חמשת העינויים
חמשת העינויים הם חמישה איסורי תענוגות החלים בתעניות ציבור חמורות. עינויים אלה נאסרו ביום הכיפורים, כחלק ממצוות התענית. לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים את צום תשעה באב כמתכונתו של צום יום הכיפורים, ועל כן גם בו חלים חמשת העינויים הללו. בנוסף לכך, גם בחלק מתעניות הגשמים הנושאות אופי חמור יותר, חלים כל חמשת העינויים, בעוד בתעניות ציבור קלות ישנו איסור אכילה ושתייה בלבד[1].
| משנה | מסכת יומא, פרק ח', מסכת תענית, פרק א', משנה ו' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זמנים, הלכות שביתת עשור, פרק א' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימנים תרי"ב-תרי"ח, סימן תקנ"ד |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קס"ד, לאו קצ"ו ספר החינוך, מצווה שי"ג, מצווה שט"ז |
  | |
חמשת העינויים הם: איסור אכילה ושתייה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל ואיסור תשמיש המיטה. בעוד שאיסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים הוא איסור תורה, שהעובר עליו עונשו בכרת, ביחס לשאר האיסורים קיימת מחלוקת אם הם אסורים מהתורה או מדברי קבלה, אך מוסכם שאין עונש כרת על העובר על אחד מהם. באשר לתשעה באב, לאחר חורבן בית ראשון תוקף חמשת העינויים היה מתקנת הנביאים. עם בניית בית המקדש השני בטל הצום, ולאחר חורבן בית המקדש השני השיבו חכמים את תקנת הצום על כלל חמשת עינוייו.
צום
עריכהמקור המצווה
עריכהאיסור אכילה ושתייה הוא האיסור היחיד המפורש בתורה מבין חמשת העינויים האסורים ביום הכיפורים, ומקורו במספר פסוקים בתורה, רובם בספר ויקרא: ”וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ט), ”שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם” (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ל"א) וכן: ”אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'” (ויקרא פרק כ"ג, פסוק כ"ז), ”שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” (ויקרא פרק כ"ג, פסוק ל"ב). ואחד בספר במדבר: ”וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ” (במדבר פרק כ"ט, פסוק ז').
עונש המפר את התענית
עריכההמפר את התענית ואוכל או שותה ביום הכיפורים במזיד, מלבד שעבר על לאו מהתורה, נענש בעונש כרת, שנאמר: ”כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ” (ויקרא פרק כ"ג, פסוק כ"ט). אמנם חובת צום תשעה באב היא מתוקף תקנת הנביאים, ולאחר חורבן בית המקדש השני מתוקף תקנת חכמים, ועל כן המפר אותו, על אף שעבר באיסור, אינו נענש בכרת.
שיעור האכילה המחייב בכרת
עריכההאוכל במזיד כשיעור כותבת הגסה (תמר גדול), או שותה כ'מלא לוגמיו' בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, חייב כרת[2]. ואם עשה כך בשוגג, חייב להביא קרבן חטאת. שיעורים אלה הם מסורת מהלכה למשה מסיני, שכמות כזו מיישבת את הדעת מעט.
אמנם גם האוכל או שותה פחות משיעור זה, אפילו אכילה או שתייה מועטת ביותר או שאכל במשך יותר מכדי אכילת פרס, אף שאינו נענש בכרת עבר באיסור תורה, שכן חצי שיעור אסור מן התורה[3].
חולה שיש בו סכנה
עריכהכמו רוב מצוות התורה (למעט שלוש העברות החמורות), גם צום יום הכיפורים נדחה מפני סכנת נפשות. לפיכך, כל אדם שנשקפת סכנה כלשהי לחייו בעקבות הצום, מחויב לאכול או לשתות ביום הכיפורים לפי הצורך ההכרחי בלבד ולא יותר מכך. הקביעה אם נשקפת סכנה לחייו או לא, נקבעת על ידי רופא שמצד אחד בקי בתחום המחלה שממנה סובל החולה, ומאידך מבין את חשיבות ותוקף חובת הצום ביום הכיפורים, ואף אם הוא נכרי ועונה להגדרה זו - רשאי לקבוע אם על החולה לצום או לא[4].
