השילוש הקדוש

השילוש הקדוש (ארמית: תְּלִיתִיוּתֶא קַדִישְׁתָּא, בכתיב סורי: ܬܠܝܬܝܘܬܐ ܩܕܝܫܬܐ; יוונית: Αγία Τριάδα, לטינית: Sancta Trinitas) הוא אמונת יסוד בנצרות אשר מתייחסת למהותו של האלוהים ולפיה, אף שקיים רק אל אחד, לאל שלוש פנים הזהות במהותן, אך כל אחת גם בעלת אישיות נבדלת ועומדת בפני עצמה – האב, האל הבן או הלוגוס האלוהי שהתגשם בבשר בישו, ורוח הקודש. השילוש הוא עקרון אמונה עליון כמעט בכל הכנסיות מאז המאה הרביעית, כשהחולקים על כך סומנו כמינים. יש כיום אך קומץ של קבוצות המגדירות את עצמן נוצריות ושוללות אותו, אם כי היתר בדרך כלל לא מקבלות אותן כלגיטימיות. השילוש מבוסס בין היתר על הכתוב בברית החדשה בספר מתי כ"ח:י"ט, ”ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש”. לפי הפרשנות הנוצרית האורתודוקסית, רעיון זה מופיע בבירור במקומות רבים בברית החדשה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו בבשורה על פי לוקאס. עקרונות השילוש אושררו, בוררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-4 ומאה ה-5 בתגובה לרעיונות כפירה שונים. העיסוק התאולוגי בשילוש הוסיף להעסיק את הזרמים הנוצריים השונים, בעצימות משתנה, מאז ועד ימינו.

"השילוש הקדוש", איקונין של אנדריי רובלוב. התמשיח מתאר את שלושת המלאכים שנגלו לאברהם באלוני ממרא, שבנצרות מקובל לראות כהופעה של השילוש.

השילוש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש הם כולם "האלוהים", אך אינם חופפים או זהים זה לזה

האב השמימי עם בנו הצלוב

כתבי הקודש והמסורת

משמעותה המילולית של המילה הלטינית Trinitas היא "איחוד של שלושה". ביטוי זה איננו מופיע אפילו באחד מתוך 27 ספרים שונים של הברית החדשה ולמעשה, נראה שלא היה קיים כלל עד שטבע אותו טרטוליאנוס בתחילת המאה ה-3. אף כי טרטוליאנוס טבע אותו, הוא עצמו לא האמין ברעיון השילוש, ובעקבות כך בחרה הכנסייה שלא להעניק לו את התואר "אב הכנסייה" או קדוש. המאמינים בשילוש הקדוש מסכימים כי הניסוחים והביטויים המודרניים הם פיתוחים מאוחרים יחסית, אך הם עדיין מאמינים כי דוקטרינה זו מופיעה באופן שיטתי לאורך התנ"ך ובמקורותיה האחרים של הכנסייה הנוצרית. על-פי הנצרות, אפשר לראות זאת בפרק י"ח בבראשית, כששלושה זרים נראים אל אברהם כשהוא יושב בפתח האוהל.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

נוצרים רבים מוטבלים "בשם האב, הבן ורוח הקודש" (מתי 28:19). נוצרים אחרים מוטבלים "בשם ישו" (מעשי השליחים 2:38). כך, לרוב, מתחילים החיים הנוצריים, וההבנה הנוצרית את הגאולה: בהצהרה הנוגעת לשילוש הקדוש. בהטבלת ישו, מופיע השילוש:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן־הַמָּיִם וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ־לוֹ וַיַּרְא אֶת־רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו׃ וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ.

למאמינים בעקרון השילוש, שלוש הישויות של השילוש התגלו בבת אחת, בהקשר של ההטבלה. "זאת האמונה של טבילתנו", הצהירה המועצה הראשונה של קונסטנטינופול, "זה מלמד אותנו להאמין בשם האב, הבן ורוח הקודש. לפי אמונה זו ישנה אלוהות אחת, כוח, וקיום האב, הבן ורוח הקודש".

האלוהים

ערך מורחב – האל האב (נצרות)

התנ"ך מרומם את האמונה באחדות האל מעל לאחרים, ומזהיר נגד נטישתו, ונאמנות לברית. "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו, 4), "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (דברים ה, 6), "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (דברים לב, 39), "ועתה ה' אלוהינו הושיענו מידו וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך" (ישעיהו לז, 20). כל ניסוח של סעיף באמונה שאינו מתאר את אלוהים כאחד, שמחלק את הפולחן בין אלים רבים, אינו חלק מהאמונה המוצגת בברית הישנה – התנ"ך.

