חוקת ניו זילנד

החוקה של ניו זילנד היא סך כל החוקים והעקרונות הקובעים את המבנה הפוליטי של ניו זילנד. שלא כמו מדינות רבות אחרות, לניו זילנד אין מסמך חוקתי יחיד. זוהי חוקה לא פורמלית, שמהווה שילוב של מקורות כתובים ומקורות בלתי כתובים. לחוק החוקה 1986 יש תפקיד מרכזי בחוקה, לצד אוסף חוקים אחרים, צווים במועצה, מכתבי הרשאה, החלטות של בתי המשפט, עקרונות אמנת ואיטנגי, ומסורות ומוסכמות בלתי כתובות. בניו זילנד לא קיים הבדל טכני בין חוקים רגילים לחוקים הנחשבים " משפט חוקתי "; שום חוק לא זוכה למעמד גבוה יותר. ברוב המקרים הפרלמנט של ניו זילנד יכול לבצע "רפורמה חוקתית" פשוט על ידי העברת פעולות של הפרלמנט, ובכך יש לו את הכוח לשנות או לבטל אלמנטים של החוקה. עם זאת, ישנם כמה חריגים לכך – חוק הבחירות 1993 מחייב הוראות מסוימות שניתן לתקן רק לאחר משאל עם.

לאחר עשרות שנים של ממשל עצמי, ניו זילנד זכתה בעצמאות סטטוטורית מלאה מבריטניה ב-1947. כיום זוהי מונרכיה חוקתית עם דמוקרטיה פרלמנטרית. המלך של ניו זילנד הוא ראש המדינה – המיוצג בממלכת ניו זילנד על ידי המושל הכללי – והוא מקור הכוח המבצע, השיפוטי והמחוקק, למרות שהכוח האפקטיבי נמצא בידיהם של שרים שנבחרו לבית הנבחרים של ניו זילנד שנבחר באופן דמוקרטי. מערכת זו מבוססת על " מודל ווסטמינסטר ", אם כי מונח זה אינו מתאים יותר בהתחשב בהתפתחויות החוקתיות המיוחדות לניו זילנד. לדוגמה, ניו זילנד הקימה בית מחוקקים חד-ביתי בתוך עשור מעצמאותה הסטטוטורית.

מקורות החוקה

החוקה כוללת, בין היתר, את המקורות הבאים:

שם	תאריך	סוג	תיאור
עקרונות הסכם ואיטנגי	1840	אמנה	האמנה היא הסכם שנערך בין ראשי המאורים ונציגי הכתר הבריטי. זהו "המסמך המכונן" של ניו זילנד. הפניות ל"עקרונות אמנת ואיטנגי" מופיעות במספר חוקים.
מדריך הקבינט	1979	אמנה	מתאר את נוהלי הקבינט ונחשב כ"מדריך הסמכותי לקבלת החלטות עבור שרים וצוותיהם ועבור משרדי הממשלה".
חוק המידע הרשמי	1982	חוק	מספק חופש מידע ושקיפות ממשלתית.
מכתבי הרשאה המהווים את משרד המושל הכללי של ניו זילנד	1983	מכתבי הרשאה	מתאר את תפקיד המושל הכללי ואת תפקידה של המועצה המבצעת.
חוק החוקה	1986	חוק	מתאר את שלושת זרועות הממשל. החליף את חוק החוקה של ניו זילנד משנת 1852.
חוק יישומי החוקים האימפריאליים	1988	חוק	שילוב של חוקים חוקתיים בריטיים חשובים בחוק ניו זילנד, כולל מגנה כרטה, חוק הזכויות 1689 וחוק ההסדר 1701.
חוק מגילת הזכויות של ניו זילנד	1990	חוק	מונה את זכויות האזרחים מול המדינה; מאגד לחוק חלק מהחובות של ניו זילנד במסגרת האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות.
חוק בחירות	1993	חוֹק	מתאר את בחירת חברי הפרלמנט.
חוק בתי המשפט הבכירים	2016	חוק	מתאר את סמכות השיפוט של הרשות השופטת של ניו זילנד ומהווה את בתי המשפט הגבוהים בניו זילנד כולל בית המשפט העליון של ניו זילנד כבית המשפט האחרון לערעורים של ניו זילנד.