האוכל פחות מנפח של ככותבת הגסה (תמר גדול) תוך שיעור זמן של אכילת פרס, וכן השותה משקה פחות מנפח של 'מלא לוגמיו', אף שעבר באיסור תורה, היות שגם חצי שיעור אסור מן התורה להלכה, מכל מקום, אינו נענש באיסור כרת. לפיכך, ההלכה היא שמי שנצרך לאכול או לשתות ביום הכיפורים מפני סכנת נפשות, במידת האפשר עליו לעשות כן לשיעורים, כלומר פחות משיעור שעליו מתחייב בכרת האוכל ושותה ללא סכנה, על פי הכלל הקל הקל תחילה[5].
יולדת
עריכהאשה יולדת נחשבת לחולה שיש בו סכנה מעת שהחלו לה צירי לידה, או לאחר הגעה למצב שבו מחללים שבת כדי להביאה לבית חולים[6], ועד כעבור שלוש יממות (72 שעות) מעת הלידה. ולכן מותר לה לאכול ולשתות. ביום הכיפורים במידת האפשר תאכל לשיעורים, ובתשעה באב תאכל כרגיל. בין שלוש יממות מהלידה ועד שבעה ימים מהלידה - אם ברור לה ולרופאים שאין סכנה אם תצום - חייבת לצום. ואם יש ספק כלשהו שמא היא עלולה לבוא לידי סכנה - אסור לה לצום[7].
ביחס לצום תשעה באב, עד שלושים יום מהלידה היולדת נחשבת לחולה שאין בו סכנה, ופטורה מהצום[8].
חולה שאין בו סכנה
עריכהמאחר שמצוות צום יום הכיפורים היא מהתורה, חולה שלא נשקפת כל סכנה לחייו בעקבות הצום, מחויב לצום ביום זה. לעומת זאת, צום תשעה באב הוא תקנת חכמים, וחכמים לא החילו את תקנתם על חולה. לפיכך, אדם שמחמת מחלה או פציעה נאלץ לשכב על מיטתו, פטור מצום תשעה באב, ואינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים, אלא יכול לאכול כרגיל.
מעוברות ומניקות
עריכהבשונה מארבעת הצומות הקלים, בצום יום הכיפורים ותשעה באב גם נשים מעוברות (הרות) ומיניקות חייבות[9]. אמנם מכיוון שצום יום הכיפורים מהתורה, וצום תשעה באב מדברי חכמים, קיים הבדל ביניהם ביחס לאשה הרה, שביום הכיפורים אף אם תחוש ברע בעקבות תופעות לווי של ההריון, המתעצמות מחמת הצום, כל שלא נשקפת סכנה לחייה על פי אומדן רופא, אסור לה לשבור את הצום. אך בתשעה באב, אשה במצב כזה מוגדרת כחולה, ועל כן רשאית לאכול ולשתות[10].
רחיצה
עריכההרחיצה האסורה ביום הכיפורים היא רחיצה שנועדה לשם תענוג, ולא לשם מניעת צער. לכן כאשר הידיים או אבר אחר בגוף התלכלכך - מותר לשוטפו במים כדי להסיר את הלכלוך. וכן מי שהזיע מאוד עד שהדבר מסב לו צער וסבל, רשאי לשטוף את מקום הזיעה[11]. אך רחיצה של תענוג אסורה בין במים חמים ובין במים קרים[12].
מן הדין מי שאין דעתו מיושבת עליו עד שישטוף פניו בבוקר, רשאי לעשות כן. אולם הרמ"א כתב שנהגו להחמיר בזה[13]. אמנם יש אומרים שגם בני אשכנז רשאים להקל בזה, ושעל המחמיר תבוא ברכה[14].
רחיצה של מצווה
עריכהרחיצה לצורך מצווה אינה נחשבת לרחיצה של תענוג, הואיל ואין מטרתה לשם תענוג אלא לשם מצווה. לפיכך הכהנים נוטלים את ידיהם לפני ברכת כהנים. וכן מותר ליטול ידיים לאחר הקימה בבוקר, אלא שהואיל ומן הדין די בנטילת האצבעות בלבד, אין נוטלים בנטילה זו את כל כף היד אלא רק את האצבעות.
אדם שנטמא בטומאת קרי, אינו רשאי לטבול ביום הכיפורים אף אם הוא מקפיד בכך במשך כל השנה, הואיל וטבילה זו היא מנהג חסידות ולא מצווה.
