חתיכה נעשית נבלה
חתיכה נעשית נבלה, או בשם המלא - חתיכה עצמה נעשית נבלה, (בראשי תיבות חנ"נ או חענ"נ) הוא מושג הלכתי בתחום איסור והיתר שעיקרו בהלכות בשר וחלב, ומשמעו שחתיכת אוכל כשר שהתערב בו אוכל אסור, אף אם התערב בחלק קטן ממנו, נאסר כולו (=נעשה "נבלה"). כלומר, חתיכת ההיתר נחשבת על פי ההלכה כאילו הייתה בעצמה דבר איסור, ולא רק כאילו התערב בה טעם איסור.
| תלמוד בבלי | מסכת חולין, דף ק', עמוד א', מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט', הלכה ח' |
| שולחן ערוך | יורה דעה סימן צב סעיף ב-ד |
  | |
משמעותו ההלכתית של כלל זה היא שאם חתיכה זו מתערבת בחתיכות אוכל אחרות המותרות לאכילה היא אוסרת את כולן אם אינה בטלה בשישים, ואין מתחשבים בכך שמלכתחילה הייתה החתיכה מותרת ורק התערב בה איסור. לדוגמה: אם חתיכת בשר נפלה לקדרה של חלב חם בנפח פי שלושה מחתיכת הבשר (יחס של 1:3 בין הבשר לחלב, ויחס של 1:4 בין הבשר לתערובת כולה), נאסרה כל תכולת הקדרה עקב תערובת איסור בשר בחלב (המתבטלת רק ביחס קטן מ־1:60). אם לאחר מכן נפלה אותה חתיכת בשר לקדרה חמה אחרת של מאכל, היא אוסרת אותו שוב אם אין בקדרה החדשה כמות גדולה פי שישים או יותר מחתיכת הבשר, ואין מתחשבים בכך שגם לאחר בליעת החלב רוב החתיכה הוא בשר.
עיקרו של מושג זה בהלכות בשר וחלב, ונחלקו ראשונים האם הוא תקף גם כאשר מדובר במאכלים אסורים אחרים[1].
מקור הדין
עריכהמקור הדין בגמרא[2] בדברי האמורא רב שאמר: ”כיון שנתן טעם בחתיכה” ('נתינת טעם' משמעה עירוב ביחס קטן מ־1:60) - ”חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה”.
במקום אחר בתלמוד[3] נחלקו אמוראים בדין "אפשר לסוחטו מותר או אסור", רש"י[4] וראשונים נוספים ביארו שנידון המחלוקת הוא מקרה בו נבלע איסור במאכל, ולאחר מכן בטל מהמאכל טעם האיסור הבלוע, (כגון שחזרו ובישלו את המאכל בתבשיל היתר שהיה בו כדי לבטלו בשישים), האם החתיכה עדיין עומדת באיסורה: לסוברים ש'אפשר לסוחטו מותר', לאחר שהוצא טעם האיסור מהחתיכה, שוב החתיכה מותרת. (וממילא לא אומרים דין חנ"ן). ולפי הסוברים ש'אפשר לסוחטו אסור', אף שאנו יודעים בוודאות שיצא טעם האיסור מהחתיכה, עדיין החתיכה עומדת באיסורה, ולא זו בלבד, אלא אין להתחשב רק לחלק האוסר, אלא לשער כנגד כל החתיכה שנאסרה מול כל התערובת בקדירה, (דין חנ"ן). ראשונים אחרים פירשו את המושג אפשר לסוחטו באופן אחר[5]. בדברי הראשונים[6] ובשולחן ערוך נפסק להלכה כדעה ש'אפשר לסוחטו אסור'.
לדעת הראב"ד דין זה נאמר בתלמוד רק לדעת רבי יהודה הסבור שמין במינו לא בטל כלל, ולפי פרשנותו זו, מכיוון שלדעתו אין הלכה כדעת ר' יהודה, סבור הוא שאין חתיכה נעשית נבלה להלכה. אך רוב ככל הראשונים חלקו על דעתו, פירשו שגם לפי חכמים חתיכה נעשית נבלה, ופסקו כן להלכה.
הגבלות לאיסור
עריכהדין חנ"ן נאמר רק במקרים מסוימים. למשל, בתלמוד נאמר שכל דין זה נאמר רק כאשר הטיפה נפלה על החתיכה ולא התערבה בשאר החתיכות, אולם אם ניער את הקדירה או הניח עליה כיסוי, שוב לא אומרים את דין זה, ומשערים את ביטול הטיפה כנגד כל הקדירה.
