ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש

ארצות הכתר ההונגרי הקדוש (בהונגרית: A Magyar Szent Korona Országai), או ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש (בהונגרית: Szent István Koronájának Országai, בקרואטית: Zemlje krune Svetog Stjepana, בסלובקית: Krajiny Svätoštefanskej koruny), היה מונח שציין בשנים 1867–1918 את ממלכת הונגריה ואת הארצות שבחסותה כחלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית או המונרכיה הדואלית האוסטרו-הונגרית. נקראה לפעמים בלטינית Archiregnum Hungariae. לממלכת קרואטיה ולסלובניה היה במכלול הזה מעמד מיוחד בעקבות אוניה פרסונלית שהוקמה עם הונגריה במאה ה-12 ואושרה מחדש בשנת 1868 במסגרת הפשרה עם הבית הקיסרי של אוסטריה. בתוקף פשרה זו קיסר אוסטריה שלט בארצות הכתר של אישווטאן הקדוש בתור "מלך הונגריה". בנוסף העיר רייקה נכלל בממלכת הונגריה כ"גוף נפרד". בניגוד לרצון הקרואטים דלמטיה נכללה באוסטריה.

ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש
A Magyar Szent Korona Országai

דגל סמל
המנון לאומי	המנון הונגריה
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	הונגרית קרואטית (בקרואטיה)
עיר בירה	בודה 1873-1867 בודפשט 1918-1873 47°29′33″N 19°03′05″E
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
העיר הגדולה ביותר	בודפשט
היסטוריה
הקמה	הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867
תאריך	1867 (+חידוש האוניה ההונגרית-קרואטית, 1868)
פירוק	תבוסת האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה
תאריך	31 באוקטובר 1918 13 בנובמבר 1918 - הצהרת אקהרטזאו 16 בנובמבר 1918 - ביטול המונרכיה בהונגריה
ישות קודמת	האימפריה האוסטרית - כולל ממלכת הונגריה וממלכת קרואטיה
ישות יורשת	הרפובליקה ההונגרית הראשונה הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים הרפובליקה האוסטרית הראשונה
שטח בעבר	325,411 328,660 קמ"ר (נכון ל־1910 ו-1918)
אוכלוסייה בעבר	20.886.487 (נכון ל־1910)
כלכלה
מטבע	פורינט 1892-1867 כתר אוסטרי 1918-1892

הפקידות והמשפטנים מן הצד האוסטרי קראו לארצות הכתר של אישטוואן הקדוש בכינוי "טרנסלייטניה" - "הארץ שמעבר לנהר לייטה", זאת בניגוד לציסלייטניה. ארצות הכתר ההונגרי היוו את החלק הדרום מזרחי של האימפריה ההבסבורגית באותן השנים ובירתן הייתה בירת ממלכת הונגריה, בודפשט.

המפה המנהלית של ממלכת הונגריה רבתי - ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש, או טרנסלייטניה, בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, בשנת 1891

ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש היו שטחים שהשתייכו לממלכת ההונגרית החל מימי הביניים. במהלך ההיסטוריה הן כללו את שטחי הונגריה של ימינו, סלובקיה של ימינו, טרנסקרפטיה או אוקראינה הטרנסקרפטית של ימינו, חבל באנאט, חבל וויבודינה שבסרביה של ימינו, חבל בורגנלנד שבאוסטריה של ימינו, חבל טרנסילבניה המהווה את החלק הצפון-מערבי של רומניה של ימינו, שטחים מזעריים מפולין של ימינו, ממלכת קרואטיה וסלאבוניה של אז, וכן העיר פיומה, כיום רייקה. בניגוד לשאר חלקי האימפריה ההבסבורגית האוסטרו-הונגרית, ארצות אלה נמצאו עד 1806 מחוץ לאימפריה הרומית הקדושה.

הרכב הממלכה

ממלכת הונגריה הייתה מורכבת בשנים 1867–1918 משתי ישויות מדיניות - ממלכת הונגריה גופא מחד וממלכת קרואטיה וסלאבוניה מאידך, שנחשבה לבאנות הונגרית ובראשה באן. ממלכת הונגריה כללה שטחים רבים שבהם חיו קבוצות אתניות רבות, שביחד היוו מעל מחצית אוכלוסיית הממלכה: גרמנים, רומנים, רוסינים, סלובקים, קרואטים, סרבים, יהודים, צוענים ואחרים. חלק גדול מעמים אלה היו יעד למדיניות הונגריזציה שמטרתה להנציח את שלטון הכתר ההונגרי. בשטח מדיניות זו השיגה את ההפך: היא עוררה במקרים רבים התנגדות ואף התחזקות הרצון להגן על הזהות הלאומית, הלשונית והתרבותית הייחודית.

