ביל דוידסון

ויליאם מורס "ביל" דוידסון, (באנגלית: William Morse "Bill" Davidson;‏ 5 בדצמבר 1922 – 13 במרץ 2009) היה איש עסקים אמריקאי. שימש כנשיא, כיושב ראש וכמנכ"ל של תעשיות גארדיין , אחת היצרניות הגדולות בעולם של זכוכית לבנייה ולתעשיית הרכב. נוסף על כך, היה הבעלים של כמה קבוצות ספורט מקצועיות בצפון אמריקה וחבר בהיכל התהילה של הכדורסל האמריקאי.

ביל דוידסון
Bill Davidson

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	5 בדצמבר 1922 דטרויט, מישיגן
פטירה	13 במרץ 2009 (בגיל 86) בלומפילד הילס, מישיגן
מדינה	ארצות הברית
פעילות בולטת	מנכ"ל של תעשיות גארדיין בעלים של הדטרויט פיסטונס בעלים של טמפה ביי לייטנינג
השכלה	תואר ראשון מאוניברסיטת מישיגן תואר במשפטים מאוניברסיטת ויין סטייט
עיסוק	איש עסקים
פרסים והוקרה	מפקד במסדר כתר האלון

דוידסון שימש כיושב ראש של חברת הבידור והספורט פאלאס ספורטס אנד אנטרטיינמנט . היה הבעלים העיקרי של קבוצת דטרויט פיסטונס מה-NBA ושל קבוצת דטרויט שוק מה-WNBA, אחד הבעלים של קבוצת דטרויט פיורי מה-AFL (ליגת הפוטבול באולמות סגורים), ובעלים לשעבר של קבוצת טמפה ביי לייטנינג מה-NHL (ליגת ההוקי קרח הלאומית) ושל קבוצת דטרויט וייפרס מה-IHL (ליגת הוקי קרח בינלאומית ). קבוצת הכדורסל דטרויט פיסטונס, בבעלותו, זכתה בגמר ה-NBA בשנים 1989, 1990 ו-2004. קבוצת כדורסל הנשים דטרויט שוק, בבעלותו, זכתה בגמר ה-WNBA בשנים 2003, 2006 ו-2008. קבוצת ההוקי קרח דטרויט וייפרס, בהיותה בבעלותו, זכתה בגביע טרנר בשנת 1997, וקבוצת ההוקי קרח טמפה ביי לייטנינג זכתה בגביע סטנלי בשנת 2004. דוידסון הוא לפיכך הבעלים היחיד בהיסטוריה שקבוצות ספורט מקצועי בבעלותו זכו באליפות ה-NBA ובגביע סטנלי באותה השנה.

חיים וקריירה

דוידסון, יליד דטרויט, נולד למשפחה יהודית ב-5 בדצמבר 1922. סיים את בית הספר התיכון בשנת 1940, והחל ללמוד באותה השנה באוניברסיטת מישיגן. דוידסון השתייך לנבחרת האתלטיקה הקלה של האוניברסיטה, וסיים את לימודיו בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת מישיגן . לאחר מכן הצטרף לצי האמריקאי ושיחק בקבוצת הפוטבול הצבאית בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1949, אחרי מלחמת העולם השנייה, השלים דוידסון תואר במשפטים מבית הספר למשפטים באוניברסיטת ויין סטייט . אחרי 3 שנים שבהן עסק במשפטים, הציל חברה סיטונאית של תרופות וציוד רפואי מפשיטת רגל.

דוידסון קיבל לידיו את חברת הזכוכית של משפחתו, גארדיין גלאס, בשנת 1957. באותה שנה הכריזה החברה על פשיטת רגל. חברה זו הייתה הבסיס לחברת גארדיין אינדסטריז שהקים דוידסון, אחת מספקיות הזכוכית הגדולות בעולם. דוידסון עודד נטילת סיכונים, הסתייג מהססנות והצטייר כאגרסיבי. התנהלותה של גארדיין הייתה שנויה לעיתים במחלוקת; החברה נתבעה לפחות שש פעמים בין 1965 ל-1988, ונדרשה לשלם לחברה המתחרה ג'ונס מנוויל 38 מיליון דולר עקב גנבת טכנולוגיה לייצור פיברגלס. החברה היא אחת מענקיות ייצור הזכוכית בעולם, ובבעלותה מפעלים באסיה, באירופה, באפריקה ובדרום אמריקה, נוסף על נכסים רבים בצפון אמריקה.

