חזית המולדת של בולגריה
חזית המולדת של בולגריה (בבולגרית: Отечествен фронт) הייתה תנועת התנגדות בולגרית שפעלה נגד השלטון הפרו-גרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, הורכבה ממספר מפלגות פוליטיות וב-9 בספטמבר 1944 תפסה את השלטון בממלכה לאחר הפיכה בחסות הצבא האדום.
ייסוד התנועה והרכבה
עריכההתנועה נוסדה ב-1942 והורכבה ממספר מפלגות פוליטיות אשר שמו להן למטרה להילחם בממשלה הפרו-גרמנית בממלכה. המפלגות שאוגדו בחזית המולדת היו המפלגה הקומוניסטית, הסוציאל-דמוקרטים, מפלגת הימין זוונו וחלק ממפלגת האיכרים. המפלגות היו יריבות פוליטיות וחלוקות על דרכה העתידית של בולגריה, אך חלקו מטרה משותפת אחת - הפלת השלטון. בספטמבר 1944 נשא ונתן ראש הממשלה קונסטנטין מוראבייב, חבר מפלגת האיכרים, שאלמנטים מתוכה חברו לחזית המולדת, עם הנהגת החזית במטרה לשתף את חבריה בממשלה. התקדמותו המהירה של הצבא האדום סיכלה את תוכניותיו.
העלייה לשלטון ולאחריה
עריכה
הקומוניסטים חברי חזית המולדת נערכו לביצוע הפיכה עוד במהלך המשא ומתן עם נציגי ממשלתו של מוראבייב בעוד ששאר חברות חזית המולדת חתרו להשגת הסכמה רחבה שאמורה הייתה למנוע מהלכים צבאיים. הקומוניסטים נעזרו בארגוני פועלים, יחידות צבא שונות וכוחות פרטיזנים לשעבר, תוך קבלת גיבוי מהצבא האדום. ב-8 בספטמבר התכנסו בערי בולגריה השונות ראשי התאים המחתרתיים ותיאמו את מהלכיהם לקראת ההפיכה הצפויה. לאור התקדמותו המהירה של הצבא האדום ברחבי בולגריה, נאלצו שאר חברות חזית המולדת להסכים לביצוע ההפיכה. ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה וברחבי בולגריה התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת. ראש הממשלה קונסטנטין מוראבייב הודח וירד למחתרת, הגנרל קימון גאורגייב חבר מפלגת "זבנו" היה לראש הממשלה ומאוחר יותר מונה לסגנו טרייצ'ו קוסטוב מהמפלגה הקומוניסטית. שר החוץ פטקו סטאינוב היה עצמאי וחבר לשעבר במפלגה הדמוקרטית ושר התעמולה דימו קזאסוב השתייך לסוציאל-דמוקרטים, אם כי היה גם חבר בחוג זוונו. תיק הפנים נמסר לאנטון יוגוב מהמפלגה הקומוניסטית, ובו גם השליטה על כוחות המשטרה ועל מנגנוני ביטחון הפנים החשאיים. הקומוניסטים ניצלו בהמשך תפקיד זה לצבירת כוח ולסילוק מתחריהם במאבק לשלטון האבסולוטי בבולגריה.[1] טרייצ'ו קוסטוב היה הדמות הבכירה במפלגה הקומוניסטית עד לשובו מהגלות של גאורגי דימיטרוב והוא הוביל את המהלכים לשיקומה וארגונה מחדש של המפלגה הקומוניסטית.