הדואליזם האוסטרו-הונגרי

כל אחד משני המרכיבים של האימפריה האוסטרו-הונגרית שהוקמה ב-1867 - הקיסרות האוסטרית או "ציסלייטניה" וממלכת הונגריה (ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש) או "טרנסלייטניה" ניהלו חיים פוליטיים משלהן, עם בחירות נפרדות לבתי הנבחרים שלהם (הבית התחתון). לפי דגם היחסים בין האוסטרים להונגרים, הוקמה מסגרת שנועדה לנהל, המסגרת טרנסלייטניה, את היחסים בין ממלכת הונגריה פרופר לממלכת קרואטיה-סלאבוניה.

בממלכת הונגריה השלטון נוהל במישרין על ידי הקיסר-מלך (Kaiser und König), באמצעות ראש ממשלת הונגריה, כשהוא מבוסס בדרך כלל על רוב פרלמנטרי, ובעיקר על ההשפעה המכרעת של האריסטוקרטיה ההונגרית, שהייתה בעלת יותר מ-75% מאדמות הממלכה. בקרואטיה-סלאבוניה הופעל השלטון המלכותי בחיי היום יום על ידי הבאן, שהתמנה ישירות על ידי ראש ממשלת הונגריה. במסגרת אוניה פרסונלית עם ממלכת הונגריה שנקבעה בשנת 1102, התנהלה הממלכה הקרואטית-סלבונית במשטר של "פשרה" שסוכמה בשנת 1868 על ידי הצד ההונגרי והצד הקרואטי. מושבו של הבאן של קרואטיה-סלאבוניה, שפעל בשם המלך, היה בזאגרב (בגרמנית:אגראם).

במסגרת פרויקטים של רפורמה במסגרת המונרכיה הדואלית, לרבות אלו שניזומו בספטמבר 1918 על ידי המלך קארוי הרביעי של הונגריה (שהיה גם קיסר אוסטריה, וכקרל הראשון, קיסר אוסטרו-הונגריה) ממלכת הונגריה דחתה באופן שיטתי כל נוסחה פדרלית שיכלה להעניק אוטונומיה לשאר העמים שחיו בתוכה - סלובקים, רוסינים, רומנים וסרבים) והגנה על הריבונות שלה בממלכת קרואטיה. באופן ייחודי - העיר פיומה לא הייתה חלק מאף מחוז של ממלכת הונגריה, והיא נוהלה במישרים על ידי הכתר ההונגרי.

ממלכה רב-אתנית

ממלכת הונגריה שהוקמה מחדש ב-1867 כיורשת של ממלכת הונגריה מימי הביניים, של ממלכת הונגריה ההבסבורגית (1538–1867) ושל נסיכות טרנסילבניה (ממלכת הונגריה המזרחית) השתרעה בכל אגן הדנובה האמצעית, האגן הפאנוני עד לקשת הרי הקרפטים. ההונגרים היוו רוב במרכז הממלכה, ב"ארץ הסקלרים" ובחלק מהערים בהונגריה, סלובקיה וטרנסילבניה של ימינו. בשאר המקומות הם היו מיעוט, כולל מבחינה תרבותית וחברתית. בלטו בקרבם אריסטוקרטים, בעלי אחוזות ובורגנות ששלטו באוכלוסיות הכפריות, שהיו שונות מהם גם במעמד החברתי, וגם בשפות, לפעמים גם בדת, והיו נתונות במשטר של הונגריזציה (מדיאריזציה) כפויה.

דמוגרפיה

שנה	הונגרים	הונגרים %	אוכלוסייה
1851	4.819.170	36,5%	13.203.205
1880	6.478.720	41%	15.801.756
1900	8.742.301	45,1%	21.065.785

נתונים.