סיכה
עריכהבנוסף לאיסור רחיצת הגוף במים לשם תענוג, נאסרה גם סיכת הגוף בשמן או חומר סיכה אחר לשם תענוג. ואסור לסוך אפילו אצבע אחת לשם תענוג[15].
סיכה למניעת צער
עריכהבתלמוד הבבלי מבואר שהסובל מגירוד בעורו, רשאי לסוך אותו בשמן נוזלי[16]. ונחלקו האחרונים האם רק סיכה של תענוג אסורה, אך סיכה למניעת צער מותרת, בדומה לרחיצה[17]. או שגם סיכה שאינה לשם תענוג אסורה, הואיל וההנאה מן הסיכה מרובה וגם כשאדם סך לשם מטרה אחרת יש לו הנאה מרובה מהסיכה, ורק למטרה רפואית התירו לסוך, כך דעת רוב האחרונים[18].
שימוש בסבון נוזלי מותר, הואיל ואין בו שמן הנספג בגוף, ובנוסף לכך הוא לא נועד לשם תענוג אלא להסרת ריח רע או לכלוך[19].
נעילת הסנדל
עריכהאיסור 'נעילת הסנדל' כולל נעילת סנדלים או נעליים[20]. המוסכם על כל הדעות בראשונים הוא שמנעל העשוי מעור אסור ללבישה ביום הכיפורים. אך נחלקו על מנעל קשה מעץ, האם נעילתו נחשבת לתענוג שאסור, ורק מנעל משעם או גומי, שבהליכה בו מרגישים את קושי הקרקע, מותר[21], או שכיוון שמנעל מעץ הוא קשה, אין נעילתו נועדה בעיקר למניעת צער ההליכה ברגליים יחפות, ולכן היא מותרת[22]. כדעה האחרונה נפסק להלכה בשולחן ערוך[23] וברוב ספרי האחרונים[24].
גדר האיסור כיום
עריכהיש אומרים שגם בימינו מותר ללכת במנעל שאינו מעור ביום הכיפורים, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך[25]. ולדעת רבים, הסיבה שנפסקה ההלכה שרק מנעל מעור אסור בנעילה ביום הכיפורים היא משום שכל שאר המנעלים היו נחשבים למנעלים מאולתרים ובלתי נוחים, שנועדו כדי לתת מענה חילופי לנעל מעור שהייתה פריט לבוש יקר בימים עברו. אולם כיום, שישנם מנעלים איכותיים לא פחות ממנעלי עור, מחומרים אחרים, הרי שאיסור נעילת הסנדל קיים לגביהם כמו לגבי מנעלי עור[26]. ויש אומרים שמעיקר הדין הדבר מותר, אך ראוי להחמיר בזה[27].
נעילה לשם מניעת צער או סכנה
עריכהכשם שהתירו חכמים רחיצה וסיכה שמטרתן למנוע צער ולא לשם תענוג, כך התירו נעילת הסנדל שמטרתה מניעת צער או סכנה. לפיכך, אדם שהוא חולה, וכן אשה יולדת, שההליכה ברגליים יחפות או במנעל שמרגישים בו את הקרקע מסבה להם צער, רשאים לנעול מנעל רגיל. וכן אדם שהולך במקום שחיות רעות כנחש ועקרב עלולים לעוקצו, רשאי לנעול מנעל שימנע את אפשרות העקיצה. וכך הדין גם ביחס לאדם שהולך במקום שרגליו עלולות להתלכלך בבוץ באם לא ינעל נעליים[28].
תשמיש המיטה
עריכהמשמעות איסור תשמיש המיטה הוא איסור קיום יחסי אישות בכל משך הצום. וביום הכיפורים, כדי שלא יבואו להיכשל בדבר, קבעו חכמים שינהגו בני הזוג את דיני ההרחקה הנוהגים בעת שהאשה נדה: לא ייגעו זה בזה, לא יישנו באותה המיטה, ולא יושיטו דברים זה לזה במישרין. לדעת רוב הפוסקים גם הרחקות אלו נוהגות בכל היממה של צום יום הכיפורים, אמנם דעת הט"ז היא שאיסור הנגיעה (שאינה של חיבה) וההושטה הוא רק בלילה, שאז הוא עיקר חשש המכשול[29].