אלמנטים

חוקת ניו זילנד אינה מאוגדת והיא נמצאת במסמכים משפטיים פורמליים, בהחלטות של בתי המשפט ובפרקטיקות (שחלקן מתוארות כמוסכמות). היא קובעת כי ניו זילנד היא מונרכיה חוקתית, שיש לה שיטת ממשל פרלמנטרית, וכי היא דמוקרטיה ייצוגית. היא משקפת יותר ויותר את העובדה שהסכם ואיטנגי נחשב למסמך מכונן של הממשלה בניו זילנד. יש לראות את החוקה גם בהקשרה הבינלאומי מכיוון שמוסדות ממשלתיים בניו זילנד חייבים להתחשב יותר ויותר בהתחייבויות ובסטנדרטים הבינלאומיים.

חוק החוקה משנת 1986 מתאר את שלוש זרועות הממשל בניו זילנד: הרשות המבצעת (המועצה המבצעת, שכן לקבינט אין מעמד משפטי פורמלי), הרשות המחוקקת (בית הנבחרים והריבון בפרלמנט) והרשות השופטת (מערכת בתי המשפט).

שליט

המלך צ'ארלס השלישי, הריבון של ניו זילנד

לפי חוק החוקה 1986, ניו זילנד היא מונרכיה חוקתית, שבה תפקידו של הריבון השולט הוא חוקי ומעשי כאחד. העיקרון הבסיסי הוא דמוקרטיה, כאשר כוח פוליטי מופעל באמצעות פרלמנט שנבחר באופן דמוקרטי – זה נחשב לעיתים קרובות כ"המונרך שולט אבל הממשלה שולטת כל עוד יש לה את תמיכת בית הנבחרים". חלק 1 של חוק החוקה מתאר את "הריבון", המלך השולט, כראש המדינה של ניו זילנד.

מוסדות ממשלתיים

הזרועות המחוקקות, המבצעות והמשפטיות של ניו זילנד פועלות בהתאם לחוק החוקה 1986 ולמוסכמות שונות בלתי כתובות, שנגזרות משיטת וסטמינסטר.

הפרלמנט הוא מרכזי בחוקה הדמוקרטית של ניו זילנד.

בניו זילנד קיים בית מחוקקים בשם הפרלמנט של ניו זילנד, המורכב מהמלך של הפרלמנט ובית הנבחרים. על פי עקרון הריבונות הפרלמנטרית, הפרלמנט רשאי להעביר כל חקיקה שירצה. מאז 1996, ניו זילנד משתמשת בשיטה היחסית של חברים מעורבים (MMP), שהיא בעצם ייצוג יחסי עם מושבים של חברים בודדים (שיכולה להשפיע על המידתיות של הבית, אבל רק במידה מוגבלת). שבעה אלקטורלים נשמרים כיום לחברים שנבחרו ברשימה מאורית נפרדת. עם זאת, מאורי רשאי לבחור להצביע ולהתמודד על המושבים הלא שמורים, וכמה מהם נכנסו לפרלמנט בדרך זו.

הקבינט, האחראי לפרלמנט, מפעיל את הסמכות המבצעת. הקבינט מהווה ביטוי מעשי של גוף רשמי המכונה המועצה המבצעת. ראש הממשלה, כמנהיג הפרלמנטרי של המפלגה הפוליטית או קואליציית המפלגות המחזיקות או זוכות לתמיכה של רוב מושבים בבית הנבחרים, יושב ראש הקבינט. סעיף 6(1) לחוק החוקה 1986 קובע, "אדם יכול להתמנות ורשאי לכהן בתפקידו כחבר המועצה המבצעת או כשר הכתר רק אם אותו אדם הוא חבר פרלמנט". ראש הממשלה וכל שאר השרים נכנסים לתפקידם עם קבלת צו מאת המושל הכללי; נוהג זה מבוסס על העיקרון שכל הכוח הביצועי נובע בסופו של דבר מהריבון. ממשלה חייבת להיות מסוגלת לזכות ולשמור על תמיכת רוב חברי הפרלמנט על מנת לייעץ למושל הכללי ולריבון; זהו העיקרון של ממשל אחראי.