המוסדות והחיים הפוליטיים

חוקת הונגריה משנת 1867 ארגנה את החיים הפוליטיים בממלכה, ובאופן פורמלי, ערבה למשטר בעל אופי ליברלי. בפועל, השלטון נשאר לא שוויוני במידה רבה. השפעת האצולה ההונגרית המיוצגת בבית העליון של המגנאטים, בניהול השלטון, הייתה יותר משמעותית מזו של הבית התחתון - בית הנבחרים, שגם בו להונגרים השורשיים היה ייצוג עודף של מעל 85% מחברי הבית. השפעת הממשלה בבודפשט הייתה נוכחת מאוד גם בחיים הפוליטיים של קרואטיה-סלאבוניה, על אף איזושהי משיכה תרבותית ופוליטית אל ממלכת סרביה השכנה.

המלך

טקס הכתרתם של הקיסר פרנץ יוזף ואשתו אליזבת (סיסי) כמלכי הונגריה בבודה ב-8 ביוני 1867. פרנץ יוזף לבוש כמלך הונגרי ונושא על ראשו את כתרו של אישטוואן הקדוש. בצד ימין רואים את הנציגים הקרואטים. הציור נוצר במקור על ידי אדוארד פון אנגרט והועתק על ידי אדן טול

בראש פדרציית הממלכות הונגרית וקרואטית-סלבונית, נמצא מלך הונגריה, שהיה גם קיסר אוסטריה מבית הבסבורג וקיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנים 1867–1918 שלטו שני מלכים בראש ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש: פרנץ יוזף הראשון, (בהונגרית: פרנץ יוז'ף) שנשא בכתר בשנים 1867–1916 ובן אחיינו, קרל הראשון, שנקרא גם קארוי הרביעי, מלך הונגריה, עד לביטול הממלכה בנובמבר 1918.

כמלך הונגריה ששלט על מכלול ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש, יכול היה הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף להשתמש בסמכויותיו, למשל כמפקד עליון של הצבא המשותף, על מנת להשיג את ההצבעה הדרושה בעד התקציבים הצבאיים של האימפריה. על אף נאמנותם למונרך, המנהיגים ההונגרים של הממלכה, היו מודעים לחוסר האמון שרכש בזמנו כלפיהם יורש הכתר פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה שחשש שגישתם השמרנית תעורר מרידה בקרב העמים המקופחים נגד המונרכיה הדואלית. הארכידוכס נרצח בסרייבו ב-28 ביוני 1914 על ידי איש מחתרת סרבית.

המוסדות

הפרלמנט של ממלכת הונגריה פרופר כלל שני בתים: בית המגנאטים (הבית העליון) ובית הנבחרים (הבית התחתון) שהייתה להם בקרה מסוימת על החיים הפוליטיים של המדינה.

הבית העליון - בית המגנאטים - הורכב מנציגי האצולה ונציגי הפקידות הבכירה והמעמדות הגבוהים המסורתיים של המשטר הישן:

• הדוכסים, הנסיכים שגילם מעל 18, והארכיבישופים והבישופים של הכנסייה הרומית-קתולית ושל הכנסייה הרפורמית.
• אנשי בתי המשפט והפקידים הממלכתיים הבכירים, 12 נציגים פרוטסטנטים, ו-17 אצילים הונגרים מעל גיל 24, ששילמו כל שנה מעל 6,000 כתרים
• 3 נציגי האצולה של ממלכת קרואטיה-סלאבוניה

הבית התחתון - בית הנבחרים - המורכב מ-455 נציגים. הם נבחרו לפי שיטת בחירות מורכבת, שהבטיחה רוב מוחץ של 413 נציגים הונגרים. 40 נציגים מונו על ידי הדיאטה של קרואטיה - ה"סאבור" - כדי להרכיב את הפרלמנט של ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש.^{[דרושה הבהרה]}

בממלכת הונגריה שבה דוברי ההונגרית (לא רק הונגרים - אלא גם גרמנים וסלובקים מתבוללים, יהודים, צוענים וכו') היוו בשנת 1910 48% מהאוכלוסייה, מערכת בחירות המבוססת על היכולת לשלם מיסים בחרה ב: 453 נציגים, שמתוכם 372 היו דוברי הונגרית, 40 קרואטים, 23 גרמנים, ורק 18 שהיו סרבים, סלובקים, רוסינים או רומנים.

בתוך ממלכת קרואטיה-סלאבוניה, על הבאן היה לכבד את החוקה ולשלוט בעזרת דיאטה שנקראה "סאבור". הסאבור נבחר מקרב תושבי ממלכת קרואטיה-סלאבוניה. בשנת 1912 הושהתה החוקה והסאבור חדל מלהתכנס.^{[דרושה הבהרה]}

מפלגות פוליטיות

החל משנת 1867 התארגנו החיים הפוליטיים בממלכת הונגריה מהר סביב שתי מפלגות הונגריות גדולות: המפלגה הליברלית (מ-1913 - ממפלגה הלאומית של העבודה) ומפלגת העצמאות או "מפלגת שנת 1848" שהונהגה עד 1914 על ידי פרנץ קושוט, בנו של לאיוש קושוט, ואחר כך על ידי מיהאי קארוי.