כמו כן, גם בברית החדשה – "... אין אֱלִיל בָּעוֹלָם וְאֵין אֱלֹהִים בִּלְתִּי אֶחָד" (ראשונה לקורינתים ח' 4) המאמינים מוזהרים כי האלים האחרים מהם אינם אלים כלל, אלא תחליפים שאינם שווים לאלוהים המקורי. על פי הראיה של מאמיני השילוש, התפיסה הרווחת, רואה את האב ואת ישו כשתי ישויות הפועלות באופן נפרד. ההכרזה המרכזית והמכרעת של האמונה הנוצרית היא שיש מושיע אחד, אלוהים, וגאולה אחת – בישו הנוצרי. האלוהים הזה קיים בשלוש ישויות שונות. שלוש הישויות האלוהיות שוות ונצחיות, אמנם כל אחד מהם הוא אותו אלוהים, הבן כפוף לאב ורוח הקודש מתחת לבן. שלוש הישויות של אלוהים מצויות בהרמוניה מושלמת ומתפקדות בשיתוף פעולה.

עם זאת, מאמינים הנוצרים שהמילה "אחד" איננה שוות משמעות למילה "יחיד", שהרי לפי הלשון העברית "אחד" ניתן לפיצול, בעוד "יחיד" איננו ניתן לפיצול. כמו כן מסתמכים הנוצרים על פסוקים ותיאורים שונים בתנ"ך בהם מתואר אלוהים ברבים או במורכבות. אחת הדוגמאות הכי בולטות היא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

— בראשית א' כו

יש שהתנ"ך מביא את המילה אחד במשמעות "בלבד", כפי שמובא בדברי הימים כ"ט, א': "ויאמר דוד המלך לכל הקהל שלמה בני אחד בחר בו אלהים נער ורך".

השילוש הקדוש בקרב ההטרודוקסים

בימיה המוקדמים של הנצרות היו גישות שונות לשילוש הקדוש ולסימטריה האפשרית בין שלושת מרכיביו. שלוש התנועות ההטרודוקסיות העיקריות הן האריאניות, המונופיזיטיזם והנסטוריאניזם, שהוכרזו כולן כמינות על ידי יתר הכנסייה מאות שנים טרם הקרע בין אורתודוקסים לקתולים.

התנועות המונארכיאניסטיות

המונארכיאניזם הייתה תפיסה תאולוגית שקינאה למונותיאיזם בנצרות והדגישה את אחדותו של האל. מתוך המונארכיאניזם צמחו שתי תנועות שונות מאוד, האדופציאניסטים והמודליסטים. תנועת האדופציאניסטים טענה כי ניתן לראות בישו אל רק במובן שכוח או השפעה של האלוהים נחו על אישיותו האנושית, כלומר אימוץ של ישו על ידי האלוהים ומכאן נגזר שמה של התנועה. התנועה המודליסטית, אשר עיקר פעילותה במאה השלישית, דבקה באדיקות בתפיסה המונותאיסטית וראתה באל ובאב דמות אחת. המודליסטים שללו את התמידיות של שלוש הישויות שבשילוש וטענו כי ההבדלים באלוהות היו ארעיים בלבד. התנועה המודליסטית ראתה את ההבדלים בתוך השילוש כצורות הבעה של האלוהות ולא כפרסונות נפרדות והכירה רק בישות אלוהית אחת אשר פועלת בזה אחר זה כיוצרת, כגואלת וכמקדשת. לפי התפיסה המודליסטית מופיע האל האב בעולם הזה כבן ולכן טענו מתנגדיהם כי פירוש הדבר שאלוהים האב סבל ומת (ומכאן נגזר שמם במערב, פטריפסיאנים, "[הדוגלים] בסבל האב"). נציגיה הבולטים של התנועה המודליסטית היו נואטוס, פרקסייאס וסבליוס (ממנו נגזר שמם במזרח, סבליאנים). התנועה המודליסטית לא הצליחה מעולם להשיג הגמוניה בעולם הנוצרי ובקונסיל ניקאה ספגה מכה ניצחת.

המינות האריאנית

האריאניזם קרויה על שם אריוס, אשר נולד בסוף המאה השלישית. אריוס היה לובי במוצאו, גדל באנטיוכיה והפך ברבות הימים לכומר באלכסנדריה. אריוס החזיק באמונה, אשר את ניצניה ניתן למצוא עוד בראשית המאה השלישית, כי בנו של האלוהים אינו נצחי וכי האל האב יצר אותו מהאין לפני כל הדורות ככלי לשם בריאת העולם. ישו, על-פי תפיסתו של אריוס, אינו אלוהים מטבעו אלא ברוא האל ולפיכך ניתן לשינוי, הגם שבצורה שונה מכל שאר היצורים. אליבא דאריוס קיימת בתוך השילוש היררכיה, כאשר מבין שלוש הישויות רק האב חסר ראשית וסיבה ואילו שתי הישויות האחרות נחותות מן האב, באו לעולם אחריו כתוצאה מבחירתו החופשית והן כפופות לו. אריוס סבר כי כבודו של ישו הואצל עליו על ידי אביו בשל צדיקותו החזויה מראש. גישתו של אריוס סחפה אחריה תומכים רבים, אשר לאו דווקא קיבלו את מלוא דעותיו של אריוס על השילוש. יש חוקרים הרואים בתנועה זו השפעה של פילוסופיות פגאניות ואילו אחרים רואים בה מאמץ של חלק מבני התקופה למנוע הפחתה באלוהותו המוחלטת של האל האב.