מערכת המשפט של ניו זילנד היא היררכיה המורכבת מבית המשפט העליון של ניו זילנד, בית המשפט לערעורים של ניו זילנד, בית המשפט הגבוה של ניו זילנד ובתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט הללו הם כולם בסמכות שיפוט כללית. ישנם מספר בתי משפט נוספים בסמכות מומחים, לרבות בית הדין לעבודה, בית המשפט לאיכות הסביבה ובית המשפט לקרקע מאורית, וכן בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט לנוער, הפועלים כחטיבות מיוחדות של בתי המשפט המחוזיים. ישנן גם מספר ערכאות מיוחדות הפועלות בתפקיד שיפוטי או מעין שיפוטי, כגון בית הדין לסכסוכים, בית הדין לשכירות ובית הדין של ואיטנגי.

חוֹק

לחוק הניו זילנדי שלושה מקורות עיקריים: המשפט המקובל האנגלי; חוקים מסוימים של הפרלמנט של בריטניה שנחקקו לפני 1947 (בעיקר מגילת הזכויות 1689); וחוקים של הפרלמנט של ניו זילנד. בפרשנות המשפט המקובל, קיימת חזקה הניתנת להפרכה התומכת באחידות עם המשפט המקובל כפי שפורש בבריטניה ובתחומי שיפוט קשורים. חוסר אחידות מתעורר כאשר בתי המשפט בניו זילנד שוקלים תנאים מקומיים המצדיקים זאת או כאשר החוק שונה בחוק הניו זילנדי. קיום הוועדה המשפטית של המועצה הפרטית בלונדון כבית המשפט האחרון לערעורים והנוהג של שופטים לנהוג לפי החלטות בריטיות, למרות שמבחינה טכנית, הן אינן מחויבים להן, שניהם חיזקו את ההנחה הזו. בית המשפט העליון של ניו זילנד, שהוקם על ידי חקיקה באוקטובר 2003 ושהחליף את המועצה הפרטית לערעורים עתידיים, המשיך לפתח את השיטה הזו.

הסכם ואיטנגי

הסכם ואיטנגי הוא מקור חשוב יותר ויותר למשפט חוקתי בניו זילנד.

מקומו של הסכם ואיטנגי בחוקה הוא נושא לוויכוחים רבים. לאמנה אין מעמד משפטי מובנה, אך היא מוזכרת בחוקים שונים והיא נתפסת יותר ויותר כמקור חשוב למשפט חוקתי.

חוק אמנת ואיטנגי משנת 1975 הכניס את נוסח האמנה לחוק בפעם הראשונה (כלוח זמנים) וקבע את בית הדין של ואיטנגי כמיועד לחקור טענות הנוגעות ליישום עקרונות האמנה. החוק היה תחילה פרוספקטיבי אך תוקן ב-1985 כך שניתן יהיה לחקור טענות המתוארכות לחתימה על האמנה ב-1840.

הפניות ל"עקרונות אמנת ואיטנגי" מופיעות במספר חוקים, אם כי העקרונות עצמם לא הוגדרו בחוק. במקום זאת הם מוגדרים על ידי החלטת המשפט המקובל של בית המשפט לערעורים משנת 1987, "פרשת הקרקעות" המפורסמת שהביאה מועצת המאורי של ניו זילנד בשל חששות לגבי העברת נכסים ממשרדי ממשלה לשעבר למפעלים בבעלות המדינה, חלק מהארגון מחדש של כלכלת ניו זילנד על ידי ממשלת הלייבור הרביעית. מכיוון שהמפעלים בבעלות המדינה היו בעצם חברות פרטיות בבעלות הממשלה, הן דרשו שנכסים שניתנו על ידי מאורים לשימוש המדינה יוחזרו למאורים על ידי בית הדין של ואיטנגי. מועצת המאורי ביקשה לאכוף את סעיף 9 לחוק המפעלים בבעלות המדינה משנת 1986: "שום דבר במעשה זה לא יתיר לכתר לפעול באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות אמנת ואיטנגי".

