חוות ברוק

חוות ברוק הידועה גם כמוסד חוות ברוק לחקלאות וחינוך או כאגודת חוות ברוק לתעשייה ולחינוך היה ניסוי אוטופי בחיים קומונליים בארצות הברית בשנות ה-40 של המאה ה-19. היא הוקמה על ידי הכומר האונטריאני ג'ורג' ריפלי וזוגתו סופיה ריפלי, על אדמות חוות אליד מערבית לרוקסברי, מסצ'וסטס (9 מייל מפרוורי בוסטון) ב-1841. הניסוי היה מושפע בחלקו מרעיונות הטרנסצדנטליזם, תרבות דתית ופילוסופית שהתבססה בניו-אינגלנד ובהמשך מרעיונותיו של ההוגה הצרפתי שארל פורייה. בשיאה הקיפה הקומונה כ-120 חברים.

החווה הוקמה כחברת מניות שהציעה לחבריה חלק ברווחיה בתמורה לחלוקת עבודה שווה. חברי הקומונה האמינו כי באמצעות התחלקות בעומס העבודה יוכלו לרכוש זמן לפעילות חברתית ולעיסוק אינטלקטואלי. כל חבר בקומונה היה יכול לבחור את העבודות אותן העדיף, וכולם קיבלו שכר שווה - כולל נשים. ההכנסות לקהילה הגיעו מחקלאות ומכירת מוצרים בעבודת יד כמו בגדים, וכן באמצעות עמלות ששילמו המבקרים הרבים בחווה. מקור ההכנסה העיקרי היה בית הספר בניהולה של הגברת ריפלי, גן חובה, בית ספר יסודי ומכינה למכללה שמשכו ילדים מכל העולם ששילמו עבור השכלתם. החווה הציעה גם תוכניות לחינוך מבוגרים.

הקהילה מעולם לא הייתה יציבה כלכלית והתקשתה להרוויח מעבודתה החקלאית. עד שנת 1844 אימצו חקלאי ברוק מודל חברתי המבוסס על התפיסות הסוציאליסטיות של שארל פורייה והחלו לפרסם עיתון לא רשמי שקידם את רעיונות הפרייריזם בשם The Harbinger. בעקבות חזונו החלו חברי הקהילה לבנות מבנה שאפתני למגורים שנקרא "פאלנסטרי" (Phalanstère). כאשר הבניין הבלתי מבוטח נהרס בשרפה, קרסה הקהילה כלכלית ומעולם לא התאוששה. החווה נסגרה לגמרי עד שנת 1847, עם זאת על אף כישלונה, רבים מחבריה ראו אותה כחוויה חיובית.

לאחר כישלון הקהילה הופעלה החברה במשך רוב 130 השנים הבאות על ידי ארגון לותרני כבית יתומים ואחרי כן כמרכז טיפולי ובית ספר. בשנת 1988 רכשה מדינת מסצ'וסטס 148 דונם של החווה, המופעלת כיום על ידי מחלקת השימור והנופש של מסצ'וסטס כאתר היסטורי. חוות ברוק הייתה אחד האתרים הראשונים במסצ'וסטס שנרשמו בפנקס הלאומי של מקומות היסטוריים והוגדרו אתר היסטורי לאומי. בשנת 1977, ועדת ציוני דרך בוסטון הגדירה את חוות ברוק כנקודת ציון, הכרה הגבוהה ביותר בעיר לאתרים היסטוריים.

