הטבח בגרדלגןגרמנית: Gardelegen) היה טבח שבוצע על ידי האוכלוסייה המקומית וכן פולקסשטורם, היטלריוגנד וכבאים מקומיים בעיירה גרדלגן בצפון גרמניה, בהדרכת האס אס, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. ב-13 באפריל 1945, באחוזת איזנשניבה (Isenschnibbe) ליד העיירה, אילצו הכוחות למעלה מ-1,000 עובדי כפייה שהיו על רכבת תובלה שפונתה ממחנות הריכוז דורה-מיטלבאו והנובר-שטוקן להיכנס לאסם גדול, שהועלה באש.

האסם שהוצת בטבח גרדלגן
אסירים מתים לאחר טבח גרדלגן

אלף וששה עשר אסירים, רובם פולנים, נשרפו חיים או נורו בניסיון להימלט. הפשע התגלה יומיים לאחר מכן על ידי פלוגה F, גדוד 2, רגימנט חי"ר 405, דיוויזיית הרגלים ה-102 של ארצות הברית, כאשר צבא ארצות הברית כבש את האזור. 11 אסירים נמצאו בחיים – שבעה פולנים, שלושה רוסים וצרפתי. עדויותיהם נאספו ופרסמו בספר שערכו מלכיאור וואנקוביץ' בשנת 1969 "From Stołpców to Cairo". גרדלגן הפכה לחלק מגרמניה המזרחית שהוקמה בשנת 1947 ונמצאת כעת בסקסוניה-אנהלט שבגרמניה.

פרטים

עריכה
 
חיילים אמריקאים צופים בגופות באסם
 
בהוראת חייל אמריקאי, אזרחים גרמנים מגרדלגן נושאים צלבי עץ למקום בו נצטוו לקבור את גופות אסירי מחנות הריכוז שנרצחו באסם.

אמרסון האנט, לוטננט אמריקאי, קצין קישור בין מפקדת דיוויזיית הרגלים 102 לגדוד הטנקים 701, נתפס על ידי הכוחות הגרמניים ב-14 באפריל 1945, ואמר לכוחות הגרמנים שהגנו על העיירה גרדלגן שטנקים אמריקאים קרבים לעיר. כך גרם למפקד הגרמני להיכנע לכוחות האמריקאים. האמריקאים הגיעו למקום לפני שהגרמנים הספיקו לקבור את כל הגופות.[1]

ב-3–4 באפריל, בעקבות חציית נהר הריין וכניסת צבא ארצות הברית לגרמניה, הורה פיקוד מחנה האס אס בדורה-מיטלבאו על פינוי אסירים מהמחנה הראשי וממספר מחנות משנה. המטרה הייתה להעביר את האסירים ברכבת או ברגל למחנות ריכוז אחרים בצפון גרמניה: ברגן-בלזן, זקסנהאוזן או נוינגמה.

תוך ימים ספורים הגיעו לאזור גרדלגן כ-4,000 אסירים ממיטלבאו, מחנות הלוויין ומחנה המשנה של נוינגמה האנובר-שטוקן, שם נאלצו לרדת מקרונות המשא כי הרכבות לא יכלו להתקדם עקב תקיפה אווירית ופגיעה בקווי הרכבת. שומרי אס אס החלו לגייס כוחות עזר ממכבי האש המקומיים, חיל האוויר, אנשי פולקסשטורם קשישים, הנוער ההיטלראי וארגונים נוספים כדי לשמור על האסירים.

ב-13 באפריל, יותר מאלף אסירים, רבים מהם חולים וחלשים מכדי לצעוד, נלקחו מהעיירה גרדלגן לאסם גדול באחוזת איזנשניבה (Isenschnibbe) ואולצו להיכנס לאסם. לאחר מכן חסמו השומרים שהתאספו את הדלתות והציתו קש ספוג בבנזין. אסירים שנמלטו מהשריפה בחפירה מתחת לקירות הרפת נרצחו על ידי השומרים. למחרת חזרו אס אס ואנשי העזר המקומיים להיפטר מהראיות לפשעם. הם תכננו לשרוף את מה שנותר מהגופות ומהאסם, ולהרוג את כל הניצולים מהשריפה. אולם התקדמותה המהירה של דיוויזיית הרגלים ה-102 מנעה זאת מהאס אס ושותפיו.

