חוקת ברית המועצות (1936)
חוקת 1936 ("חוקת סטלין") הייתה חוקת ברית המועצות החל מקבלתה מ-1936 וכלה בקבלת החוקה החדשה ב-1977. יום קבלת החוקה נקבע ל-5 בדצמבר, וכחג לאומי היה יום חופש.
היסטוריה
עריכהבסתיו 1935 החליט הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות להקים ועדה בת 31 חברים, בראשות יוסיף סטלין, לכתיבת חוקה חדשה. הנימוק להחלטה היה 'התקופה החדשה' בקורות המדינה, שהחלה לאחר שהושלם כינון הסוציאליזם בה. ב-12 ביוני 1936 פורסמה בעיתונות טיוטת החוקה, ובמשך מספר חודשים התקיים דיון ציבורי לגביה. 1.5 מיליון הצעות לשינויים נשלחו לוועדה; אלה מהן שלא תאמו את מדיניות הממשל לא הושמדו אלא נשמרו בארכיון, תחת הכותרת "תגובות עוינות". דוגמה להצעה כזו היא הנהגת בחירת ישירה של יו"ר נשיאות הסובייט העליון (ראש המדינה; מקביל לתפקיד הנשיא בישראל), שסטלין דחה בטענה שהיא "נוגדת את הדמוקרטיה".
סטלין השתתף רבות בפעילות הוועדה, אולם ניקולאי בוכארין הוא שטען לבכורה בניסוח החוקה[1]. החוקה התקבלה ב-5 בדצמבר 1936 ופורסמה למחרת בעיתונות.
בשנת 1962 החליט ניקיטה חרושצ'וב להקים ועדה להכנת חוקה חדשה, וזו השלימה את מלאכתה ב-1977.
תוכן החוקה
עריכההחוקה כללה 13 פרקים ובהם 146 סעיפים. הכרזתה המרכזית: הושלמו המאמצים לכונן סוציאליזם בברית המועצות. משמעותה המעשית של ההכרזה היא ביטול מוחלט של בעלות פרטית על אמצעי הייצור, שהותרה באופן מצומצם קודם לכן. כן ניתנה לראשונה לכל אזרחי המדינה זכות הצבעה בבחירות חשאיות. אך הייתה זו זכות סמלית; בבחירות השתתף מועמד אחד, הלא הוא מועמד המפלגה.
בסעיף 126 הוכרזה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כנציגת העם וכמובילתו. הסובייט העליון הוכרז כגוף השלטוני והחוקתי העליון במדינה. בין כינוסיו החזיקה נשיאותו, גוף מצומצם שמונה את בכירי חבריו, בכלל הסמכויות של ראש מדינה.
שמה של הממשלה, "מועצת הקומיסרים העממיים" לא שונה אלא ב-1946, ומאז היא נקראה בפשטות "מועצת השרים". עם זאת, במצבה חל שינוי מהותי יותר: נשללה ממנה הסמכות התחיקתית והיא הפכה לגוף ביצועי.
בחוקה נקבעה דרישת הסף לעריכת שינויים בה, רוב של שני-שלישים במליאת הסובייט העליון. במהלך השנים נערכו בה עשרות שינויים.
יישום החוקה
עריכההחוקה הכירה בחירויות נרחבות, בהן חופש הדיבור, חופש ההתכנסות וחופש העיתונות, אך בפועל לא מומשו הזכויות הללו אלא כשרצה בכך השלטון. כך נותר על כנו מצב החירות במדינה.
החוקה הכריזה על בחירות חופשיות וחשאיות. עם זאת, היות שבקלפי היה מועמד אחד בלבד, הבחירות היו הליך רשמי נטול משמעות מעשית. יתר על כן, שם המועמד הודפס על פתק ההצבעה, ומי שרצה לשנות בו משהו נאלץ להיכנס לתא מיוחד. מובן שוועדת הקלפי, שכל חבריה היו אנשי מפלגה נאמנים, תיעדה את שמות המעטים שמימשו את הזכות המיוחדת הזו. התהליך תרם, מן הסתם, לכך שהמועמד היה זוכה תמיד ברוב מוחלט של קולות הבוחרים.
בחוקה הוכרז יו"ר נשיאות הסובייט העליון כראש המדינה. ברם, תפקידו היה סמלי, ובשלטון המעשי המשיכו להחזיק מזכ"ל המפלגה והלשכה הפוליטית הבכירה שלה. מצב זה שרר גם ברמה המקומית: מזכ"ל סניף המפלגה המקומי החזיק בכוח רב יותר מיושב ראש הסובייט המקומי, אף שמעמד האחרון היה רם יותר.
הסעיפים הליברליים בחוקה נכללו בה, בין היתר, על מנת לרכוש את תמיכת הציבור לקראת ההתמודדות הקרבה עם גרמניה הנאצית.
קישורים חיצוניים
עריכה- חוקת ברית המועצות (ברוסית)
- חוקת ברית המועצות (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ שנתיים לאחר מכן הוציאו סטלין להורג.