תוקף ארבעת העינויים
עריכהנחלקו הראשונים האם ארבעת העינויים הנוספים על איסור האכילה והשתייה תוקפם מהתורה או מדברי חכמים. מפשט הגמרא בתלמוד הבבלי משמע שארבעת העינויים נלמדו מדרשת חכמים בפסוקים, ותוקפם מהתורה. וכך נקטו מספר ראשונים[30]. מנגד, רוב הראשונים סוברים שתוקפם של ארבעת העינויים מדברי חכמים, ודרשת הפסוקים היא אסמכתא בלבד[31].
קישורים חיצוניים
עריכה- הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה הלכות ימים נוראים, באתר פניני הלכה
- הרב אוהד פיקסלר, תוקף העינויים ביום הכיפורים, באתר ישיבת הר עציון
- חמשת עינויי יום הכיפורים, באתר בית המדרש הווירטואלי (הקישור אינו פעיל)
- הרב דוד חי הכהן, חמשת העינויים, באתר ישיבת נתיבות ישראל
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה, מסכת תענית, פרק א', משנה ו'.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ט
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג, עמוד ב' – עד, א, מובאת מחלוקת בעניין חצי שיעור אם איסורו מהתורה (ר' יוחנן) לפי שגם אכילה מזערית מצטרפת לבסוף לשיעור שחייבים עליו עונש (ריטב"א). או מדברי חכמים (ריש לקיש) ונספק שאיסורו מהתורה (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת עשור, פרק ב', הלכה ג', ועוד). בתלמוד הירושלמי תרומות ו, א, מובא שלעניין יום הכיפורים גם ריש לקיש מודה לרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", שיש לשבות מכל דבר שעלול להפר את העינוי (גר"א).
- ^ משנה ברורה, סימן תרי"ח, סעיף קטן א'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ח, סעיף ז' וסעיף ח'.
- ^ משנה ברורה, סימן תרי"ז, סעיף קטן ט'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ז, סעיף ד'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"א, סעיף ו'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ז, סעיף א', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ"ד, סעיף ה'.
- ^ פניני הלכה זמנים פרק י' הלכה ד'.
- ^ משנה ברורה, סימן תרי"ג, סעיף קטן ב'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ג, סעיף א'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ג, סעיף ד'.
- ^ פניני הלכה ימים נוראים פרק ט', הלכה ב'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ד, סעיף א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ז, עמוד ב'. חכמים גזרו על חולה שצערו מועט, שלא ישתמש בתרופות בשבת וביום הכיפורים שמא יבוא לידי 'שחיקת סממנים'. לפיכך, ההיתר למי שסובל מגירודים לסוך את עורו, הוא בתכשיר כזה שגם בריאים לעיתים סכים בו את גופם, שסיכה זו אינה נחשבת כפעולה רפואית. ובמידה והגירוד מצער מאוד, יש מתירים לסוך את העור בשמן רפואי שמיוצר בבתי חרושת.
- ^ ב"ח וחתנו הט"ז.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ד, סעיף א', ונושאי כליו שם (מגן אברהם, משנה ברורה, ועוד).
- ^ פניני הלכה ימים נוראים פרק ט', הלכה ד', הערה 6.
- ^ הסיבה לקריאת שם האיסור 'נעילת הסנדל' על אף שהאיסור כולל גם נעילת נעליים, הוא משום שבשונה מלשון המקרא בו נקרא מעטה כף הרגל בשם 'נעל' בלבד, בלשון חכמים הוא מכונה בעיקר בשמו היווני - 'סנדל'.
- ^ כפי שיטת רש"י, רמב"ם ותוספות.
- ^ כשיטת רמב"ן, רא"ש ורשב"א.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ד, סעיף ב'.
- ^ נושאי הכלים שם.
- ^ חזון עובדיה על הלכות יום הכיפורים, עמ' שי"ג.
- ^ ספר 'באהלה של תורה' חלק ב, סימן פ"א. הלכות חג בחג כב, כה, בשם הרב יוסף שלום אלישיב. פניני הלכה ימים נוראים פרק ט', הלכה ה'.
- ^ הליכות שלמה פרק ה', הלכות ט"ז-י"ז. ועוד.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרי"ד, סעיף ג' וסעיף ד'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרט"ו, סעיף א', ונושאי כליו.
- ^ בעל השאילתות, הלכות גדולות, יראים ועוד.
- ^ רבנו תם, רשב"א, רא"ש, מאירי ועוד.