חוק מגילת הזכויות של ניו זילנד

חוק מגילת הזכויות של ניו זילנד קובע את הזכויות האזרחיות והפוליטיות של אזרחי ניו זילנד כנגד שלושת זרועות הממשל וגופים ואנשים הממלאים תפקידים ציבוריים. החוק אינו משוריין, וניתן, בתיאוריה, לשנותו על ידי הפרלמנט ברוב רגיל.

רפורמה

מכיוון שהיא אינה חוק עליון, החוקה של ניו זילנד היא בתיאוריה קלה יחסית לרפורמה, והיא דורשת רק רוב של חברי הפרלמנט כדי לתקן אותה, דבר שהומחש באמצעות ביטול המועצה המחוקקת ב-1950

היבטים מסוימים של החוקה מושרשים, באופן מסודר. סעיף 268 לחוק הבחירות מצהיר כי החוק המסדיר את כהונתו המרבית של הפרלמנט (עצמו חלק מחוק החוקה), יחד עם הוראות מסוימות של חוק הבחירות הנוגעות לחלוקה מחדש של גבולות הבחירות, גיל ההצבעה וההצבעה החשאית, ניתן לשנות רק על ידי שלושה רבעים מכלל חברי בית הנבחרים, או על ידי רוב של קולות תקפים במשאל עם עממי. סעיף 268 עצמו אינו מוגן על ידי הוראה זו, כך שממשלה יכולה לבטל באופן חוקי את סעיף 268 ולהמשיך לשנות את חלקי החוק, שניהם ברוב רגיל בלבד בפרלמנט. עם זאת, הוראת ההשתרשות נהנתה מתמיכה דו-מפלגתית ארוכת שנים, וההשלכות האלקטורליות של שימוש בפרצה חוקית כדי לשנות הוראה מושרשת יהיו כנראה חמורות.

למרות שהוא אינו מעוגן מבחינה חקיקתית, לא סביר שיתרחש שינוי מהותי בהיבטים אחרים של החוקה בהיעדר תמיכה רחבה, בין אם באמצעות הסכם חקיקה רחב או באמצעות משאל עם.^{[דרוש מקור]}

משאל עם

אין דרישה למשאל עם כדי לחוקק שינוי חוקתי בניו זילנד, למעט שיטת הבחירות ותקופת הפרלמנט. עם זאת, היו כמה משאלי עם בהיסטוריה של ניו זילנד, לאחרונה כדי להחליט על אופי הרפורמה האלקטורלית בניו זילנד. קבוצות רבות דוגלות ברפורמה חוקתית באמצעות משאל עם, למשל הרפובליקה של ניו זילנד תומכת במשאל עם על רפובליקה. המועצה הפרטית כבית המשפט הגבוה ביותר לערעורים בניו זילנד הוחלף על ידי בית המשפט העליון של ניו זילנד בחוק פשוט של הפרלמנט למרות קריאות של המפלגה הלאומית של ניו זילנד לקיים משאל עם בנושא.

חוק משאל עם ביוזמת אזרחים משנת 1993 מאפשר לערוך משאלי עם לא מחייבים בכל נושא אם תומכים יגישו עצומה לפרלמנט חתומה על ידי 10% מהבוחרים הרשומים. ב-1999 נערך משאל עם אחד כזה, בשאלה האם יש לצמצם את מספר חברי הפרלמנט מ-120 ל-99. האלקטורים הצביעו ברובם המכריע בעד ההצעה. עם זאת, לא היו מהלכים לתיקון חוק הבחירות 1993 בהתאם לתוצאה זו עד לשנת 2006, אז הוגשה הצעת חוק על ידי ראשת הפרלמנט, ברברה סטיוארט, להקטנת גודל הפרלמנט ל-100. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ב-61 קולות מול 60 אך הודחה בקריאה שנייה לאחר שהומלצה על ידי הוועדה הנבחרת לבטל את הצעת החוק.

