צבאי ובתמיכה מדינית. ברית המועצות דחפה את סוריה ומצרים לעימותים עם ישראל, כדוגמת מלחמת ששת הימים, שנפתחה בתקיפת מנע אווירית ישראלית מוצלחת. במלחמה זו הופיע נשק חדש שלא נעשה בו שימוש – טילי נ"מ. במלחמת ההתשה, בשל ההצלחות הצבאיות של צה"ל ועקב דרישת מצרים, גברה המעורבות הסובייטית שכללה שליחת יועצים, אנשי צבא וציוד נ"מ מתקדם למצרים. כך נוצר מעין מרוץ חימוש טכנולוגי של שכלול הנ"מ המצרי(ביצור הסוללות, דגמים מתקדמים, הונאות שונות ושילוב אמצעים נוספים כמו שילקה וסְטְרִלָה), ושכלול אמצעי הנגד של חיל האוויר הישראלי (טכניקות התחמקות, לוחמה אלקטרונית אמצעים נוספים מוטסים ויבשתיים). הגעת טייסים סובייטים למצרים גרמה לישראל להפסיק ליזום תקיפות במצרים, ומצד שני גרמה לרוסים ליזום חיכוכים אוויריים שנענו במארב אווירי, שהיה הקרב האווירי היחיד בין טייסים סובייטים לטייסים מערביים מאז מלחמת קוריאה. מלחמת ההתשה הייתה מצד אחד עדות לאיום הגובר של טילי הנ"מ, שטייסי חיל האוויר הישראלי התקשו לתת להם מענה, ומאידך תרמה לתחושת הביטחון המופרזת ביכולת של צה"ל. ביום האחרון של המלחמה, דקות לפני הפסקת האש, סוללות הנ"מ קודמו בניגוד להצהרות בהסכם.

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 נפתחה כאשר צה"ל ברובו לא היה ערוך ללחימה. למרות האבדות הרבות שהסבו טילי הנ"מ והנ"ט, הלחימה הסתיימה כאשר ידו של צה"ל על העליונה, כשלכאורה, הכרעת מצרים הביאה לאיום של ברית המועצות במשבר גרעיני). במשך השנים שעברו מאז מלחמת יום הכיפורים, פותחו בישראל אמצעים טכנולוגיים להתמודדות עם טילי הנ"מ. כמו כן פותח טנק המרכבה, שהפגין שרידות גבוהה נגד טילי נ"ט.

לאחר מלחמת יום הכיפורים מצרים התקרבה לארצות הברית, וחתירתה להסכם שלום עם ישראל על אף התנגדות ברית המועצות, הובילה לכך שסוריה ועיראק הפכו למדינות החסות העיקריות של ברית המועצות במזרח התיכון.

פלישת טורקיה לקפריסין ב-1974 הובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין וגרמה למעבר אוכלוסיות בין שתי הישויות שנוצרו באי. באופן מעשי, בכך באה לסיומה ברית בגדאד, אולם האירוע שחתם באופן רשמי את סופה של הברית הייתה המהפכה האיראנית האסלאמית באיראן ב-1979, בה הופל שלטון השאה הפרו-מערבי והוקמה רפובליקה אסלאמית תאוקרטית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית במיוחד. שלטון זה החל בחיזוק האסלאם השיעי במזרח התיכון, ובפרט בתמיכה בארגוני טרור אסלאמים כמוחזבאללה והג'יהאד האסלאמי.

ב-1975 החלה מלחמת אזרחים בלבנון ועם התגברותה צבא סוריה פלש ללבנון. בעקבות הפיגוע בכביש החוף, צה"ל פלש ללבנון במבצע ליטני ולאחר נסיגתו נפרש בגבול יוניפי"ל. התקפות הטרור נמשכו ובעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון צה"ל פלש ללבנון ביוני 1982 במה שנודע כמלחמת לבנון הראשונה, שכללה עימות עם צבא סוריה, חיסול מערך הנ"מ שלה ודחיקת אש"ף מהמדינה. המלחמה נמשכה באופן רשמי עד חודש ספטמבר אך שהיית צה"ל בלבנון נמשכה שנים רבות וכללה לחימה ממושכת מול חזבאללה עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, אך הדבר לא הביא להפסקת העימות עם חזבאללה.

ב-1979 עלה לשלטון בעיראק סדאם חוסיין. ב-1980 יזם חוסיין את מלחמת איראן–עיראק, שנמשכה שנים רבות ללא הכרעה משמעותית. ב-1991 פלשה עיראק לכווית ולכאורה איימה גם על ערב הסעודית. בעקבות זאת, ולנוכח התפרקות ברית המועצות, ארצות הברית הקימה קואליציה ויצאה למבצע סופה במדבר. כעשור לאחר מכן, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, החלה ארצות הברית את המלחמה בטרור ופלשה לאפגניסטן על מנת להפיל את שלטון הטליבאן. בהמשך, ב-2003, פלשה לעיראק וכבשה אותה תוך הפלת משטרו של חוסיין והוצאתו להורג, ונגררה ללחימה ארוכה ועיקשת מול ארגוני טרור שונים שהוקמו בעקבות הכיבוש. אחת מתוצאות הלוואי של הקמת המשטר הדמוקרטי בעיראק היה מתן אוטונומיה לכורדים.

