יאמטו-א
יאמטו–אֶ (ביפנית: 大和絵) הוא סגנון ציור יפני שהתפתח בתקופת הייאן (1185-794). שימוש ראשון במושג נעשה בשנת 999 ביומנו של פוגיוו'ארה נו יוקינארי (藤原 行成), במטרה לייחדו לעומת הציור הסיני, הקארה-א (kara-e).
המושג קארה-א מתייחס לציור שנעשה בתוך גבולות סין, אך כולל גם ציור שנעשה ביפן בהשפעת הסגנון הסיני.[1] המושג יאמטו-א ציין ציור יפני המשתמש בסגנון ובטכניקות יפניות ייחודיות שפותחו החל מאמצע תקופת הייאן, במהלך המאה העשירית. החוקר הירושי מיזואו מניח כי תהליך ההיבדלות מן הקארה-א החל עוד טרם טביעת המושג, כבר באמצע המאה התשיעית; במהלך המאה העשירית התפתחו הנושאים והסגנון הייחודיים, ובאמצע המאה האחת-עשרה הגיע הימאטו-א לשיאו.[2]
מושג זה המשיך לשמש בתקופות שונות כמגדיר סגנון מקומי ייחודי המתבסס על מסורת יפנית מקורית. כך, בתקופת אדו (1868-1603) שילבו והחיו אמנים שונים את מאפייני סגנון הימאטו-א באמנותם. ניתן למצוא מאפיינים משותפים באמנותם של אמני אסכולת טוסה – הנקראת על-שמו של טוסה מיצואוקי (土佐 光起,1617–1691) – ואמנים מסוימים מאסכולת קאנו כדוגמת קאנו מיצונובו (狩野光信) וקאנו סאנרקו (狩野 山楽).[3] שתי האסכולות פעלו במקביל בחסות החצר הקיסרית אך שימשו למטרות שונות. אמן התקופה אשר נחשב כמחיה סגנון הימאטו-א הוא סוטאצו (俵屋 宗達).[4]
המושג "יאמטו-א" משמש גם בשיח העכשווי להגדרת אמנויות המאופיינות כייחודיות ליפן, דהיינו שנוצרו לפני תקופת מייג'י (1868–1912), אך ערך זה יעסוק במובנו הראשוני והמצומצם של המושג, שנטבע בתקופת הייאן ביחס לציור שנעשה בחצר הקיסרית. לא נותרו שרידים רבים מתקופת ראשית התפתחות הסגנון, וקיים פער בן 300 שנה בין השרידים מתקופת נארה לשרידים הראשונים מתקופת הייאן. מקורות המידע על ראשית הימאטו-א הם מסמכים כתובים וטקסטים ספרותיים המתייחסים לאמנות זו, או יצירות מאוחרות יותר שנעשו בהתייחסות לימאטו-א וכחיקוי לו.[5]
רקע היסטורי
עריכהעד תחילתה של תקופת הייאן במאה התשיעית היו תרבותה ואמנותה של יפן שקועות בחיקוי ובהערצה של התרבויות סין וקוריאה. אף שהופיעו אלמנטים יפנים בחלק מהעבודות, לא ניתן היה להבחין בסגנון או בטכניקה ייחודיים ליפן. ציורים שנמצאו בשוסו-אין ((正倉院)[6] ומסמכים המתייחסים לציורי החצר בחלקה המוקדם של תקופת הייאן מצביעים על שליטת סגנון הקארה-א, עת הייתה יפן נתונה להשפעה התרבותית החזקה של שושלת טאנג הסינית. תפקידם של הא-שי (e-shi, ציירים רשמיים של החצר הקיסרית) בתקופה זו היה התמחות בטכניקת הקארה-א, ונראה כי הייתה דרישה מועטה מאוד לסגנון יפני מקורי.[7]
במחצית השנייה של המאה התשיעית חלה הידרדרות ביחסים הדיפלומטיים והמסחריים בין יפן לסין. שושלת טאנג לא הייתה עוד סמל לכוח, חוכמה, מצוינות ושלמות אלא ממלכה רקובה ומתפוררת שנפלה בשנת 907. יפן מצדה הגיעה לרוויה בשאיפתה לפנות למקורות זרים להשראה. המשלחת היפנית האחרונה לחצר שושלת טאנג יצאה בשנת 838. לאחר מכן פסקו המשלחות, בין השאר בשל מצבה הרעוע והמסוכן של סין, וכן משום שהיפנים לא ראו עוד רווח שיוכלו להפיק ממשלחות עתידיות שכאלה.[8] המעבר בין המאה התשיעית לעשירית סימן תקופת שינוי בה החלו מדינות שהיו תחת השפעת שושלת טאנג, ובהן יפן, ליצור תרבות מקומית העומדת בפני עצמה. השינוי בא לידי ביטוי לא רק בציור אלא גם בתחומים כגון פוליטיקה, משפט, שירה, בלשנות, דת וארכיטקטורה.[9]