ביוזמתו של טרייצ'ו קוסטוב, הקימה חזית המולדת בית דין מיוחד לשפיטת חברי מנגנון השלטון הקודם ומשתפי הפעולה עם הנאצים. ב-1 בפברואר 1945 הוצאו להורג 180 אנשי צבא ופוליטיקאים, שהורשעו בפשעים נגד העם הבולגרי ובכללם ראשי הממשלה לשעבר בוגדאן פילוב, דוברי בוז'ילוב, איוון בגריאנוב, שר הפנים לשעבר פטר גברובסקי והנסיך קיריל, אחיו של בוריס השלישי ועוצר המלוכה. ב-15 בספטמבר 1946 בוטל מוסד המלוכה במשאל עם והמלך סמיון השני נמלט מבולגריה מחשש לחייו.[2]
לאחר התפטרותו של גאורגייב ומינויו של גאורגי דימיטרוב לראש הממשלה התחולל מאבק על אופייה של בולגריה בין המפלגות שהרכיבו את חזית המולדת. חוץ מן המפלגה הקומוניסטית דגלו שלוש המפלגות הנוספות בקו פרו-מערבי, מתוך שאיפה לכינון משטר דמוקרטי בבולגריה. הקומוניסטים חתרו להגמוניה של ברית המועצות במדינה. ב-1947 פתחו הקומוניסטים במסע טיהור ברחבי בולגריה שמטרתו חיסול כל ראשי המפלגות החברות בחזית המולדת והעברת רסן השלטון באופן מוחלט אליהם. ב-23 בספטמבר 1947 הוצא להורג ניקולה פטקוב מנהיג מפלגת האיכרים. דמיאן ולצ'ב ממנהיגי מפלגת "זוונו" ביקש מקלט מדיני בשווייץ וקוֹסְטָה לוּלְצֶ'ב מנהיג הסוציאל-דמוקרטים נידון ל-15 שנות מאסר. עשרות חברי המנגנונים של שלוש המפלגות הוצאו להורג ללא משפט. בפועל נותרה חזית המולדת על כנה, אך מאמצע 1948 היה זה גוף הנתון בלעדית לשליטת המפלגה הקומוניסטית.[1] ב-1989, באחרית ימי השלטון הקומוניסטי בבולגריה, פורקה רשמית חזית המולדת הבולגרית.
חזית המולדת והקהילה היהודית
עריכהממשלת חזית המולדת הייתה שלטון ביניים, שהפריד בין המשטר המלוכני הפרו-גרמני למשטר הקומוניסטי הפרו-סובייטי. רק באמצע 1948 השיגו הקומוניסטים אחיזה מלאה על המדינה ובני הקהילה היהודית ניצלו את 3 שנות שלטון חזית המולדת, להתארגנות, לשיקום חייהם, לחידוש הפעילות הציונית ולחידוש העלייה לישראל, תוך מאבקים בלתי פוסקים מול הפלג הקומוניסטי ביהדות בולגריה שהתאגד בתוך חזית המולדת בשם "חזית המולדת היהודית" (בבולגרית: אברייסקה סקציה). בפועל, ב-30 באוגוסט 1944, תקופת כהונתו של איוון בגריאנוב, בוטל החוק להגנת האומה לאחר הצבעה בפרלמנט הבולגרי. ב-5 בספטמבר, בעת כהונתו של קונסטנטין מוראבייב, פורסם העניין ברשומות הממלכה. ב-10 בספטמבר נתנו קימון גאורגייב ודימו קזאסוב ביטוי פומבי להחלטה ועל כן נתפשו בקרב יהדות בולגריה כמחוללי השינוי. יהודי בולגריה קיבלו בשמחה גלויה את שלטון חזית המולדת מתוך שאיפה להחזרת זכויות האזרח ורכושם שהוחרם על ידי המשטר הקודם. בני הקהילה שגורשו מערי בולגריה השונות הורשו לחזור לבתיהם, שוחררו עובדי הכפייה, הושבו מרבית זכויות האזרח, אך לא הרכוש. בנוסף, הערים משרד הפנים הבולגרי קשיים על העלייה לישראל.[3]
בהמשך, הוחזרו הבתים של בני הקהילה לידיהם. בחלק מהבתים התגוררו משפחות בולגריות שפלשו אליהם, מרביתן פינו את הבתים מרצונן וחלקן בהתערבות השלטונות. תכולת חלק מהבתים נשדדה. מפעלים, חנויות וקרקעות שהיו בבעלות יהודית והוחרמו על ידי המשטר הקודם לא הושבו לבעליהם. עם זאת, בשלהי 1945, התירה ממשלת חזית המולדת, בחסות ובעזרת ארגון הג'וינט, להפעיל ארגוני סיוע וסעד לבני הקהילה ולחדש את פעילות מקצת הבנקים הקהילתיים שנסגרו במהלך המלחמה, כגון "בנק גאולה". הותר להפעיל את בתי הספר של הקהילה, אך צומצמו שיעורי העברית, בהמשך פוטרו המורים לעברית וב-1946 הולאמו בתי הספר והועברו לידי משרד החינוך הבולגרי.[4]