עליית המתח בין הסונים לשיעים שהתבטאה בפיגועים הדדיים, תרמה להקמתו של ארגון המדינה האסלאמית - דאעש. ב-2011 חיסלה ארה"ב את אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור אל-קאעדה שביצע את פיגועי ה-11 בספטמבר, על אדמת פקיסטן, ובאותה שנה צבא ארצות הברית נסוג מעיראק. את הוואקום שנוצר בעקבות הנסיגה מילאה איראן, שהלכה והגדילה את מעורבותה בעיראק במענה לפניית הממשלה העיראקית.

בשנות ה-90, בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן וחתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, אשר הובילו לכינון יחסים גלויים ופסגות כלכליות,[11] נדמה כי הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצאים על סף פתרון, אך תחזיות אלו התבדו בתחילת שנות ה-2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

המאה ה-21

עריכה

עד שנות התשעים של המאה העשרים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. מבין כלל מדינות האזור רק ישראל היא מדינה דמוקרטית, ישות ייחודית בנוף המזרח־תיכוני. במדינות אחרות אמנם קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אף אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שרובם הם במעמד של עובדים זרים ולא של אזרחים.

עד סוף שנות התשעים המזרח התיכון מבחינה כלכלית פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, הרפובליקה העממית של סין ושאר כלכלות שוק הגדלות, בפרט במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים, אשר על פיהם נמדדת קדמה כלכלית וחברתית.

גורמים אלו תרמו בראשית המאה ה-21 להתגברות הסכסוך המזרח־תיכוני באופן חסר תקדים, שהשלכותיו ניכרו גם ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000, הביא לפרוץ האינתיפאדה השנייה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד ישראל, שהתאפיינה בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור רבים נגד אזרחים ישראלים. הייתה זו ההתפרצות הפלסטינית האלימה והגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993. בסופו של דבר ישראל הצליחה לדכא את פיגועי ההתאבדות, אך עד אז, במהלך 5 שנות הטרור נרצחו למעלה מאלף ישראלים, ביניהם אנשי כוחות הביטחון ואזרחים רבים.

בראשית המאה הנוכחית התחוללו שינויים משמעותיים במפת הכוחות האזורית. מלחמת המפרץ השנייה שהתרחשה בשנים 2003–2011, בה ארה"ב השתלטה על עיראק, פגעה משמעותית בדומיננטיות של עיראק,[12][13] תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה ומותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 גרמו לשינוי מאזן הכוחות ברצועה ולעליית שלטון חמאס. החל משלהי שנת 2010 התחולל במספר מדינות באזור גל מחאות סוער, שנודע בכינויו "האביב הערבי". המחאות הובילו בין היתר להפלת שלטון מועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולמלחמות אזרחים ארוכות בתימן ובסוריה, שפגע בהשפעתה האזורית של סוריה.[14]

שינויים אלו גרמו להתחזקותם של כוחות פוליטיים אזוריים ובראשם איראן, שהצליחה ליצור לעצמה מנגנוני השפעה משמעותיים בלבנון בעזרת חזבאללה, בסוריה, בעיראק, כמו גם בתימן על ידי החות'ים, ברצועת עזה,[12][15][16] ועל ארגון דאעש, שהחל לכבוש שטחים בעיראק וסוריה בעשור האחרון. בנוסף, איראן הוסיפה וקידמה בשנים אלו את תוכנית הגרעין שלה, דבר שגרם להתנגדות בינלאומית חריפה,[17] בין היתר בהובלת ישראל.[18]

עליית השפעתה של איראן, שמובילה גישה ניצית כנגד יריבותיה האזוריות ובראשן ערב הסעודית וישראל, הובילה להתגבשותה של קואליציה אנטי-איראנית בהשתתפות איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ומרוקו, ובשיתוף פעולה עם ישראל[19].[20][21]

במהלך העשור השני של המאה הובסה דאעש על ידי קואליציה בהובלת ארצות הברית, נחתם הסכם הגרעין מול איראן, והתחזקו שאיפותיה האזוריות של טורקיה, בה חיזק ארדואן את המשילות שלו ובמקביל יצר ברית אזורית עם קטר, והתעמת מול יוון ומצרים בנושא חלוקת שטחי המסחר בים בין המדינות[19].[14] במקביל, החלה גם רוסיה לגלות מעורבות במתרחש באזור ושולחת כוחות צבאיים כדי לקדם אינטרסים שלה בסוריה, בלוב ובנגורנו קרבאך.[14][22]

בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21, נחתמו הסכמי אברהם בין ישראל למספר מדינות ערביות, בהן איחוד האמירויות הערביות, סודאן ומרוקו, במסגרתם הוסדר תהליך נורמליזציה של יחסי המדינות עם ישראל, שהפכו את היחסים ביניהן מסמויים לגלויים[19].

