ותרנות
ותרנות היא תכונה או התנהגות אנושית שיש בה הטבה עם האחר, לעיתים על חשבון העצמי; הוותרן מוחל על המגיע לו למען ערכים נשגבים. היפוכה של הוותרנות היא קפדנות, קנאות וצייקנות. הוותרנות קשורה גם בזולתנות; משמעויותיה הקרובות והשונות הן: סלחנות יחס רך, כניעה; וגם יד רחבה, או בזבזנות.[1]
ותרן הוא נדיב, מעביר על מידותיו וסלחן, בניגוד לקמצן או כילי ונוטר.[2]
שימושים ביהדות
עריכהבעת העתיקה
עריכהבהגות היהודית שובחה התנהגות זו באשר לאדם. בספרות האגדה נאמרו כמה דעות באשר למידת הוותרנות; במדרש במדבר רבה הומלץ לאדם לאחוז במידת הוותרנות בקרב משפחתו ובני ביתו: ”לִמדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך”.[3]
- ותרנות גונתה בהקשרים של אמונה ותפיסת פעולת האל בעולם. לעומת האמונה באל אחד המקשרת הכל לכוח עליון אחד, עבודת אלילים נוחה לקבל תפיסות שונות ולא להקפיד בהן, כך למשל נאמר בתלמוד ירושלמי: ”עבודה זרה ותרנית היא”,[4] וכן, סברו חז"ל, כי כל המייחס לאל ותרנות, פשרנות או חריגה מן האמת המוחלטת - צפוי לגורל אכזר: ”כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יוותרו חייו”.[5]
בימי הביניים
עריכהותרנות נחשבת למידה ראויה, אחת מטעמי מצוות שמיטה בספרות הראשונים.[6][7]
רבי יצחק בן שלמה הישראלי אשר חי במצרים במפנה המאות ה-9 - ה-10, כתב בספרו ספר הגדרים, כי ”הקרבנות והצדקות ועשית הכלים וכו' ועשית צרכים רבים וכו'. ואם בפְתוח הבית לרוחה ללין בו גר ותושב”.[8]
רבי יהודה מסירלאון אשר חי באנקונה שבאיטליה במפנה המאות ה-15 - ה-16, כתב בספרו נופת צופים: ”אמנם מעלת הוותרנות תבדל מן הנדיבות בפחות ויותר, שהוותרנות יותר רב מהנדיבות ולכן יותר ראוי שנאמר שהוותרנות הפכו הנבָלה, והנדיבות הפכו הכילות”.[9]
בעת החדשה
עריכהותרנות נדרשת ברשימת ההנהגות הראויות ליהודי שניסח רבי ישראל מסלנט; הנהגה 11 אומרת: "צדק: ותר משלך".[10]
היוצר חיים נחמן ביאליק טען שהוותרנות היא תכונתה של ספרות האגדה והקפדנות היא תכונתה של ספרות ההלכה, ולשתיהן יש מקום ביהדות ואף מתקיימים ביניהן יחסים הדדיים: ”זו קפדנית, מחמרת ... וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן”.[11]
מאז תחיית הלשון העברית משתמע המונח גם בהקשרים פוליטיים, וכן, צורף אל הביטויים "ותרנות פוליטית" או "ותרנות מדינית". המשתמשים בו מוחים על היענות או הסכמה של גופים ממלכתיים בישראל, בראש ובראשונה ממשלת ישראל לדרישות או תביעות של מדינות או גופים בינלאומיים זרים, למשל מסירת שטחים או שחרור מחבלים תמורת שבויים, אשר עלולים לדעתם לגרום נזק ישיר או עקיף לביטחון המדינה ותושביה או שהם נתפסים כפוגעים בעקרונות נערצים, כמו שלמות הארץ.
לקריאה נוספת
עריכה- יעקב קלצקין, הערך: ותרנות, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.
- נחום פינברג, ויתור, פשרה ועסקת חבילה ומה שביניהם: מחילה על זכויות בסיום עבודה, בתוך: אהרן ברק ואחרים (עורכים), ספר מנחם גולדברג; לקט מאמרים בדיני עבודה וביטחון סוציאלי, הוצאת סדן, תשס"ב, עמ' 439–460
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ רש"י על מסכת כתובות דף נ.
- ^ מסכת סנהדרין דף ק"ב: "אחאב ותרן בממונו היה".
- ^ במדבר רבה, ט.
- ^ תלמוד ירושלמי,
- ^ מסכת בבא קמא דף נ.
- ^ ספר החינוך, מצווה פד
- ^ על ותרנות כמהותה של מצוות שמיטה, ראו: צבי שורץ, שמיטת כספים - מבחן של אחוה, באתר דעת
- ^ ספר הגדרים,
- ^ מקור: נופת צופים, ב' ב'.
- ^ ראו למשל: ר' ישראל מסלנט, באתר
- ^ חיים נחמן ביאליק (1917), הלכה ואגדה, באתר פרויקט בן-יהודה