בקרואטיה-סלאבוניה המשחק הפוליטי נשלט אחרי שנת 1913 על ידי קואליציה קרואטית-סרבית שנבחרה בבחירות בשנת 1913 ^{[דרושה הבהרה]}

הצבא המקומי

בנוסף לגדודים ההונגרים של הצבא הקיסרי-מלכותי, התבסס הכוח הצבאי של הממלכה על כוחות ה"הונווד" (Honvéd) שנמצאו באחריות שר המלחמה של ממשלת בודפשט והיוו גאוות הממלכה. "הונווד" הוקם בשנת 1867 כצבא מילואים מחולק לשני גופים שנקראו בגרמנית "לנדווהר" ו"לנדשטורם". כל אחד מגופי ההונווד גויס לפי צורכי הגנת הממלכה. המנהיגים ההונגרים ראו בהם את גרעין הצבא ההונגרי העצמאי בדרך. ה"הונווד" כלל בשנת 1889 12,000 לוחמים. בשנת 1912 הוגדל ל-25,000 אנשי צבא ונועד להישלח לכל פינה של הממלכה על מנת להדוף כל ניסיון של פלישה זרה. כך, למשל, ב-24 באוקטובר 1918 פקדה הממשלה על יחידות ה"הונווד" שהוצבו מחוץ לגבולות הממלכה לנוע חזרה לתוך הממלכה כדי להגן על החזית הדרומית שבה הונגריה עמדה מול איום הכוחות הצרפתיים-סרבים שנחלו הצלחות במקדוניה.

במקרה מלחמה נועד ה"הונווד" לספק לצבא הקיסרי-מלכותי 28 חטיבות שריון ו-10 גדודי הוסרים להגנת המונרכיה הדואלית. ההוסרים כללו גדודים של 456 חיילים וקצינים וחוזקו בשנת 1911 על ידי גדודי מכונות ירייה.

הלנדשטורם ההונגרי, הכפוף לשר המלחמה ההונגרי, נועד להבטיח את הסדר בפנים הממלכה, במקרים שבהם הצבא היה עסוק במבצעים מחוץ לגבולות המדינה ולהבטיח רענון היחידות במקרה הצורך. חיל זה כלל 188 יחידות רגלים. בתוכם - 94 יחידות גיוס ראשון שחייליהם - רגלים והוסרים - בני 19–37 ו-94 יחידות גיוס שני, המורכבות מבני 38–40.

מדיניות הממשלה

הממלכה של ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש נהנתה מאוטונומיה בזירה הפנימית. ממשלותיה שהתחלפו במרוצת השנים 1867–1918 הסתמכו כולן (פרט לממשלתו השלישית של שנדור ורקלה בשנים 1906–1910) על אותו הרוב הפרלמנטרי השמרני. מדיניותן שאפה לשמר את הפריבילגיות של האריסטוקרטיה מול המעמדות הבינוניים הדינמיים ולהתנות את הקידום החברתי באימוץ השפה, התרבות והזהות הונגריות.

פיתוח כלכלי ועירוני

במחצית השנייה של המאה ה-19 בנסיבות השוק המשותף שלה עם "ציסלייטניה", ידעה "טרנסלייטניה" תנופה כלכלית ותעשייתית משמעותית. התאפשרה צמיחה כלכלית של כ-5% בשנה. הודות למשאבי מישור הדנובה, טרנסלייטניה הפכה ל"אסם החיטה" של האימפריה הדואלית.