בעלות על קבוצת ה-NBA דטרויט פיסטונס

בשל היכרותו עם תחום הפוטבול, היה ברצונו של דוידסון לקנות קבוצת פוטבול מקצועית. בשנת 1947 גייסו דוידסון וחברו מימי הקולג' אוסקר פלדמן את ג'ו שמידט , שחקן עבר דגול מקבוצת דטרויט ליונס, כדי להתארגן כקבוצה ולהגיש הצעה לרכישת קבוצת טמפה החדשה בליגה, אך הצעתם לא הייתה גבוהה מספיק והדבר לא צלח.

חודשיים לאחר מכן, גילה דוידסון כי בעלי קבוצת הפיסטונס, פרד זולנר , שוקל למכור את הקבוצה. זולנר ייסד את הקבוצה בפורט ויין, אינדיאנה, בשנת 1941, והעביר את הקבוצה לדטרויט בשנת 1957. אך הקבוצה לא הניבה רווחים מאז עברה לדטרויט. דוידסון וזולנר הכירו זה את זה, כיוון שלשניהם היו בתי נופש בעיר גולדן ביץ' שבמדינת פלורידה. זולנר מכר את הקבוצה לדוידסון בשנת 1974, בעבור 6 מיליון דולר.

באותה עת שיחקה הקבוצה בקובו ארנה במרכז העיר דטרויט שהיו בו כ-10,000 מושבים. דוידסון לא היה מרוצה מהמיקום, אך העדיף שלא להצטרף לאולם על שם ג'ו לואיס, שבו שיחקה קבוצת ההוקי קרח דטרויט רד וינגס. תחת זאת העביר את הקבוצה לסילברדום בפונטיאק , מישיגן, ולאחר מכן, בשנת 1988, לפאלאס של אובורן הילס, האולם הראשון של ה-NBA שמומן כולו מכספים פרטיים. עלויות הבנייה היו כ-90 מיליון דולר.

המתקנים שהעמיד לרשות הקבוצה היו מן השורה הראשונה. הפיסטונס נהנו ממתקנים חדישים, שבהם יכלו להתאמן גם מחוץ לעונה. דוידסון היה הבעלים הראשון של קבוצה שרכש בעבורה מטוס פרטי, בניגוד לעצת חבריו. דוידסון היה הראשון לעודד גלובליזציה של שיווק ה-NBA. הוא כיהן כיושב ראש חבר המנהלים והיה פעיל בכמה ועדות, ובהן זו שבחרה בנציב ה-NBA לארי אובריאן בשנת 1975. 

בשנת 2009, הוערך שווי קבוצת הפיסטונס בלמעלה מ-430 מיליון דולר. דוידסון, שנראה דרך קבע בקהל במשחקי הבית של הקבוצה, חזר ואמר כי אין בכוונתו למכור את הקבוצה, וכי היא תישאר בבעלות משפחתו גם לאחר מותו.

בשנת 1999 הגיש דוידסון הצעה לרכישת קבוצת ההוקי קרח טמפה ביי לייטנינג, אך היא לא התקבלה וטייקון הביטוח ארט ויליאמס רכש את הקבוצה. חודשים ספורים לאחר מכן, מכר ויליאמס את הקבוצה לדוידסון ולחברת פאלאס ספורטס בהפסד עצום. כאשר דוידסון רכש את הקבוצה ב-1999, הוא שילם בעדה כ-100 מיליון דולר, בעוד ששווייה הוערך בכ-136 מיליון דולר זמן קצר קודם לכן. הקבוצה, בבעלותו של דוידסון, זכתה בגביע סטנלי בשנת 2004. ב-7 באוגוסט 2007 מכר דוידסון את קבוצת טמפה ביי.

קבוצת הפיסטונס כיבדה את דוידסון בשנת 2006 כשהעניקה לו דגל ליד מספרי הקבוצה שהוצאו בדימוס. השם "ביל דוידסון" גם נכתב על רצפת האולם בין גדולי השחקנים של הקבוצה – דייב בינג, ביל ליימביר, ויני ג'ונסון, צ'אק דיילי, ג'ו דיומרס, אייזיאה תומאס ובוב לניר. 

בשנת 2008 נבחר דוידסון להיכל התהילה של הכדורסל על שם נייסמית בזכות תרומתו להצלחת קבוצת הפיסטונס בליגת ה-NBA וקבוצת השוֹק ב-WNBA. דוידסון נמנה עם הראשונים שנבחרו להיכל התהילה היהודי של הספורט, מיד עם הקמתו.

אומדן הון

כלל נכסיו של דוידסון הגיעו לשווי מוערך של כ-3.5 מיליארד דולר, ומגזין פורבס דירג אותו במקום ה-68 ברשימת האנשים העשירים ביותר בארצות הברית.