כמו כן לדעת רבנו יצחק הזקן המובאת בתוספות, כל דין זה נאמר דווקא כאשר החתיכה מונחת מעל החתיכות שבקדירה, אולם במקרה וחלק מהחתיכה טבולה ברוטב, לא נאמר דין חנ"ן, מאידך לדעת רש"י האיסור נאמר גם באופן זה ורק אם כולה טבולה ברוטב לא נאמר איסור זה. לפי פרשנות הש"ך הרמ"א פסק כשתי הדעות לחומרא.
לדעת השולחן ערוך, כאשר המפגש בין החתיכות האוסרת והנאסרת נערך בסביבה יבשה (ללא רוטב), ואף אחת מן החתיכות אינה שומנית, לא נאמר דין זה. קביעה זו מסבירה הלכה אחרת[7] המתעלמת לכאורה מדין חנ"ן[8].
בכלל, ישנה מחלוקת ראשונים המופיעה בתוספות[2] בין רבינו תם לרבינו אפרים, לגבי תחולת מושג זה בהלכות איסור והיתר שונות מאיסור בשר וחלב. לפי רבינו אפרים, דין זה שנדרש שישים כנגד כל המאכל שנבלע בו איסור, נוהג רק באיסור בשר בחלב, ואילו לדעת רבינו תם, דין זה נוהג אף בשאר איסורים. רבינו אפרים מסביר שאיסור זה קיים רק בבשר בחלב מכיוון שכאשר בשר מתערב בחלב כל אחד מהם הוא היתר, ורק בהתערבם יחד נהפכים לאיסור, אם כן ניתן בהחלט להבין כי החתיכה נהפכה כולה לאיסור בפני עצמה אף אם נפל לקדירה אחרת של היתר. לעומת זאת בדבר היתר אחר שנאסר על ידי איסור, אין הוא עצמו סיבה לאסור ולכן אינו מוגדר איסור אלא דבר היתר ש"ספוג" בו איסור.
כדעת ר' אפרים פסקו הרשב"א,[9] הרא"ש[10], והשולחן ערוך[11] ולדבריו דין זה נוהג אך ורק בבשר בחלב מדאורייתא ולא בכל האיסורים. אולם הרמ"א חולק וסובר שדין זה נוהג בכל האיסורים, אם כי שמורה הזכות לרב הפוסק להקל בתערובת לח בלח[12], ואף בזאת, רק במקרה שלולי התרת המאכל ייגרם לשואל הפסד מרובה מחמת איסורו. וכן ביבש ביבש שאין חנ"ן בכל האיסורים אף לדעת הרמ"א.
לפי רוב הפוסקים הסוברים שדין זה נוהג בכל האיסורים, אין הוא נוהג בהם אלא מדרבנן, ועל כן, באופנים מסוימים, חל הכלל של ספק דרבנן לקולא[13]. אך ישנם ראשונים הסוברים שאף בשאר איסורים הדין נוהג מדאורייתא[14].
לקריאה נוספת
עריכה- אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ח, ערך "חתיכה נעשית נבלה", טור ר"ח-שט"ז.
- ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו', אוצר עיונים, "חתיכה נעשית נבלה", מערכה סב, עמ' קכה-קמא.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן צב סעיף ד
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק', עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א'
- ^ רש"י, מסכת חולין דף קח עמוד א ד"ה ומאי קסבר.
- ^ דעת הרמב"ן, מובא בחידושי הרשב"א, מסכת חולין דף קח עמוד ב ד"ה קסבר, (לקראת סוף הדיבור).
- ^ חידושי הרשב"א שם, בתחילת הדיבור.
- ^ ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ד'.
- ^ על כל זה ראו בש"ך סימן צ"ב ס"ק ג. הסבר אחר, בסימן ק"ה מדובר כאשר האוסר הוא איסור גוש
- ^ חידושי הרשב"א, שם, (באמצע הדיבור). וכן בתורת הבית בית ד שער א.
- ^ ארבעה טורים יורה דעה סימן צב.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ב, סעיף ד'.
- ^ כלומר באופן שהנאסר הוא רוטב ולא חתיכה
- ^ ש"ך יורה דעה, צב, ס"ק יב.
- ^ שו"ת מהרי"ק סימן קנב. הגהות רבי עקיבא איגר על שולחן ערוך יורה דעה סימן צח בדעת רבנו תם.