מדיניות ה"מדיאריזציה"

במדינה ההונגרית הרב-לאומית והרב-דתית המנהיגים הפוליטיים, כמעט כולם דוברי הונגרית, הונגרים שורשיים ולפעמים גם בני עמים אחרים שנטמעו בעם ההונגרי, כפו על שאר העמים (שהיוו לפחות 52% מהאוכלוסייה) מדיניות קשוחה של מדיאריזציה או הונגריזציה גם בשטחי ממלכת הונגריה פרופר וגם בשטחי ממלכת קרואטיה-סלאבוניה. מדיניות זו התממשה על ידי חובת השימוש בשפה ההונגרית כשפה רשמית וכשפת ההוראה במוסדות החינוך ועל ידי אמצעי דיכוי נגד התרבויות והדתות האחרות הנחשבות "אלוגניות" - נוכריות, על אף שחלקן היו קיימות עוד לפני הגעת ההונגרים לאזור. מבין העממים והקבוצות האתניות ששכנו בשטחי הממלכה, הקבוצה האתנית שאימצה את המדיאריזציה הלשונית באופן השלם ביותר היו היהודים, שעזבו רובם לטובת ההונגרית את שפת היידיש או הגרמנית.

מהות היחסים בין "ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש" לאוסטריה במסגרת הסכם הדואליות

הפשרה משנת 1867 קבעה את מסגרת היחסים בין ממלכת הונגריה ואימפריה האוסטרית. נקבעו תחומי הסמכויות הייחודיות של כל אחת מהמונרכיות שהרכיבו את המונרכיה הדואלית ואת הסמכויות המשותפות. הודות לברית ההדוקה עם אוסטריה זכתה הונגריה ביוקרה יוצאת דופן. עם זאת נציגיה הביעו באופן מתמיד אי נחת מההסכם וניסו להשיג עוד ועוד אוטונומיה פנימית.

הסכם ההשתוות: ה-Ausgleich

הסכם לעשר שנים שהושג ב-1867 בין נציגי ממלכת הונגריה להבסבורגים השתית אסוציאציה בין שתי מדינות ריבוניות: האימפריה האוסטרית וממלכת הונגריה. במעמד שווה עם אוסטריה, נהנתה ממלכת הונגריה מאז ואילך מאוטונומיה פנימית והעמידה לרשות המונרכיה הדואלית חלק ממשאביה, בצורת תרומה לתקציב המשותף. ההסכם נחתם למשך עשר שנים והוא חודש שוב ב-1877 וב-1887 בתום משא ומתן בין הנציגים האוסטריים והנציגים ההונגרים.

עם זאת החל מ-1867 היחסים בין האוסטרים להונגרים, שהיו רוב במוסדות הפוליטיים של ארצות הכתר הקדוש, התבססו על אי הבנה: האוסטרים ראו בו סוף פסוק - אחרונת הפשרות שהיו מוכנים להסכים לה עם הונגריה, בעוד שהמנהיגים של ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש ראו בתוצאת המשא ומתן הזה נקודת מוצא לעצמאות עתידית.

בהסכמי החידוש של פשרת ה-Ausgleich השיגו ההונגרים ויתורים כלכליים נוספים מצד אוסטריה: החל משנת 1907 נקשרו שני החלקים של המונרכיה הדואלית באמצעות הסכם מסחר, תקף לעשר שנים, עם אפשרות להתאמה למקרה הצורך: יכלו למשל, להטיל מכסים על מוצרים אוסטריים מסוימים. החל משנת 1917, על אף חידוש ה-Ausgleich ב-24 בפברואר 1917, סירב הצד ההונגרי במשא ומתן להקים מרחב כלכלי משותף עם אוסטריה. הדברים הגיעו לידי כך שבעת מלחמת העולם הראשונה, הצד ההונגרי סירב לתמוך כלכלית בצד הגרמני, למרות שהמדינה המאוחדת כולה הייתה שרויה במלחמה מול אויב חיצוני.

מוסדות משותפים

שני הצדדים של המונרכיה הדואלית ניהלו מוסדות משותפים, בתחום הפוליטי, הכלכלי והצבאי. על מנת לנהלם ולממנם, התכנס באופן קבוע מערך מורכב של נציגים אוסטרים והונגרים, באופן רשמי או בלתי רשמי. גם הדיפלומטיה היוותה תחום שנוהל במשותף על ידי שתי הממלכות השותפות בהסכם. הפרלמנטים ההונגרי והאוסטרי היו צריכים לאשרר את ההסכמים הבינלאומיים.

הצבא המשותף - הצבא הקיסרי-מלכותי - היה מעין מלט של המונרכיה הדואלית ושליש ממנו גויס משטחי ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש: נוכחותן של יחידות אלה המורכבות מנתינים הונגרים היוותה אמצעי בידי המנהיגים הפוליטיים של ממלכת הונגריה להביע את רצון האוטונומיה שלהם בפני אוסטריה והמדיניות הצבאית של המלך ויועציו מווינה. מצד שני זה היה עבור האימפריה האוסטרו-הונגרית גם גורם לחולשה: מחצית המגויסים בארצות הכתר של אישטוואן הקדוש לה הבינו טוב לא גרמנית ולא הונגרית ואהדו את העניין הפאנסלאבי או את העניין הלאומי הרומני, למשל.