הקמת הקומונה

ג'ורג' ריפלי

ג'ורג' ריפלי השתייך לקבוצת אינטלקטואלים, מתנועת הטרנסצדנטליזם. - תנועה פילוסופית שהתפתחה בסוף שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19 במזרח ארצות הברית, שהאמינה כי בני האדם טובים ביסודם אך החברה ומוסדותיה משחיתים את טוהרתם של הפרטים, וכי אנשים הם במיטבם כשהם קשובים לקולם הפנימי הריבוני. באוקטובר 1840 הודיע ג'ורג ריפלי למועדון הטרנסצדנטאלי בו היה חבר, כי הוא מתכנן להקים קהילה אוטופית שתתבסס על עקרונות הטרנסצדנטליזם. מייסדיה האמינו כי על ידי עבודה משותפת הם יכולים לקיים את הקהילה תוך פינוי זמן לעיסוקים ספרותיים ומדעיים. בחוות ברוק, כמו בקומונות אחרות, נתפסה העבודה הגופנית כתנאי לרווחה נפשית ולבריאות. החווה הייתה אחת משמונים ניסויים קהילתיים לפחות שפעלו בארצות הברית במהלך שנות ה-40, אם כי הייתה הראשונה בעלת האופי החילוני (מרבית חבריה היו דתיים אך השתייכו לזרמים דתיים שונים, וביניהם אף יהודים אחדים). ריפלי האמין שהניסוי שלו יוכל להיות מודל לשאר החברה על בסיס עקרון: "תעשייה ללא עבודה שחורה, ושוויון אמיתי ללא וולגריות". ככל שהגיעו יותר מתעניינים לפגישות התכנות, העביר ריפלי את הישיבות מביתו לחנות הספרים ברחוב ווסט שהופעלה על ידי אליזבת פאלמר פיבודי.

ריפלי ואשתו סופיה הקימו חברת מניות משותפת בשנת 1841 לצד 10 משקיעים ראשוניים נוספים. הם מכרו מניות של החברה ב-500 דולר עם הבטחה של חמישה אחוז מהרווחים לכל משקיע. בעלי המניות קיבלו גם זכות הצבעה יחידה בקבלת החלטות וחלקם מונו לדירקטורים. הריפלים בחרו להתחיל את הניסוי שלהם ברכישת משק חלב בבעלות צ'ארלס ומריה מאיו אליס במערב רוקסברי במסצ'וסטס, סמוך לביתו של תיאודור פרקר. הם החלו לגייס כ-10,000 דולר לרכישתה. החווה נרכשה בסופו של דבר ב-11 באוקטובר 1841 תמורת 10,500 דולר, אף על פי שהחברים עברו להתגורר בה כבר באפריל. גודל החווה היה 170 אקר (0.69 קמ"ש, כשמונה ק"מ מבוסטון. הרכישה כללה את חוות קית' השכנה שהייתה בגודל 89 מטר רבוע, וכללה גם בית מגורים גדול שכונה 'הכוורת' ואסם.

הודעה ציבורית מטעם הקהילה החדשה פורסמה באוגוסט 1841 והזמינה יזמים נוספים להצטרף, ולעשרת בעלי המניות הראשונים בחברה הצטרפו עוד כ-22 איש. ריפלי קיבל בקשות רבות להצטרפות לקהילה, במיוחד מאנשים שהיה להם כסף מועט או מאנשים עם בריאות לקויה, אך חברות מן המניין הוענקה רק לאנשים שיכלו להרשות לעצמם את המניה במחיר 500 דולר. מרבית המצטרפים הראשונים היו אינטלקטואלים ובתחילה הייתה הקהילה סלקטיבית מאוד בקבלת חברים, אולם בהמשך עם קבלת עקרונות פורייה, החלה לקבל יותר אנשים שהגיעו אליה ממניעים מגוונים.

אחד ממייסדי החווה היה הסופר נתנאל הות'רן. הות'רן לא הזדהה במיוחד עם האידיאל שמאחורי הניסוי, אך קיווה כי הדבר יסייע לו לגייס מספיק כסף כדי להתחיל את חייו עם אשתו לעתיד סופיה פייבודי. היא שקלה לעבור לחווה אף היא, וביקרה בה במאי 1841, אך הות'רן שלח אותה משם. ריפלי היה מודע למניעיו, וניסה לשכנע אותו להיות מעורב באופן שלם יותר, על ידי כך שמינה אותו לאחד מארבעת הנאמנים ולאחראי על הקופה הציבורית. אולם לאחר שהחזיר את השקעתו הראשונית, החליט הות'רן לעזוב רשמית את החווה ב-17 באוקטובר 1841.