משאל עם בנושאים חוקתיים בניו זילנד (תוצאה מודגשת):

שנה	נושא	אחוז הצבעה	תוֹצָאָה
1967	כהונת הפרלמנט	69.7%	3 שנים: 68.1%, 4 שנים: 31.9%
1990	כהונת הפרלמנט	85.2%	3 שנים: 69.3%, 4 שנים: 30.7%
1992	שינוי שיטת הבחירות	55.2%	שינוי: 84.7%, Keep 15.3% </br> MMP : 70.3%, SM : 5.5%, STV : 17.5%, AV : 6.6%
1993	מערכת בחירות חדשה	85.2%	MMP: 54%, FPP : 46%
1999	מספר חברי הפרלמנט	81%	99 חברי פרלמנט: 81.46%, 120 חברי פרלמנט: 18.53%
2011	שינוי שיטת הבחירות	74.2%	Keep: 57.8%, שינוי 42.2% </br> FPP: 46.7%, SM: 24.1%, STV: 16.3%, PV : 12.5%

הצעות לרפורמה

חוקה כתובה

סקר של TVNZ ב-2004 מצא ש-82% מהנסקרים סברו שלניו זילנד צריכה להיות "חוקה כתובה". בשנת 2016, ראש הממשלה לשעבר ג'פרי פאלמר ואנדרו באטלר יצרו "חוקה עבור אוטארואה ניו זילנד" כדי לעורר דיון ציבורי על חוקה כתובה.

ועדת הסדרים חוקתיים

בנובמבר 2004 הכריזה ראש הממשלה הלן קלארק על הקמת ועדה נבחרת של בית הנבחרים שתערוך חקירה לגבי ההסדרים החוקתיים הקיימים של ניו זילנד. גם המפלגה הלאומית וגם ניו זילנד פירסט לא השתתפו. החל משנת 2005 נערכה החקירה של הוועדה להסדרים חוקתיים. הוועדה הגישה שלוש המלצות מרכזיות לממשלה:

1. עקרונות גנריים צריכים לעמוד בבסיס כל הדיונים בשינוי חוקתי בהיעדר תהליך קבוע
2. ייעשה מאמץ מוגבר לשיפור חינוך אזרחי ולימודי אזרחות בבתי הספר
3. הממשלה תשקול אם מכון עצמאי יכול להגיע להבנה ציבורית טובה יותר של ההסדרים החוקתיים של ניו זילנד, ולערוך דיון מושכל בנושא.

ב-2 בפברואר 2006 הגיבה הממשלה לדו"ח הוועדה. הממשלה הגיבה בחיוב להמלצה הראשונה והשנייה, אך לא תמכה בהמלצה השלישית.

סקירה חוקתית

בדצמבר 2010, הוכרזה סקירה חוקתית כחלק מהסכם האמון בין המפלגה הלאומית למפלגה המאורית. ההסכם היה חלק מהוויכוח על עתידם של הבוחרים המאורים. המפלגה הלאומית תמכה במדיניות של ביטול המושבים בעוד שהמפלגה המאורית רצתה שהמושבים יהיו מעוגנים בחוק. הסקירה החוקתית נוצרה כדרך לספק את שני הצדדים.

קבוצת עבודה חוקתית מאורי

בשנת 2010 פורום הכיסאות של איווי פורום המורכב מאנשים מארגון איווי(אנ'), ארגון מאורי בניו זילנד הקים קבוצת עבודה חוקתית על מנת ליצור שיחה עם שיח של המאורים כיצד ניתן לפתח חוקה לניו זילנד מנקודת מבט מאורית. פורום יושבי ראש איווי הנחה את קבוצת העבודה לבסס את הדיונים על הכרזת העצמאות משנת 1835, על הסכם ואיטנגי, על הצהרת האומות המאוחדות על זכויותיהם של עמים ילידים ועל העקרונות של טיקנגה. הפורום קיים 252 פגישות עם מאורים במארה ובמסגרות אחרות בין 2012 ל-2015 הממצאים פורסמו ב-2016 במסמך בשם Matike Mai Aotearoa.

ראו גם

• הפוליטיקה של ניו זילנד