השפעת הממלכה ההונגרית על מדיניות החוץ של האימפריה הדואלית

מן הימים הראשונים של המונרכיה הדואלית ועד לסתיו 1918 לפוליטיקאים ההונגרים הייתה השפעה חשובה על מדיניות החוץ של האימפריה. השפעה זו באה לידי ביטוי קודם כל בבחירת שרי החוץ של האימפריה. אכן, החל מ-1871 התמנה ההונגרי ג'ולה אנדראשי כשר החוץ של המונרכיה הדואלית, אחרי שהשפיע השפעה מכרעת על החלטות הדיפלומטיה האוסטרו-הונגרית בימי מלחמת צרפת–פרוסיה. במרוצת השנים כיהנו הונגרים גם כשרי אוצר וגם כשרי חוץ של האימפריה, כגון אישטוואן בוריאן ראייצי, שמילא בשנים 1915–1918 את תפקיד שר האוצר ושר החוץ של האימפריה.

בנוסף, החלטות מדיניות חשובות הוכרעו בישיבות של מועצות שרים משותפות, מועצות הכתר, שבהן השתתפו הקיסר, השרים של האימפריה וראשי הממשלה האוסטרי וההונגרי, לפעמים גם אישים בכירים נוספים. למשל, ההחלטה על כניסת המונרכיה הדואלית למלחמה התקבלה במועצת הכתר שכונסה ב-7 ביולי 1914. פורום דומה שימש את חברי הממשלה ההונגרית כדי להציג את עמדותיהם על ההיבטים הכלכליים של המדיניות המשותפת: ב-18 ביוני 1915 ראש הממשלה ההונגרי אישטוון טיסה, הפעיל את כל כובד השפעתו כדי לדחות את הניסיונות להקים איחוד מכסים בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לגרמניה. בשנת 1916 שוב התנגד טיסה לפתיחת משא ומתן בתחום המסחר עם גרמניה כל עוד סעיפי ההסכם הכלכלי והסחר בין שתי האימפריות לא אושררו על ידי שני חלקי אוסטרו-הונגריה גם יחד.

השפעת הונגריה התממשה גם בהכרעות אחרות בתחום מדיניות החוץ. לדוגמה, כשמשלחת רומנים מטרנסילבניה, בראשות יואן ראציו, יו"ר "מפלגת הרומנים מטרנסילבניה, באנאט, קרישאנה ומרמציה" הציגה ב-28 במאי 1892 בפני הקיסר פרנץ יוזף עצומה ("ממורנדום") שבה דרשו שוויון זכויות ללא הבדל שפה ודת, הפסקת הרדיפות וההונגריזציה בבתי הספר ובמוסדות המנהל, דרישות שעדיין הצטמצמו יותר בתחום התרבות ולא של תביעות אוטונומיה ושטחים, המנהיגים הפוליטיים ההונגרים נכנסו ללחץ ועשו כל שביכולתם כדי לדחות את הדרישות ולהגן על שלמות סמכויות ממלכתם באזור זה. על רקע זה נוצרה החל משנת 1910 התקררות ביחסים בין ממלכת רומניה לאימפריה האוסטרו-הונגרית והדיפלומטים האוסטרו-הונגרים ציפו לתגובות רומניות שליליות כלפי מדיניות החוץ של האימפריה. בשנת 1914 בנסיבות המשבר הדיפלומטי שפרץ בעקבות רצח יורש העצר של האימפריה, המנהיגים הפוליטיים של המדינה, במיוחד ראש הממשלה ההונגרי אישטוואן טיסה, עמדו על כך שכל פעולה של האימפריה נגד סרביה תתלווה בפיצוי פוליטי משמעותי עבור הממלכה ההונגרית.