חיי הקהילה

הכוורת הייתה מרכז החיים הקהילתיים של הקומונה, ובה אכלו שלוש ארוחות משותפות ביום. חדר האוכל הכיל כ-50 איש. ריפלי העמיד את אוסף הספרים האישי שלו לרשות הקהילה כספריה קהילתית. ככל שגדלה הקהילה היה צורך להוסיף מבנים נוספים והוקם בין היתר מבנה שכונה 'הקן', ובו הועברו שיעורי בית הספר ואורחי החווה יכלו להישאר בו ללון. לבני הזוג ריפלי הוקם בית משלהם בשנה השנייה לקיום הקומונה ולאחר מכן נבנה גם בית שכונה 'בית מרגרט פולר' על אף שמעולם לא התגוררה בו בפועל. אחד מחברי הקומונה, איכבוד מורטון, בנה בית צליינים שהיה המבנה השלישי שהוקם בקומונה, והוא שימש ללינה וכחדר כביסה. מבנים נוספים כחממות ובתי מלאכה שנבנו, דילדלו אף הם את קופת הקבוצה.

עבודה וכלכלה

מלבד ההשקעות שהשקיעו החברים בחברת המניות של המשק המשותף, הם הורשו לשמור את רכושם הפרטי. בתחילה יכול היה כל חבר בקהילה לבחור את עבודתו בהתאם לנטיית ליבו, בלא סמכות מארגנת וסידור עבודה כפוי. אולם עם הזמן עלתה התחושה כי לא כולם נושאים בעול וב-1841 החליטה הקהילה כי כל חבר נדרש לעבוד 10 שעות ביום בקיץ, ו-8 שעות ביום בחורף. גברים ונשים עבדו באופן שווה. עם האימוץ של רעיונות פורייסיטיים, נעשתה חלוקת עבודה מפורטת יותר והמשק חולק לשלושה ענפים: חקלאות, תעשייה ועבודות הבית, והחברים התחלקו ביניהם באחריות עליהם. לכל ענף היה אחראי על רישום שעות העבודה של החברים בו - מה שהביא לכך שבשנת 1944 החלה החווה לראשונה לשאת רווחים. עבודות אופייניות לחווה היו חיטוב עצים, הבאת עצי הסקה, חליבת פרות, טחינת קמח בריחיים ועבודות חקלאיות נוספות. לצד זאת עבדו חלק מהחברים במלאכה זעירה כגון ייצור נעליים, ואחרים עבדו כמורים.

החווה זכתה לכ-1150 מבקרים בשנה, שגם שילמו עבור הביקור. על פי הרישומים, בין נובמבר 1844 לאוקטובר 1845 עלות הביקור הייתה כ-425 דולק. רשימת המבקרים כללה את התאולוג הנרי ג'יימס האב, הפסל ויליאם ווטמור סיפור, האמן ג'ון סרנט, והרפורמטור החברתי הבריטי רוברט אוון.

למרות מקורות ההכנסה המרובים, הקהילה נקלעה לחובות קבועים כמעט עם היווסדה. היא התקשתה בהיבטים החקלאיים של הקהילה, בפרט מפני שאדמה עליה הוקמה הייתה ירודה ולא איכותות. היבול העיקרי שייצרה היה חציר לבהמות, אשר נמכר במחירים נמוכים; ירקות, חלב ופירות לא יוצרו בכמות מספקת כדי להיות רווחיים. הנכס מושכן ארבע פעמים בין 1841 ל-1845. כפי שכתב אחד החקלאים ברשימותיו:"אני חושב שכאן טמון הקושי - לא היו לנו אנשי עסקים לנהל את עניינינו... אלה שבינינו שיש להם כמה כישרונות עסקיים, זיהו שגיאה זו".