ב-14 באפריל, הדיוויזיה ה-102 נכנסה לגרדלגן ולמחרת גילתה את הזוועה. החיילים מצאו את גופותיהם של 1,016 אסירים באסם שהאש בו דעכה עדיין ובשוחות סמוכות, שם השליכו אנשי אס אס את השרידים המפוחמים. הם ראיינו אסירים שהצליחו להימלט מהאש ומהירי. צלמי חיל האותות של צבא ארצות הברית הגיעו לתעד את הפשע הנאצי ועד 19 באפריל 1945, סיפור הטבח בגרדלגן החל להופיע בעיתונות המערבית. באותו יום, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט פרסמו סיפורים על הטבח, תוך ציטוט של חייל אמריקאי:[2]

מעולם לא הייתי כל כך בטוח לפני בדיוק על מה אני נלחם. לפני זה היית אומר שהסיפורים האלה הם תעמולה, אבל עכשיו אתה יודע שהם לא היו כאלה. יש את הגופות וכל הבחורים האלה מתים.

11 אסירים שרדו את שרפת האסם ונמצאו בחיים על ידי חיילים אמריקאים – שבעה פולנים, שלושה רוסים וצרפתי אחד פצוע קשה. לפי עדי ראייה, 20 גברים שהשתתפו בטבח הוצאו להורג על ידי חיילים אמריקאים לאחר שזוהו.[3]

ב-21 באפריל 1945 הורה המפקד המקומי של הדיוויזיה ה-102 ל-200 עד 300 גברים מהעיר גרדלגן להעניק לאסירים הנרצחים קבורה נאותה. בימים הבאים חילצו האזרחים הגרמנים 586 גופות מהשוחות ו-430 גופות מהאסם, והניחו כל אחת מהן בקבר בודד. ב-25 באפריל ערכה הדיוויזיה ה-102 טקס לכבוד המתים והקימה לוח זיכרון לקורבנות, בו נכתב כי תושבי העיר גרדלגן מואשמים באחריות לכך ש"הקברים יישמרו לנצח ירוקים כמו זכרם של האומללים הללו, יישמרו בלבם של גברים אוהבי חופש בכל מקום". ב-25 באפריל פנה קולונל ג'ורג' לינץ' לאזרחים גרמנים בגרדלגן בהצהרה הבאה:[1]

לעם הגרמני נאמר שסיפורים על זוועות גרמנים היו תעמולה של בעלות הברית. כאן תוכלו לראות בעצמכם. יש שיגידו שהנאצים היו אחראים לפשע הזה. אחרים יצביעו על הגסטפו. האחריות אינה מוטלת על אף אחד מהם - זוהי אחריותו של העם הגרמני.... מה שנקרא "הגזע העליון" שלכם הוכיח שהוא עליון רק בפשע, אכזריות וסדיזם. איבדתם את הכבוד של העולם המתורבת.

חקירה

עריכה
 
ארהרד בראוני (גר')

חקירה בוצעה על ידי לוטננט קולונל אדוארד א' קרוז, קצין חקירות, ענף פשעי מלחמה של הארמייה התשיעית.

טקסט הדו"ח שלו ומוצגים אחרים מאוחסנים בתיק 000-12-242 של צבא ארצות הברית.

אונטר-שטורמפיהרר ארהרד בראוני, מנהיג השילוח של האסירים שפונו ממחנה הריכוז מיטלבאו, שהיה לאחר מכן בגרדלגן, נשפט במשפטי דכאו ב-1947, והורשע ונידון למאסר עולם. הוא נפטר מלוקמיה ב-1950.

הצהרותיהם של הניצולים נאספו על ידי הסופר הפולני מלכיאור וואנקוביץ' ופורסמו ב-1969.

אנדרטאות

עריכה
 
הקיר השורד של האסם
 
בית הקברות

גרדלגן הוא כיום אנדרטת זיכרון לאומית, שאורגן מחדש על ידי מזרח גרמניה מ-1952 עד 1971.

על השלט בבית הקברות, שהוקם על ידי צבא ארצות הברית, נכתב:

גרדלגן

בית קברות צבאי

כאן שוכנים 1016 שבויי מלחמה בעלות הברית שנרצחו על ידי שוביהם.

הם נקברו על ידי אזרחי גרדלגן, עליהם מוטלת האחריות לכך שהקברים יישמרו ירוקים לנצח כמו שזכרם של אומללים אלה יישמר בלבם של גברים שוחרי חופש בכל מקום.

הוקם בפיקוח של דיוויזיית חי"ר 102d, צבא ארצות הברית. השחתה תיענש בעונשים מרביים על פי חוקי הממשל הצבאי.