יצירות גדולות ממדים
עריכההמצע עליו צוירו יצירות הימאטו-א היה מגוון וכלל מגילות, ספרים מאוירים, פרגודים (屏風; ביובו), מחיצות (障子; שוג'י) ודלתות הזזה (襖; פוסומה). כיום מזהים את הימאטו-א עם מגילות מאוירות משום שהן השתמרו יותר לאורך ההיסטוריה, אך היצירות המובילות שנוצרו והתוו את הנושאים והסגנון היו בקנה מידה גדול. הימאטו-א גדל וצמח בשכבה החברתית הגבוהה של יפן, במעמד האצולה. הוא קשור קשר הדוק לארכיטקטורה היפנית בה שולב, מלווה את המרחב הביתי והחיים היומיומיים של מעמד האצולה. במאה התשיעית אופיינו מגורי האצולה ביפן בסגנון ה"שינדן-זוקורי" (寝殿造): חלל מגורים גדול המוקף גינה, שתוכננה כך שתיצור קשר בין החוץ לפנים. בשל חשיבות הקשר בין הפנים לחוץ בסגנון ארכיטקטוני זה, שימשו המחיצות כמתווך המכניס את הטבע לתוך המרחב הביתי. זו גם הסיבה לכך שרבות מן המחיצות אוירו בציורי נוף. מה שייחד את הימאטו-א הוא הבחירה לייצג את הנוף היפני, ולא כבתקופות קודמות – את הסיני.[10]
לדעתו של הירושי מיזואו, אלמנט מרכזי נוסף אשר ביחס אליו התפתח סגנון הימאטו-א הוא שירת הווקה (和歌),[11] שירה יפנית הנכתבת ביחס לנוף היפני בארבע העונות ולפי התפיסה היפנית את הטבע. במובן מסוים, הימאטו-א מבטא באמצעים חזותיים את שמבטאת שירת הווקה באמצעות מילים.[12] בין הציור לשירה התקיים קשר הדוק, והם שולבו יחדיו – השיר הכתוב על שיקישי (shikishi; נייר עבה מלבני בגודל 23X25 ס"מ בקירוב, לרוב צבוע) הודבק על התמונה או נכתב בשטחים ריקים בכתב קאנה.[13] בדרך זו התמזגו הציור והקליגרפיה זה בזה ליצירת אמנות אחת – פרגוד שירה (byōbu-uta). לעיתים היה זה הציור אשר בהשראתו נדרש המשורר לכתוב שיר, ולעיתים שימש שיר ווקה כנושא לציור. פרגודי השירה היו מורכבים מארבעה, שישה, שמונה או שנים-עשר פאנלים.[14]
נושאי הימאטו-א
עריכה
ניתן לחלק את הנושאים המרכזיים שבהם עוסקים ציורי הימאטו-א גדולי הממדים לשלושה סוגים:
- שיקי-א (四季絵 shiki-e) – ציורים העוסקים בארבע עונות השנה
- צוקינאמי-א (月次絵 tsukinami-e) – יצירות אשר תארו פעילויות טקסיות לאורך שנים עשר חודשי השנה
- מיישו-א (名所絵 meisho-e) – ציורי נוף הכוללים מקומות מפורסמים ברחבי יפן
עם זאת, החלוקה לנושאים איננה מוחלטת. תיאור הפעילויות לאורך חודשי השנה כללה מוטיבים הקשורים בארבע העונות. בדרך דומה צוירו המקומות המפורסמים בעונה המציגה אותם בשיאם.[15]