גאוגרפיה

עריכה
  ערך מורחב – גאוגרפיה
המזרח התיכון משתרע על שטח המשתייך לשלוש יבשות שונות: אירופה, אפריקה ואסיה, ומכיוון שכך קשה לתחום אותו בגבולות ברורים. על פי רוב ההגדרות, האזור כולל את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה (שחלקה האירופי הוא שטח של המזרח התיכון היחיד הנמצא באירופה), ירדן, קפריסין, עיראק, איראן, כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, תימן, עומאן, בחריין, קטר, וישראל.

אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה קשורות למזרח התיכון במובנים היסטוריים ותרבותיים, וכך גם סודאן, מאוריטניה וסומליה. ישראל, טורקיה ואיראן נכללות גאוגרפית באזור, אם כי הן ייחודיות ושונות מבחינה אתנית, דתית, כלכלית או מדינית משאר מדינות האזור.

הגדרות כוללניות אף ראו באפגניסטן ופקיסטן, מדינות במרכז אסיה, חלק מהמזרח התיכון, אך כיום מקובל לראות באיראן את גבולו המזרחי של האזור. המזרח התיכון הוא אזור מגוון בתנאיו וסביבותיו. רובו של האזור הוא בעיקר מדבר, הררי בחלקו. בעמקים הפוריים שבאזור ועמקים שלגדות נהרות מרוכזת רוב האוכלוסייה. צפון האזור הוא לרוב פורה יותר ומשופע בגבעות והרים.

לאורכו של המזרח התיכון עובר השבר הסורי אפריקאי, שמתחיל במצרים (סיני), עובר בבקעת הירדן הנחלקת בין ירדן לישראל, ומסתיים בסוריה בצפון. במרכז הבקע שוכן האגם הנמוך ביותר בעולם, ים המלח, אגם מלח גדול שבו גם נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר בכדור הארץ.

אזורים במזרח התיכון

עריכה

המזרח התיכון מחולק באופן כללי לשני אזורים עיקריים:

אזורים אלו מרכיבים אזורים נפרדים קטנים יותר, בהם:

בנוסף לאזורים אלה, ישנם גם מספר אזורים נוספים הנכללים בהגדרה של המזרח התיכון-רבתי:

כלכלה

עריכה

המזרח התיכון הוא אזור מגוון מאוד מבחינה כלכלית. שוכנות בו מדינות עניות מאוד (כגון תימן, סוריה ואיראן), לצד מדינות עשירות מאד (כגון קטר, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית וישראל).

על-פי נתוני הבנק העולמי, נכון לשנת 2022, שלוש הכלכלות הגדולות במזרח התיכון הן: טורקיה (815,272 מיליון $), ערב הסעודית (833,541 מיליון $) וישראל[23] (481,591 מיליון $). במונחי תמ"ג לנפש, המדינות הגבוהות ביותר הן קטר (60,134$), ישראל (50,248$), איחוד האמירויות הערביות (35,362$), וכווית (24,044$). בתחתית הרשימה, נמצאות תימן ($674) איראן (2,683$) לבנון (2,674$) וסוריה (1,164$).

המבנה של כלכלות המזרח התיכון מגוון גם הוא. ישנם מספר מדינות באזור המסתמכות בעיקר על יצוא הנפט והמוצרים הנלווים לו (כגון ערב הסעודית, קטר וכווית). בשונה מכלכלתם של מדינות מעין אלו, ישנם גם מדינות אחרות בעלי בסיס כלכלי מגוון (כגון קפריסין, ישראל, טורקיה ומצרים). מלבד ענף הטקסטיל ומוצרי הנפט בהם רווי המזרח התיכון, מתקיימת בו גם חקלאות ענפה, והיא כוללת בעיקר כותנה, בקר וחלב. במזרח התיכון גם ישנה תעשיית ייצור נשק ענפה (הכוללת ייצור תחמושת, טנקים, כלי טיס בלתי מאוישים, וטילים), הנפוצה בעיקר בישראל ובמידה פחותה גם בטורקיה ואיראן. מגזר נוסף חשוב במזרח התיכון הוא הבנקים, הנפוצים בעיקר באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין.