חינוך

ב-29 בספטמבר 1841 הוקם "מכון ברוק לחקלאות ולחינוך". בית הספר היה מקור ההכנסה המרכזי, ולעיתים היחיד, של החווה ותלמידים הגיעו אליו מרחוק - גם מקובה והפיליפינים. משפחותיהם של ילדים מתחת לגיל 12 חויבו בשלושה וחצי דולר לשבוע, ובתחילה, נערים מעל גיל 12 חויבו בארבעה דולר לשבוע ובנות חויבו בחמישה; עד אוגוסט 1842, השיעורים היו זהים לבנים ולבנות. בית הספר הציע גם חינוך משלים למבוגרים בערבים. לוח הזמנים למבוגרים כלל קורסים בנושא פילוסופיה מוסרית, שפה גרמנית והיסטוריה אירופאית מודרנית.

בית הספר כלל גם גן לילדים מתחת לגיל שש, בית ספר יסודי לילדים מתחת לגיל 10 ומכינה למכללה. עם כניסתו לבית הספר, לכל תלמיד מתחת לגיל התיכון הוקצאה מדריכה מהקהילה שהייתה אחראית לסייע לו עם ארון הבגדים שלו, עם הרגליו האישיים ופעילותו הגופנית. המורים כללו שלושה בוגרי בית ספר הרווארד (ג'ורג' ריפלי, ג'ורג' ברדפורד וג'ון סאליבן דווייט) וכן מספר נשים (אשתו של ריפלי סופיה, אחותו מריאן, ובת דודו חנה, כמו גם ג'ורג'ינה ברוס ואבי מורטון). ריפלי היה אחראי על הוראת האנגלית. דווייט לימד שפות, כיוון שדיבר בעצמו כעשר שפות וכן מוזיקה. התלמידים למדו שפות וספרות אירופאית ויכלו גם לתרגל אמנויות יפות, ללא עלות נוספת. על בית הספר היסודי פיקחו סופיה ומריאן ריפלי, תוך שימוש בפדגוגיה מתקדמת מרוכזת ילדים שהושוותה לרפורמות המאוחרות יותר של ג'ון דיואי.

תרבות הפנאי

חלק ממטרותיה המוצהרות של החווה והקומונה היו הגברת הפנאי של חבריה ואיכותו, כפי שכתבה אליזבת פלמר פיבודי בינואר 1841: "אף אחד לא יעסוק רק בעבודת הגוף... הקהילה הזו מכוונת להעשיר לא רק במובנו החומרני של העושר, אלא להגביר את החיות בכל היבטי הנשמה".

תושבי חוות ברוק בילו את מרבית זמנם בלימודים או בעבודה של החווה, אך מדי יום הקדישו זמן גם למשחק. בזמנם הפנוי נהנו חברי חוות ברוק ממוזיקה, ריקודים, משחקי קלפים, דרמה, מסיבות תחפושות, מזחלות והחלקה על הקרח. מדי שבוע היו מתכנסים כולם בכוורת לריקוד של נשות הקהילה. הן היו לובשות זרי חרציות בר על ראשן, ובכל שבוע הוענק זר מיוחד, שנקנה בחנות פרחים, לחברה שהתלבשה הכי יפה. בסוף כל יום השתתפו רבים מחברי החווה בטקס בו עמדו במעגל ואחזו ידיים, כ"סמל לאחדות אוניברסלית", ונדרו להישאר נאמנים למען אלוהים והאנושות.