תודות לקשר המפרה בין אמנות השירה לאמנות הציור בתקופת הייאן, ניתן לאתר בשירים רבים אשר קובצו באנתולוגיות תיאורים של ציורי פרגודים ומחיצות מארמונות. האזכור המוקדם ביותר בשירה של פרגוד מצויר בסגנון יאמטו-א, המתוארך בין השנים 876-866, מצוי באנתולוגיה קוקינשו (Kokinshu):[16] "בזמן בו הייתה הקיסרית ניז'ו (Nijō) ידועה כפילגש של הארמון המזרחי, ניתן היה לראות בו פרגוד אצילי שנושאו עלי שלכת נסחפים במורד נהר טאצוטה (Tatsuta)". מהשיר ניתן להסיק כי זהו ציור נוף המתייחס לעונת הסתיו וכי נעשה בו שימוש בנושא יפני "מקומי" – מקום מפורסם ביפן.[17] בשירו של קי נו צוריוקי (紀 貫之), המתוארך לשנת 905, הוא מתאר פרגוד מצויר שראה בארמון הקיסרית דאיגו (Daigo). נושאו הכללי הוא נוף ובו דמויות הלוקחות חלק בפעילויות שונות מחיי היומיום היפניים, המתקשרות לחודשי השנה כגון: שתילת האורז בגשם, אנשים מתכנסים לשתיית סאקה בראש השנה החדשה, אנשים צופים בפריחת השזיף בפברואר, שדה אורז מוצף וביקור במקדש בהר במרץ.[18]
הפרגוד המוקדם ביותר בסגנון יאמטו-א ששרד הוא פרגוד נוף ז'ינגוז'י (Jingoji Senzui byōbu) המתוארך לשנת 1200 בקירוב, בתחילת תקופת קמקורה. הפרגוד כולל שישה פאנלים ומצויר בצבע אטום על גבי משי. הוא מתאר נוף כפרי יפני טיפוסי הכולל גבעות, ואדיות, נחלים מתפתלים ומבנים המגיחים מבין הגבעות. בחלקו העליון של הפרגוד ארבעה מלבנים הנתונים בצבע ומרקם שונה המחקים את השיקישי, אך הם אינם מכילים שיר (השירים אבדו ככל הנראה). בתוך הנוף הכפרי שלובות סצנות אנושיות: אישה רוחצת בנחל, גבר קוטף גבעולים מחוץ לאחוזה, בקתת שמירה נטושה בשדה אורז, גברים פורשים רשת דיג ויציאה לציד.[19] הסצנות לקוחות משירי ווקה המתארים פעילויות שונות בחודשי השנה וקשורות בארבע העונות. עם זאת, אין בפרגוד הפרדה מוחלטת בין העונות השונות, אלא אירועים ומוטיבים עונתיים המשולבים זה בזה במרחב מתמשך.[20]
מאפייני קומפוזיציה וסגנון
עריכה
הקומפוזיציה המאפיינת את הימאטו-א קרויה פוקינוקי-יאטאי (吹抜屋台 fukinuki-yatai), ומאורגנת כך שמבטו של הצופה נע מלמעלה כלפי מטה – מה שגורם להתמזגות המבנים והדמויות עם הטבע. על מנת לאפשר לצופה הצצה אל הסצנות המתרחשות בפנים הבית, מסירים הציירים את גגות המבנים.
הדמויות המשולבות בימאטו-א מופשטת בצורתן וגופן אינו מודגש תחת הגלימות הרחבות. הפנים צוירו בסגנון קווי המכונה היקימה-קאגיבנה (引目鈎鼻 hikime-kagibana) שמשמעותו: "עיני חריץ ואף קרס" – מתודה של סגנון הפנים האנושיות לכדי משיחת מכחול אחת לעיניים וקו מעוקל בודד לציון האף. תווי הפנים המאפיינים את דמויות הנשים האצילות היו מצח גבוה, גבות מחוברות ושיער ארוך. ככל שמעמד הנשים נמוך יותר, כך התקצר שיערן.[21]
יצירות בודהיסטיות
עריכה
בנוסף לפרגודים בסגנון יאמטו-א אשר צוירו לטובת החצר הקיסרית והאריסטוקרטיה, נוצרו פרגודים בהשפעת סגנון זה גם לטובת מקדשים בודהיסטיים. הנושא שלהם כלל פעמים רבות נרטיב של אחד מן הנזירים או דמויות מפתח אחרות בבודהיזם, על רקע נוף. כך לדוגמה "הביוגרפיה המצוירת של הנסיך שוטוקו" (Shōtoku Taishi eden) שהשתייכה למנזר הוריו-ג'י ומתוארכת לשנת 1069. הציורים תארו יותר משישים סצנות מחיי הנסיך שוטוקו, אשר הכניס את הבודהיזם ליפן. הסצנות נתונות על רקע נוף פתוח או ביתי. הפרגוד כולל אלמנטים רבים המאפיינים את סגנון הימאטו-א כגון: שכבות עננים, קומפוזיציית ה"פוקינוקי-יאטי" וסגנון אברי הפנים "היקימה קאגיבנה". על אף התאריך שבו נעשה הציור, הוא משקף את סגנון הימאטו-א בתחילתו בתפיסת המרחב הציורי. הנוף מורכב ממספר סצנות על גבי רקע משותף, המשמש כמבודד את האפיזודות זו מזו, אך גם מאחד אותן. הקווים האלכסוניים של המבנים יוצרים תחושה של מרחב, המתחזקת על ידי הנוף הטבעי שבו נחלים מתעקלים ורכסים מתפתלים ברקע. הדמויות המסודרות באלכסונים או בקווים גליים תורמות להשלמת תחושת העומק של היצירה.[22]