התיירות באזור – למעט קפריסין, טורקיה, מצרים, לבנון וישראל – אינה מפותחת דיה. זאת בין השאר בשל האופי השמרני של האזור, כמו גם זעזועים פוליטיים הפוקדים אותו מפעם לפעם והשכיחות הגבוהה יחסית של אלימות וטרור. לעומת זאת, מדינות כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר וירדן נמצאות במגמת שיפור ניכר בתחום זה.

שיעור האבטלה באזור גבוה אף הוא. על-פי ארגון העבודה הבינלאומי, סך שיעור האבטלה באזור בשנת 2005, עמד על 13.2%. נתוני אבטלה גבוהים ישנם בעיקר בקרב הצעירים בני 15–29, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסייה במזרח התיכון, באוכלוסייה זו הנתון על 25% (מדינות מסוימות אף חרגו מהממוצע האזורי באופן ניכר והבולטת בהם היא סוריה שבה ישנם כ-73% צעירים, שבקרבם יש 36 אחוזי אבטלה[24]).

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
  ציטוטים בוויקיציטוט: המזרח התיכון
  דיווחים בוויקיחדשות: המזרח התיכון
  מדריך למטייל בוויקימסע: המזרח התיכון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המזרח התיכון

עיינו גם בפורטל

 

פורטל המזרח התיכון הוא שער לכל התחומים ולכל תחומי המשנה הקשורים במזרח התיכון. בין היתר, הפורטל עוסק בהיסטוריה של המזרח התיכון, בנושאים פאן-ערביים, בסכסוך הישראלי-ערבי, ובנושאי הדתות שבמזרח התיכון, ומציג אישים חשובים מן המזרח התיכון.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Beaumont (1988), p. 16
  2. ^ 1 2 Karl E. Meyer and Shareen Blair Brysac, Kingmakers: The Invention of the Modern Middle East (W. W. Norton & Company: 2009), pp. 37-38
  3. ^ Koppes, C.R. (1976). "Captain Mahan, General Gordon and the origin of the term "Middle East"". Middle East Studies 12: 95–98.
  4. ^ Lewis, Bernard (1965). The Middle East and the West. p. 9
  5. ^ Fromkin, David (1989). A Peace to end all Peace. p. 224
  6. ^ Davison, Roderic H. (1960). "Where is the Middle East?". Foreign Affairs 38 (4): 665–675.
  7. ^ ערן לרמן, ‏"ומלפנים – הים התיכון", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
  8. ^ Held, Colbert C. (2000). Middle East Patterns: Places, Peoples, and Politics. Westview Press. p. 7
  9. ^ 1 2 the Middle East Population 2024, worldpopulationreview.com
  10. ^ Interactive World History Atlas since 3000 BC
  11. ^ התפנית עם מדינות ערב התרחשה ב-1993, לא ב-2020, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2020
  12. ^ 1 2 יהושע קרסנה, "המחנה הסוני המתון": יש דבר כזה?, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏15 באוקטובר 2018
  13. ^ מהפכה נוספת? אלו ההחלטות שיחרצו את גורלה של איראן, באתר פורבס (ארכיון)
  14. ^ 1 2 3 זרעי "האביב הערבי" 2 כבר נטמנו. השאלה מה יעשו פוטין וארדואן, באתר וואלה‏, 26 בדצמבר 2020
  15. ^ יוסי מנשרוף, המסדרון הקרקעי של איראן – איום אסטרטגי, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏21 בדצמבר 2018
  16. ^ Rubin, Alissa J.; Gamio, Lazaro (2024-04-06). "Power by Proxy: How Iran Shapes the Mideast". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-04-19.
  17. ^ אודי לוי, המערכה הכלכלית נגד איראן – לאן?, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏26 ביולי 2019
  18. ^ זמן אמת עונה 3 | סופו של הנסיך האיראני (חיסול קאסם סולימאני) - פרק 17, באתר כאן 11
  19. ^ 1 2 3 ערן לרמן, מחנה היציבות מתחזק, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ‏15 בספטמבר 2020
  20. ^ רון בן ישי, קואליציות אזוריות, בלי השפעת המעצמות: עושים סדר ב"מזרח התיכון החדש", באתר ynet, 22 באוגוסט 2020
  21. ^ סימה שיין, הציר סוני מול הציר השיעי במזרח התיכון, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ‏דצמבר 2016
  22. ^ עמי רוחקס דומבה, קומדיה גיאופוליטית: ארה"ב פועלת נגד חברה בנאט"ו בגלל רוסיה - לטובת רוסיה, באתר ישראל דיפנס
  23. ^ אדם כהן, ישראל מהמדינות המובילות בעולם בצמיחה כלכלית לשנת 2021, באתר פאנדר, ‏27 בדצמבר 2021
  24. ^ דורון פסקין, סוריה: שיעור האבטלה הרשמי בקרב הצעירים - 36%, באתר כלכליסט, 21 במרץ 2012


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=המזרח_התיכון&oldid=39004883"