מעמד הנשים

נשים בחוות ברוק יכלו להתרחב אל מעבר למשימות האופייניות להן באותה התקופה, ועבודתן הוערכה מאוד. לצד עבודות הבית האופייניות לנשות התקופה כגון בישול, וניהול משק הבית המשותף, וכביסה השתתפו נשים בתקופת הקציר בעבודה בשדות. בשל התמקדות הקהילה בחופש הפרט, נשים היו בעלות מניות אוטונומיות בחברת המניות, בנפרד מבעליהן. הן גם מילאו תפקיד חשוב ביצירת מקורות הכנסה לקהילה. רבות מהן הקדישו זמן להכנת "כובעים, שכמיות, צווארונים, שרוולים תחתונים וכו'" למכירה בחנויות בבוסטון. אחרות ציירו אהילי מנורות למכירה. נשים נטלו חלק במערכת החינוך של חוות ברוק, והשכלן הגבוהה של נשות החווה משכה גם סופרות וצעירות רבות לבקר בה.

בניית הפלנסטרי ושקיעת החווה

שרטוט רעיון הפלנסטרי של פורייה

ריפלי, שיזם את הקמת הקומונה, היה מלכתחילה מושפע מאוד מרעיונותיו של שארל פורייה. לכך התווספה תעמולה חזקה של תומכי פורייה בעיתונות התקופה האזורית, שמטרתה הייתה להשפיע על חברי הקבוצה לאמץ עוד ועוד מרעיונותיו. ריפלי ושניים מחבריו יזמו שינויים בחוקת החווה ב-1944, במטרה לקרבה לרעיונות פורייה, ובקיץ אותה שנה החלה הקבוצה לבנות מבנה קהילתי שאפתני, המבוסס על חזונו של פורייה, והמכונה פלנסטרי (Phalanstère). הבניה החלה בקיץ 1844. המבנה אמור היה לספק מקום מגורים ל-14 משפחות ורווקים, ולכלול מטבח גדול, חדר אוכל היכול להכיל עד כ-400 איש, שניים או שלושה סלונים ציבוריים, ואולם מרווח או חדר הרצאות.

חברים רבים בקולקטיב תמכו בשינויים אלו, ובארוחת ערב חגיגית שנערכה לציון יום הולדתו של פורייה בקומונה, אף הצהיר אחד החברים כי פורייה הוא 'ביאתו השנייה של ישוע'. אולם אחרים פחות התלהבו וחלקם אף עזבו את הקומונה בעקבות שינויים אלו. רבים מהם טענו כי הדגם הפורייסטי החדש נוקשה מידי ומובנה מההיבטים 'חסרי הדאגות' שאפיינו את האידאולוגיה הטרנסצדנטיסית של הפרויקט בתחילתו, ואשר משכו אותם אליו. ריפלי עצמו הפך לתומך מרכזי של פורייה וארגן כנסים ברחבי ניו אינגלנד כדי לקדם את רעיונותיו.

בעקבות השינוי חלה התדרדרות במצבה של הקומונה. באוקטובר 1844 ביקר במקום אורסטס בראונסון ודיווח כי "האווירה במקום נוראית". כדי לחסוך בכסף להגשמת התוכניות, נדרשה הקומונה לצמצום שבא לביטוי בצמצום הבשר, הקפה, התה והחמאה שכבר לא הוגשו על שולחן הקומונה. חלק מהחברים הגישו בקשות להיות מוחרגים מהקיצוץ בבשר, ונדרשו לשלם יותר כדי לאכול בשר. בנובמבר 1845 התפרצה בחווה מגפת אבעבועות שחורות. על אף שאיש בחווה לא נפטר מהמחלה, 26 חקלאים מהחווה חלו בה. ריפלי ניסה לרכך את הקשיים הכלכליים באמצעות משא ומתן עם נושים ובעלי מניות, שהסכימו לבטל לה חובות בסך כ-7,000 דולר.

בניית הפאלנסטרי התקדמה היטב עד לערב 3 במרץ 1846, אז נתגלעה בו שרפה, ותוך שעתיים נשרף המבנה לחלוטין. הכבאים מבוסטון הגיעו אליו מאוחר מדי. ככל הנראה נגרמה השרפה בשל ארובה פגומה. אובדן המבנה שלא היה מבוטח הסב לחווה אובדן של 7,000 דולרים וסימן את תחילת סופה של החווה.