יצירות קטנות ממדים
עריכהיצירות בסגנון הימאטו-א לא הוגבלו לקנה מידה גדול. מרבית היצירות ששרדו הן קטנות ממדים שכונו קאמי-א (kami-e; ציורים על גבי סרטי נייר קטנים), ספרים מאוירים, מגילות מעוטרות ומניפות. נושאי היצירות קטנות הממדים היו סצנות מיצירות ספרותיות המתארות את החצר בתקופת הייאן וכן סצנות אנושיות המאזכרות את עונות השנה. יצירות אלה אופיינו בליריות מעודנת ובצבעים רכים. הן היו אהובות על נשות חצר ואצולה וחלקן גם נוצרו על ידן, לכן הן כונו אונה-א (onna-e) – ציורים נשיים. נשות חצר בעלות חוש אמנותי מפותח יצרו את היצירות בשלמותן, אך אלה שלא ניחנו בכישרון ציור צבעו בתוך קווי המתאר שיצרו בעבורן ציירי החצר. התאמת הצבעים הייתה תענוג תרבותי ושעשוע אמנותי. יצירות אלו הורכבו משילוב של ציור ביחד עם שיר ווקה או נרטיב הכתוב בקאנה. קנה המידה הקטן אפשר הגעה לרמות גבוהות של סגנון, דיוק ושלמות. הצבעים המעודנים, אופן הנחת הצבע והתאמת הגוונים שאפיינו את הימאטו-א הגיעו לשיאם ביצירות קטנות הממדים.[23]
"מגילת סיפור גנז'י" שהושלמה בתחילת המאה השתים עשרה היא דוגמה טיפוסית לסגנון האונה-א שכונה גם צוקורי-א (tsukuri-e): שימוש בקווים דקים בדיו להגדרת הצורות, צביעת החללים בתוכם בצבעים עשירים וחזרה על קווי המתאר להדגשתם. היא מכילה את מאפייני הימאטו-א ובהם נקודת המבט העילית תוך הסרת גגות הבתים המאפשרת הצגת סצנות מן הרומן, שרבות מהן מתרחשות בתוך החלל הביתי. הדמויות בה מתוארות במתודת "עיניי חריץ ואף קרס" היוצרת פנים חסרות אינדיבידואליות. עם זאת, האמן מעניק לדמויות מבע ורגש על ידי הצגתן בתנועה ובתנוחות גוף שונות הייחודיות לכל סיטואציה. הקומפוזיציה בכל ציור מורכבת מקווים ישרים ומקבילים הנוצרים על ידי אובייקטים ארכיטקטוניים שונים דוגמת משקופים, מרפסות, מעקות ותריסי במבוק. קווים אלכסוניים חוצים את הציור מקצהו התחתון השמאלי אל עבר הקצה הימני העליון. בנוסף לכך, קווים מאונכים חוצים את החללים הצרים והמוארכים לכדי רשת. בתוך החללים הנוצרים ממוקמות הדמויות המעניקות לציור את מורכבותו הצבעונית. השימוש בקווים מועטים לבניית הקומפוזיציה מעניק למגילת גנז'י שלמות, הרמוניה ואיזון בין חלל לצבע.[24]
התפתחותו של הימאטו-א לא נשלמה בסגנון האונה-א המוגבל לאמנות האצולה והחצר. בנוסף לסגנון שכונה נשי התפתח גם האוטוקו-א (otoko-e) – ציור גברי. סגנון זה שומר על הקווים הבולטים המאפיינים את הקארה-א, תוך שימוש בצבעים מעודנים המאפיינים את הימאטו-א. התוצאה היא סגנון יאמטו-א ליניארי, חופשי, מעודן ורגיש. סגנון זה נקרא גברי משום שיצירת קומפוזיציה קווית דרשה מיומנות טכנית ואמנותית גבוהה אשר לא הייתה לנשות החצר אלא לאמנים מקצועיים בלבד.