ב-21 בדצמבר 1946 אושר בפרלמנט החוק לשיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה. הממשלה הבולגרית החליטה להעניק אשראי בסכום של מיליארד לבות שיפרש על פני 6 שנים, לצורך החזרת הכספים שהחרימה הממשלה הקודמת מיהודי בולגריה. ב-17 במרץ 1947 הוחלפו שטרות הכסף בבולגריה והמטבע הבולגרי איבד מערכו. במקביל הוטלו מיסים חדשים. כך האמיר הנטל הכלכלי על בני הקהילה, שנדרשו לשלם מס על כספים שאמורים היו לקבל במסגרת החוק החדש, אך טרם נתקבלו בפועל. העניין עורר תסיסה רבה בקרב יהודי בולגריה והאיץ עוד יותר את כוונות בני הקהילה לעזוב את המדינה ולעלות לישראל.[5]
הקשיים שהערים השלטון על העלייה גרמו לחלק מבני הקהילה להגר באופן לא חוקי מבולגריה דרך סיליסטרה לרומניה, במטרה לעלות דרכה לארץ ישראל. ההגירה לרומניה נוהלה על ידי הסוכנות היהודית, שאף שלחה שליחים מטעמה לבולגריה לצורך הפעלת המנגנון. סוכני משטרת ביטחון הפנים, שפעלו בקרב בני הקהילה, איתרו את נתיב המעבר החשאי לרומניה בשטח בית העלמין היהודי בסיליסטרה, אשר בתוכו עבר קו הגבול בין רומניה לבולגריה. ב-30 באפריל 1947 ארבו אנשי משטרת ביטחון הפנים לקבוצת יהודים שחצו את הגבול ופתחו באש. 2 נהרגו והשאר נעצרו ונשלחו למחנות הסגר. בעקבות התקרית נעצרו ראשי ההסתדרות הציונית בבולגריה ובכללם בנימין ארדיטי והם שוחררו לאחר מספר ימים בעקבות לחץ של פוליטיקאים ושל חברי פרלמנט שונים.[6]
ב-26 בנובמבר 1947 נאם הנציג הסובייטי במועצת הביטחון של האו"ם ודרש להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. מספר ימים לאחר נאומו הודיעה ממשלת חזית המולדת בראשות גאורגי דימיטרוב כי בולגריה מתירה לכל יהודי שחפץ בכך להגר לארץ ישראל. ב-25 בדצמבר יצאה קבוצה ראשונה של כמה עשרות צעירים את גבולות בולגריה. לשאלת נציגי חזית המולדת היהודית לפשר שינוי המדיניות, השיב שר הפנים שאינטרסים מדיניים רמי מעלה גרמו לפתיחת שערי המדינה להגירת יהודים.[7]
בראשית 1948 הואץ קצב יציאת יהודי בולגריה לארץ ישראל. ארגון המבצע הוטל על שייקה דן, שליח ההגנה בזאגרב והוא נוהל בידיעת השלטונות ואף בסיוע מנגנוני הביטחון הבולגרים. טרייצ'ו קוסטוב שכיהן כסגן ראש ממשלת בולגריה הוסמך מטעם הממשלה הבולגרית לטפל בנושא העלייה לישראל מבולגריה ודרכה. עם הקמת מדינת ישראל החלה העלייה להתבצע ישירות מנמלי הדנובה והים השחור של בולגריה. השלטונות אף העמידו לרשות בני הקהילה ספינות שהיו בבעלות "החברה הבולגרית לספנות". עד אמצע 1949 עלו 35,000 מבני הקהילה.[8][9]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 314-305.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 218-217.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 18-17.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 55-52.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 171-170.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 180-176.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 219-215.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 235 - 246.
- ^ יוסף בן, לחרות ולעלייה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 962-960.