גורם חשוב לקפאון

הסמל החדש של ממלכת הונגריה רבתי בשנת 1915, הכולל גם סמל של בוסניה

מפת אוסטרו-הונגריה:ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש כוללות את ממלכת הונגריה - 16, ממלכת קרואטיה וסלאבוניה - 17, והעיר החופשית רייקה - 7; בנוסף - תחת ניהול משותף אוסטרי-הונגרי:הקו-דומיניום בוסניה - 18

מאז הכינון מחדש של הממלכה ההונגרית במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית, הסתייגו מנהיגיה משינויי בנוסח הפשרה וגם מאפשרות לרפורמות במסגרתה. כך, אחרי 1871 כשהתחייב הקיסר פרנץ יוזף להכתיר את עצמו גם כמלך בוהמיה בפראג (ולהעניק לכתר של וצלב אוטונומיה פנימית) ההונגרים בתיאום עם הגרמנים מאוסטריה הכשילו את המהלך, מחשש לסולידריות הייתה עלולה להיווצר בין הצ'כים לבין הסלאבים שבממלכה ההונגרית. בתחילת המאה ה-20 התגלה יורש העצר, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, כתומך ראשי ברפורמה לגבי מקומה של טרנסלייתניה במסגרת האימפריה. אכן, מתוך גישה עוינת מאוד להונגרים, ביקש הארכידוכס להסתמך על העמים הסלאביים כדי להפיח רוח חדשה במוסדות האימפריה במעמד השושלת ההבסבורגית. ביתו של פרנץ פרדיננד הפך למרכז התלכדות לחוגים הממשלתיים האוסטריים שהתנגדו למעמד המנהיגים ההונגרים בתוך הממסד הדואלי. פרנץ פרדיננד חתר גם להענקת אמנציפציה לממלכת קרואטיה-סלאבוניה מהחסות ההונגרית ולהפוך אותה לקוטב שלישי של המונרכיה.

התערערות המסגרת הדואלית ופירוק הממלכה

בחדשים ספטמבר ואוקטובר 1918 התחזקה הצפייה לתבוסת האימפריה הדואלית ומתנגדיה הוותיקים לא הסכימו להנציח את הקשרים בין אוסטריה להונגריה ואף העמידו בסימן שאלה את הלגיטימיות של מעמד בית הבסבורג בראש הממלכה ההונגרית

ניסיונות רפורמה

ב-1918, מול המצב חסר המוצא אליו נקלעה המונרכיה הדואלית, ניסה המלך-קיסר קרל לערוך רפורמות בממלכה שתחלצנה את שושלת הבסבורג. הוא נתקל בסירוב עיקש של ראש הממשלה ההונגרי וקרלה, המגובה על ידי אישטוון טיסה, המנהיג העיקרי של מפלגת העמל, שלנציגיה היה רוב בבית הנבחרים בבודפשט.

הונגריה והצהרת הקיסר

מול התבוסה במלחמה והדרישות הכרוכות בסעיף 10 מתוך 14 הנקודות של הנשיא ארצות הברית וילסון, הציע הקיסר קרל ב-15 באוקטובר 1918 רפורמה של המונרכיה הדואלית המבוססת על כיבוד זכות העמים להגדרה עצמית במסגרת פדרציה דנובית רב-לאומית. בתום ישיבת מועצת השרים של האימפריה באותו יום, ראש הממשלת הונגריה שנדור וקרלה הביע עמדה איתנה נגד ההצעה ואיים לסגור את הגבול עם אוסטריה, מה שהיה עלול לגרום למחסור במצרכים ולרעב בערי ציסלייתניה. הוא השיג הבטחה שתוכן הצהרת הקיסר לא ייושם בארצות הכתר של אישטוואן הקדוש, מה שרוקן את המהלך במידה רבה ממהותו.

משבר ממסדי. פירוק הממלכה

בימים האחרונים של חודש אוקטובר 1918 ניסה קארוי הרביעי בכמה ניסיונות של הרגע האחרון לפייס את ההונגרים. ב-22 באוקטובר 1918 סוף סוף ומאוחר מדי הסכימה הממשלה ההונגרית של שנדור וקרלה והרוזן אישטוואן טיסה לחתום על ההצהרה טריאליסטית, יום אחרי הקיסר קרל. ממלכתו של אישטוואן הקדוש ראתה עצמה על סף התפרקות: המנהיגים ההונגרים הבחינו באיום מאוחר מכדי למנוע אותו. העמים הלא הונגריים בממלכה לא הסתפקו עכשיו בדרישות לאוטונומיה תרבותית ואפילו לא בפדרציה דנובית רב-לאומית אלא דרשו הפרדה סופית. ב-25 באוקטובר 1918 הקים הרוזן קארוי בבודפשט "מועצה לאומית", אך היסס לגבי טבעה של המדינה ההונגרית העתידית. החל מ-24 באוקטובר 1918 הייתה הממלכה ההונגרית ללא ממשלה. כדי להציל מה שניתן נתן הקיסר קרל תוקף מחדש לתפקיד ההונגרים בניהול מדיניות החוץ של האימפריה על ידי מינויו של גיולה אנדראשי כשר חוץ האימפריה במקומו של בוריאן ב-24 באוקטובר 1918 כעבור יומיים, מינה קרל את הארכידוכס יוזף אוגוסט מהבסבורג-לורן לנציג המלכות בבודפשט. הרוזן מיהאי קארוי התמנה לראש ממשלת הונגריה. קארוי נקט מספר פעולות כדי לשנות את מהות הקשר בין הונגריה לאוסטריה. הקיסר קרל, בתור קארוי הרביעי, הוכר כמלך הונגריה, אבל במסגרת איחוד רופף, שהצטמצם בנושא הכתר בלבד. קארוי כיהן גם כשר החוץ.