דוגמה בולטת ליצירה בסגנון האוטוקו-א היא "ההיסטוריה של שיגיסאן" (Shigisan Engi-Emaki) שצוירה בחלקה המאוחר של המאה השתים עשרה. מגילה מצוירת זו מתארת סצנות מחייו של נזיר בודהיסטי בשם מיורן (Myōren) שפרש לסגפנות בניסיונו להגיע להארה. הציורים מבטאים דינאמיות ותנועה בנצלם את הפרופורציות האופקיות של המגילה הארוכה. היא משלבת איורים ביד חופשית יחד עם התפתחות הנרטיב, ומציגה רמת ביצוע גבוהה. גם במגילה זו נשמרים התחושה הפואטית-לירית, הרגישות והאלגנטיות של הימאטו-א.[25]
קישורים חיצוניים
עריכה
- יאמטו-א, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Fuase Kanda, "The Yamato-e Landscape: Then and Now", Review of Japanese Culture and Society, Vol. 15 (2003), p. 94
- ^ Hiroshi Mizuo, "Yamato-e", Japan Quarterly, Vol. 18, no.2 (April-June 1971), p. 168-169
- ^ Quitman E. Phillips, "The Kano School and Yamato-e in the Bunroku, Keicho and Genna Eras", Transactions of the International Conference of Orientalists in Japan, Vol. 35 (1990), p. 83
- ^ Satako Tamamushi, "Tawaraya Sotatsu and the 'Yamato-e' Revival", in: Critical Perspectives on Classicism in Japanese Painting, 1600-1700, Lillehoj, Elizabeth, ed., Honolulu: University of Hawaii Press, 2004, pp. 53-78
- ^ Alexander C. Soper, "The Rise of Yamato-E", The Art Bulletin, Vol. 24, No. 4 (Dec. 1942), p. 352
- ^ בית האוצר שכלל חפצים יקרי ערך שהשתייכו לקיסר יפן שומו (Shōmu, 701-756), חלק ממתחם הטודאי- ג'י (Tōdai-ji) בעיר נארה.
- ^ Mizuo, op.cit., pp. 168-169
- ^ Soper, ibid., p. 360
- ^ Mizuo, op.cit., p. 169
- ^ Mizuo, ibid., pp. 169-170
- ^ שיר בן 5 שורות השומרות על חלוקה של 7,7,5,7,5 הברות בכל שורה.
- ^ Mizuo, op.cit., p. 173
- ^ כתב פונטי שפותח במאה התשיעית ביפן. מבוסס על 48 סימניות אשר כל סימן מבטא הברה אחת.
- ^ Yoshiaki Shimizu, "Seasons and Places in Yamato Painting and Poetry", Ars Orientalis, Vol. 12 (1981), pp. 4-5
- ^ Kaori Chino, "The Emergence and Development of Famous Place Painting as a Genre", Review of Japanese Culture and Society, Vol. 15, 2003, p. 40
- ^ אוסף שירי טנקה (tanka) הכתובים בהיראגנה (hiragana), שנערך בתקופת הייאן על ידי ארבעה משוררים מבני האצולה. האוסף כולל מגוון שירים המסודרים לפי נושאים, ובתוכם – בסדר כרונולוגי כגון: טבע על-פי סדר עונות השנה ואהבה על פי סדר שלבי החיזור.
- ^ Soper, ibid., pp. 360-361
- ^ Soper, ibid., p. 363
- ^ Shimizu, op.cit., pp. 2-3
- ^ Shimizu, ibid., p. 8
- ^ Mizuo, op.cit., p. 174
- ^ Soper, op.cit., pp. 364-365
- ^ Mizuo, op.cit., p. 174-175
- ^ Shuichi Kato, "The Tale of Genji Picture Scroll", Form, Style, Tradition: Reflections on Japanese Art and Society, Berkeley: University of California Press, 1971, pp. 127-132
- ^ Mizuo, op.cit., pp. 175-176