פרנק א' קיטינג מייג'ור גנרל, מפקד ארצות הברית

השלט בקיר הנותר של האסם, שהופעל על ידי פקידי מזרח גרמניה, כתוב:

אתם ניצבים מול חורבות אסם, שם התרחש אחד מפשעי הפשיזם האכזריים ביותר. בליל שחרורם, שעות ספורות לפני שכוחות בעלות הברית קרבו, נשרפו בחיים 1,016 לוחמי התנגדות בינלאומיים נגד הפשיזם באכזריות ובאופן לא אנושי. בכל פעם שאתם חשים אדישות או חולשה בלחימה נגד הפשיזם והאיום האימפריאליסטי של מלחמה, קבלו כוח חדש מהמתים הבלתי נשכחים שלנו.

אסם הזיכרון

עריכה

האנדרטה ממוקמת בזירה ההיסטורית של הטבח בגרדלגן. זוהי תזכורת ל-1,016 אסירי מחנות הריכוז ממדינות רבות באירופה שנרצחו ב-13 באפריל 1945 באסם שדה ליד העיר גרדלגן שבהנזה. האתר כולל גם את בית העלמין לזיכרון, בו קבורים קורבנות הטבח.

לקריאה נוספת

עריכה
  • דניאל בלטמן, צעדות המוות, הוצאת יד ושם, 2010
  • A Soldier's Story on Nazi Evil, Effingham Daily News, May 1, 1999
  • Andreas Froese: „Gedenken gestalten.“ Das neue Besucher- und Dokumentationszentrum der Gedenkstätte Feldscheune Isenschnibbe גרדלגן [archive], in: Gedenkstättenrundbrief Nr. 183 (2016), S. 35–43.
  • Lukkas Busche / Andreas Froese (eds.): גרדלגן 1945. The Massacre and its Aftermath. Catalogue of the permanent exhibition at Isenschnibbe Barn Memorial גרדלגן, 144 pages, גרדלגן / Leipzig / Magdeburg 2022. ISBN 978-3-9813459-9-5ISBN 978-3-9813459-9-5
  • Diana Gring: Das Massaker von גרדלגן. Ansätze zur Spezifizierung von Todesmärschen am Beispiel גרדלגן. In: Detlef Garbe, Carmen Lange (Hrsg.): Häftlinge zwischen Vernichtung und Befreiung. Bremen 2005, ISBN 3-86108-799-5, S. 155–168.
  • Diana Gring: Die Todesmärsche und das Massaker von גרדלגן – NS-Verbrechen in der Endphase des Zweiten Weltkrieges, גרדלגן 1993.
  • Diana Gring: "Man kann sich nicht vorstellen, daß die Nacht jemals ein Ende hat": Das Massaker von גרדלגן im April 1945, in: Detlef Garbe, Carmen Lange, Carmen (Hrsg.): Häftlinge zwischen Vernichtung und Befreiung. Die Auflösung des KZ Neuengamme und seiner Außenlager durch die SS im Frühjahr 1945, Bremen 2005, ISBN 3-86108-799-5, S. 52–56, (PDF;47 kB) [archive].
  • Torsten Haarseim: גרדלגן Holocaust (en allemand). Editions winterwork, 2013, (ISBN 978-3-86468-400-5).
  • Thomas Irmer: Neue Quellen zur Geschichte des Massakers von גרדלגן [archive], in: Gedenkstättenrundbrief 156 (2010), S. 14–19.
  • Ulrich Kalmbach, Jürgen M. Pietsch: Zwischen Vergessen und Erinnerung. Stätten des Gedenkens im Altmarkkreis Salzwedel, Delitzsch 2001.
  • Landeszentrale für politische Bildung Sachsen-Anhalt (Hg). Verortet. Erinnern und Gedenken in Sachsen-Anhalt. Magdeburg 2004.
  • Joachim Neander: גרדלגן 1945. Das Ende der Häftlingstransporte aus dem Konzentrationslager "Mittelbau", Magdeburg 1998.
  • Ingolf Seidel: Gedenkstätte Feldscheune Isenschnibbe – Ausbau mit Hindernissen [archive], LaG-Magazin, Sonderausgabe vom 15. März 2017.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא טבח גרדלגן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 "With the 102d Infantry Division through Germany". Washington, Infantry Journal Press. 1947.
  2. ^ "Gardelegen". encyclopedia.ushmm.org (באנגלית). נבדק ב-2023-09-19.
  3. ^ Diana Gring: Die Todesmärsche …. S. 33.