הבישוף של אלכסנדריה, אלכסנדר, אומנם גינה את אריוס, אולם גישתו המשיכה לסחוף אחריה אוהדים רבים ולעורר מחלוקות, עד שהקיסר קונסטנטין כינס אספה כנסייתית בניקאה בשנת 325 כדי ליישב את הוויכוח התאולוגי. מתנגדי אריוס בהנהגתו הרוחנית של אתנאסיוס, דיאקון של אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, שתפסו את שלוש הישויות בשילוש כבו-זמניות וכזהות במהותם, יצאו וידם על העליונה. ניסוח ההצהרה של ניקאה עוצב על ידי מתנגדיו של אריוס, והאריאנים הוכרזו ככופרים. האריאניזם לא חוסל בקונסיל של ניקאה, ואף הצליח לגבור על מתנגדיו, והפך למשך זמן מה לתפיסה המקובלת של השילוש. ניצחונה המוחלט של דוגמת השילוש האורתודוקסית הושג בקונסיל של קונסטנטינופול בשנת 381, אולם האריאניזם מצא לו תומכים חדשים בקרב השבטים הגרמניים, ורק לאחר התנצרותם של הפרנקים בשנת 496 החל נעלם בהדרגה.

המינות הנסטוריאנית

הנסטוריאניזם היה גרסה קיצונית של גישת אסכולת אנטיוכיה, שחייבה את שלמות שני הטבעים שפעלו כאחד בישו ואת היות כל אחד מהם בלתי-תלוי במשנהו. מנסחו נסטוריוס, שמונה ב-428 לבישוף קונסטנטינופוליס, שלל ממרים הבתולה את התואר "מולידת האלוהים" (תאוטוקוס) שכן לתפישתו ילדה אך את ישו הגשמי שטבעו האלוהי פעל בתיאום מושלם אך במנותק. כמו כן, רק צדו האנושי של ישו סבל ומת על הצלב שכן הטענה שהמחצית האלוהית יכלה להתענות הייתה בחזקת כפירה. בדיעבד, התגלו כתבים של נסטוריוס שהעלו שדעותיו היו פחות הטרודוקסיות ממה שמקובל היה להציג בימיו. אבל סגנונו הבוטה הכעיס די מאנשי האמצע. אויבו קירילוס האלכסנדרוני הצליח להביא לנידויו ולגינוי ההשקפות האנטיוכיות ככלל בוועידת אפסוס.

המינות המונופיזיטית

אוטיכס, חניך האסכולה האלכסנדרונית (שעמדה בקוטב השני לאנטיוכיה וחייבה את הרצף והאחדות בין טבעי ישו), נחרד מהנסטוריאניות ופיתח את הטענה ששתי מהויותיו של המושיע התמזגו והיו לאחת חדשה. ראיית ישו כיצור כלאיים, לא אדם ולא אל אלא משהו אחר, היטתה עתה את כף המאזניים לטובת האנטיוכיים שהושפלו באפסוס. בסיועו של לאו בישוף רומא מן המערב הם השתלטו על ועידת כלקדון שנערכה ב-451 והפכוה למסע גינוי והוקעה נגד המונופיזיטיות. שם נקבעה ההגדרה הכריסטולוגית המקובלת בבסיסה עד ימינו, לפיה לישו היו שני טבעים מושלמים, אלוהי לגמרי ואנושי לגמרי. אף שכנסיות המזרח לא נסחפו אחרי המינות של אוטיכס, הן בכל זאת ראו בהחלטת כלקדון פנייה מסוכנת לנסטוריאניזם ולא קיבלו אותה. כך נוצר קרע בינן, שדגלו במיאפיזיטיות (גישה שונה ומרוככת בהרבה ביחס למונופיזיטיות), לכל היתר שקיבלו את הדיופיזיטיות.

לקריאה נוספת

• Peter C. Phan (עורך), The Cambridge Companion to the Trinity, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2015.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השילוש הקדוש בוויקישיתוף

• השילוש הקדוש באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה
• השילוש הקדוש באנציקלופדיה הקתולית החדשה, מהדורת 2003.
• השילוש הקדוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• השילוש הקדוש, דף שער בספרייה הלאומית
• השילוש הקדוש, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)