ב-29 באוקטובר 1918 החליט הסאבור הקרואטי בזגרב לאחד את ארצות הקרואטיות ולהפסיק את איחוד ואת כל התקשרויות המחייבות עם אוסטריה ועם הונגריה (בעיקר את הסעיף 1 של ה"נגודבה" משנת 1868) ולהצטרף למועצה הלאומית של מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים.

ב-28 באוקטובר1918 הצהירו 200 נציגי של המועצה הלאומית הסלובקית בראשות מטוס דולה באמצעות "הכרזת סנט מרטין" את זכות העם הסלובקי להחליט את גורלו וכן את השאיפה לעתיד משותף עם הצ'כים. מוכרזת הרפובליקה הצ'כו-סלובקית.

ב-31 באוקטובר 1918, ביום שבו נכנסה לתפקיד ממשלתו החדשה של קארוי, נרצח אישטוואן טיסה, ראש המפלגה הלאומית של העמל, עמוד התווך של התקשרות הונגריה להבסבורגים, בביתו על ידי חיילים שהאשימו אותו בפריצת המלחמה ובתבוסת הממלכה. באותו יום ביטל הפרלמנט ההונגרי את הסכם הפשרה האוסטרו-הונגרית משנת 1867. הונגריה נפרדה מאוסטריה וניסתה לשמור על שלמותה, אבל הועמדה בפני היפרדותם של הקרואטים, הסלובקים, הרוסינים מרוטניה הטרנסקרפטית והרומנים בבאנאט ובטרנסילבניה, שביקשו בדומה לרומנים של בוקובינה ובסרביה להתמזג עם רומניה.

לראשונה אחרי 1848 המונרכיה ההבסבורגית בוטלה בהונגריה. ב-16 בנובמבר 1918 הוכרזה הרפובליקה הדמוקרטית ההונגרית. תוך 15 ימים היא התחילה לאבד רבים משטחיה.

ב-1 בדצמבר 1918 על אף התנגדותם של המיעוטים ההונגרים, כולל הסקלרים של טרנסילבניה, התאחדו אזורים בדרומה ומזרחה של המדינה - קרואטיה-סלאבוניה, באצ'קה וחלק מבאנאט עם ממלכת סרביה ועם מונטנגרו כדי ליצור את ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. הרומנים מבאנאט, מטרנסילבניה, מקרישאנה וממרמורש התאחדו עם ממלכת רומניה הישנה (Vechiul Regat) כדי ליצור את "רומניה הגדולה" (יחד עם בסרביה ובוקובינה). תהליך זה זורז על ידי נוכחותם בחלק מהאזורים האלה של צבאות בעלות הברית - הצבא הסרבי, הצבא הרומני וכוחות צרפתיים של הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה. הונגריה נאלצה לחתום ב-13 בדצמבר בבלגרד על הסכם שביתת נשק עם "הסלאבים הדרומיים" שנקראו "יוגוסלאבים".

ויתור המלך על ההנהגה

החל מתחילת נובמבר נסוג המלך קרל בטירה המשפחתית באקארטזאו. ב-13 בנובמבר הוא קיבל משלחת של חברי המועצה הלאומית ההונגרית שביקשו ממנו להתפטר. הוא סירב אך חתם על מסמך "ויתור" שבו ויתר על ההשתתפות בענייני המדינה ההונגרית.

ראו גם

• הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867
• אוסטריה הגרמנית
• קרואטיה באיחוד עם הונגריה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש בוויקישיתוף