ג'ורג' ריפלי, שהיה הוגה הניסוי, לקח לעצמו הפסקה לא רשמית מהחווה במאי 1846, ורבים אחרים החלו לעזוב אף הם, אם כי פירוק החווה היה תהליך הדרגתי. ב-5 בנובמבר 1846 נמכר אוסף הספרים של ריפלי, ששימש כספריית החווה, במכירה פומבית כדי לסייע בכיסוי חובותיה. בסופו של דבר נצבר לחווה חוב כולל של 17,445 דולרים. ריפלי אמר לחברו "עכשיו אני יכול להבין איך מרגיש אדם, אם יכול היה להשתתף בהלווייתו שלו". ריפלי מצא עבודה בעיתון New York Tribune, ולקח לו 13 שנים לפרוע את חובות החווה, עד שנת 1862.

אחרי הפירוק

בית הדפוס שהקימו הלותרנים בשטחי חוות ברוק ב-1890, לא היה חלק ממבני הקהילה בתקופת הקומונה

אדם בשם ג'ון פלאמר רכש את האדמה שהייתה חוות ברוק בשנת 1849 ומכר אותה שש שנים לאחר מכן לג'יימס פרימן קלארק, שהתכוון להקים שם קהילה אחרת. במקום זאת, קלארק הציע לנשיא אברהם לינקולן להקים בה מחנה אימונים במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית עבור רגימנט מסצ'וסטס, שנקרא 'מחנה אנדרו'.

קלארק מכר את הנכס בשנת 1868 לשני אחים, שהשתמשו בו כפנסיון לקיץ. בשנת 1870 רכש גוטליב פ. בורקהרדט את הנכס, ואחריו הקים את אגודת הכנסייה הלותרנית האוונגרית לפעולות חסד אשר הפעילה בה בית יתומים במבנה 'הכוורת' - הבניין הראשי בנכס. בית היתומים נפתח בשנת 1872 ופעל עד שנת 1943. בשנת 1948 הפכו אותו לותרנים למרכז טיפולים ובית ספר, שנסגר בשנת 1977.

חלקים מהחווה הופרדו בשנת 1873 לשימוש כבית קברות, שימוש שנמשך גם כיום כבית קברות "Gardens of Gethsemene" (כחלק מבית הקברות בסנט ג'וזף ובתי הקברות היהודיים ברחוב בייקר). בשנת 1988 רכשה נציבות המחוז מטרופוליטן שהתמזגה מאז עם מחלקת השימור והנופש של מסצ'וסטס, כ-0.60 קמ"ר מהאדמה המקורית, שהוכרזה כנקודת ציון היסטורית לאומית בארצות הברית בשנת 1965, וכנקודת ציון של בוסטון בשנת 1977 הרשומה בפנקס הלאומי של האתרים ההיסטוריים. מחלקת השימור מפעילה היום את האתר והחברה ההיסטורית של ווסט רוקסברי מציעה בו סיורים מעת לעת.

המבנה המרכזי שנותר בשטח החווה הוא בית דפוס, שלא היה חלק מהחווה המקורית אלא הוקם על ידי הלותרנים ב-1890.

לקריאה נוספת

• שלום וורם, קומונות ואורחות חייהן, הוצאת עיינות, תשכ"ח.
• יעקב עובד, מאתיים שנות קומונה בארצות הברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד יד טבנקין, 1986.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוות ברוק בוויקישיתוף

• חוות ברוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חוות ברוק: היסטוריה וזכרונות אישיים מאת תומאס קודמן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• Polly M. Rettig and S. Sydney Bradford (April 3, 1976) National Register of Historic Places Inventory-Nomination: Brook Farm, National Park Service and Accompanying five photos, from 1975