נדבנות

שלט הכניסה לגן הארכאולוגי ירושלים, המנציח את שמו של דוידסון

דוידסון היה ידוע בנדבנותו, ותרם סכומי כסף גדולים לארגונים מגוונים. הוא היה אחד המייסדים של קרן פיסטונס/פאלאס, שתרמה מעל 20 מיליון דולר בכסף ובסחורות מאז שנת 1989. בשנת 1995 ייסדה הקרן, בשיתוף פעולה עם עיריית דטרויט, תוכנית לשיפוץ מגוון מתקני ספורט לילדים: פארקים, מגרשי כדורסל ובייסבול, מסלולי ריצה וגני משחקים. 

בשנת 1992, נוסד מכון ויליאם דוידסון בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת מישיגן, שבו למד דוידסון כסטודנט. תרומה בשווי 30 מיליון דולר הוענקה למוסד כדי לסייע בתוכנית מיוחדת לפיתוח כלכלות שוק ברחבי העולם. בסך הכל העניק דוידסון לבית הספר מעל 55 מיליון דולרים. 

בשנת 1997, כיבד ארגון מועצת מישיגן את דוידסון על תרומותיו הנדיבות בתוך המדינה ומחוצה לה. בכתבה שפורסמה בניו-יורק טיימס באותה שנה, צוין דוידסון כאחד התורמים הנדיבים ביותר בארצות הברית. 

דוידסון העניק לתזמורת הסימפונית של דטרויט סדרת תרומות של 2 מיליון דולרים, שאפשרה לה לערוך מסעות הופעות בארצות הברית ובעולם. כדי לסייע במיגור מחלת הסרטן, תרם מיליון דולר למכוני מחקר במישיגן העוסקים במניעה ובגילוי מוקדם של סרטן השד וסוגי סרטן בילדים.

לאחר מלחמת יום כיפור, ארגנה ראש הממשלה גולדה מאיר את טיסתם של דוידסון ושל הנדבן ד"ר לויד ג' פול לישראל. השניים קיבלו את פרס מועדון ראש הממשלה על תרומות יוצאות דופן לישראל. בשנת 1999, תרם דוידסון 20 מיליון דולר להקמת מכון דוידסון לחינוך מדעי במכון ויצמן למדע ברחובות, ישראל. תרומה זו הייתה התרומה הפרטית הגדולה ביותר שניתנה עד אז למכון ויצמן. בהמשך תרם דוידסון למכון ויצמן עוד 15 מיליון דולר. כמו כן תרם 15 מיליון דולר לבית הספר ללימודי היהדות בבית המדרש לרבנים באמריקה, ניו-יורק, שנקרא על שמו. תרם למימון חפירות ופיתוח באזור הגן הארכאולוגי ירושלים הסמוך לכותל הדרומי, וכאות הוקרה נקרא על שמו מוזיאון מרכז דוידסון שבמתחם. דוידסון אף הקים את המרכז האקדמי הראשון המוקדש כולו לניהול בינלאומי של חברות טכנולוגיות בטכניון, ותרם לקרן וקסנר, המעניקה מענקי מחקר לסטודנטים במדעי היהדות. במרץ 2007, תרם דוידסון 75 מיליון דולר לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

חיים אישיים

דוידסון התחתן ארבע פעמים, והיו לו שני ילדים.

בשנת 1995 נשא את אשתו הרביעית, קארן ויידמן, שהתגיירה לקראת נישואיהם. לקארן 3 בנות מנישואים קודמים. אחת מבנותיה היא השחקנית אליזבת ריזר.

עיטורי כבוד

דוידסון קיבל תואר מפקד במסדר כתר האלון וכן תואר קצין בכיר (Grand Officer) במסדר הכבוד של דוכסות לוקסמבורג .

מותו

דוידסון נפטר ב-13 במרץ 2009, בביתו בבלומפילד הילס, מישיגן, בגיל 86. בריאותו הידרדרה בשנים שלפני מותו, והוא נעזר בכיסא גלגלים כאשר הגיע, לעיתים רחוקות, למשחקי הבית של קבוצת הפיסטונס. לווייתו התקיימה בקהילת שערי צדק שבסאות'פילד , והוא נטמן בבית הקברות קלובר היל פארק שבבירמינגהאם . 

קארן, אלמנתו של דוידסון, מילאה את מקומו כבעלים של קבוצת הפיסטונס, ומכרה בשנת 2011 את חברת פאלאס ספורטס אנד אנטרטיינמנט , ובכללה גם את קבוצת הפיסטונס, על פי דיווחים - במחיר של 325 מיליון דולר.

קישורים חיצוניים

• ביל דוידסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סוכנויות הידיעות, מת ביל דייוידסון, הבעלים של פניציה והדטריוט פיסטונס, באתר כלכליסט, 15 במרץ 2009