יבלונה (מחוז לגיונובו)
יַבְּלונה (בפולנית: Jabłonna) כפר גדול בדרום מחוז לגיונובו, שבמזוביה, במרכז-מזרח פולין, על שפת הנהר ויסלה, כ-14 ק"מ מצפון לעיר הבירה ורשה.[2]
 | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 מזוביה |
| מחוז | לגיונובו |
| שטח | 22.85 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 8,176[1] (2011) |
| קואורדינטות | 52°22′00″N 20°54′00″E / 52.36667°N 20.9°E |
| אזור זמן | UTC+1 |
| https://www.jablonna.pl/ | |
  | |
היסטוריה של הכפר
עריכההכפר יבלונה היה בשטחה של בישופות פלוצק (אנ') ובית הקיץ של הבישוף נבנה בכפר במאה ה-15. במחצית השנייה של המאה ה-18 רכש את הכפר מיכל יז'י פוניאטובסקי (אנ') (הבישוף של פלוצק ולימים הפרימאט של פולין, וכן אחיו של מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי), שהרחיב מאוד את בית הקיץ למבנה גדול ומפואר. בהמשך עבר הכפר לבעלותו של אחיינו, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, שהתגורר בארמון לפרקים עד 1804. במחצית השנייה של המאה ה-19 השתייך הכפר למשפחת הרוזנים פוטוצקי. אנה פוטומקי[דרושה הבהרה] גרה בכפר והרחיבה את הגנים והארמון. בתקופה זו חובר הכפר יבלונה למסילת ברזל והוקם לגדות הנהר נמל של ספינות קיטור. לפיתוחה של יבלונה תרם רבות התעשיין והבנקאי היהודי יאן בלוך (במאה ה-19).[2][3]
הקהילה היהודית
עריכהעד מלחמת העולם השנייה
עריכהראשוני היהודים התיישבו ביבלונה בתחילת המאה ה-19, ומספרם גדל בתקופה שניהל יאן בלוך את האחוזה של משפחת פוטוצקי, שבבעלותם היה הכפר בשנים אלו. בשנת 1921 הגיע מספר היהודים ל-572 (מתוך 2,081 תושבים בעיירה), והם התפרנסו מחכירה, במסחר זעיר ומלאכה. תחילה השתייך היישוב היהודי ביבלונה לקהילת נובי דבור, אולם לקראת סוף המאה ה-19 התארגנה ביבלונה קהילה עצמאית עם מוסדות משלה. לקהילה הצטרפו גם יהודים מהכפרים שהשתייכו בעבר לאחוזות פוטוצקי. בנוסף, בעיירה לגיונובו, המרוחקת כשני קילומטר מיבלונה, התפתחה קהילה יהודית בת כמה עשרות משפחות. היישוב היהודי ביבלונה ולגיונובו היו לקהילה אחת: יבלונה-לגיונובו.[2]
בעת המלחמה הפולנית-סובייטית נקראו יהודים פולנים לקחת חלק בלחימה. אולם, חיילים יהודים ובעיקר קצינים לא שולבו בצבא בהוראתו של קז'ימייז' סוסנקובסקי (אנ'), שר הצבא,[4] והם נכלאו מעין מחנה ריכוז (פול'), לא הרחק מיבלונה, בחשד לאי נאמנות כביכול למולדתם.[5][6]
ב-1921 התגוררו ביבלונה 572 יהודים[7] שהיו כרבע מכלל האוכלוסייה במקום, וביישוב הסמוך, לגיונובו, היו כמה מאות יהודים שנמנו גם הם עם קהילת יבלונה. רוב היהודים בשני היישובים התפרנסו בעיקר ממלאכה. בשנת 1925, האדמו"ר של יבלונה, יחזקאל טאוב, ארגן קבוצת חסידים שעלו ארצה איתו כדי לעבוד בחקלאות ולקחת חלק במפעל הציוני. הם ייסדו חברה בשם "נחלת יעקב" שהקימה בקרבת חיפה מושבה ושמה "נחלת יעקב", שאוחדה בהמשך אל כפר חסידים.[8][6]
ביבלונה הוקם סניף של ארגון צעירי ציון, שיזם הקמת ספרייה ומרכז תרבות לנוער, אך כיוון שרבים מבני הנוער של יבלונה עבדו או למדו בוורשה, והיו מעורבים שם חברתית ותרבותית, התנועה לא הצליחה.[2]
בזמן המלחמה
עריכהכשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלטו רבים מיהודי העיירה לוורשה, סבלו שם את מצוקת המצור ולאחר כניעת ורשה הם חזרו ליבלונה.[5]
כניסת הגרמנים ליבלונה בשנת 1939 הייתה מלווה במעשי רצח. הגרמנים לקחו קבוצה של 21 יהודים כבני ערובה ודרשו מיהודי העיירה לשלם כ-20,000 זלוטי על מנת לשחררם. אמנם הכסף נאסף ונמסר לגרמנים, אך בני הערובה לא שוחררו וכעבור זמן מה קיבלו משפחותיהם הודעות על מותם. הגרמנים אף הודיעו למשפחות שיוכלו לשלם בתמורה לאפר של הנרצחים.
ב-10 בפברואר 1940 הורה המושל הגרמני לראש העיירה להקים יודנראט ביבלונה. ראש העיירה הורה על אחד מאנשי הקהילה להכין רשימה של 12 איש שיהיו חברי היודנראט, אחדים מהנבחרים ניסו להשתמט ולברוח לוורשה, אך לאחר מאמצי שכנוע הסכימו שלא לברוח ולקבל על עצמם את התפקיד. בפקודת הגרמנים, ערכו היודנראט מפקד של כל הגברים היהודים, מגיל 15 עד 60, וקבעו מתי עליהם להתייצב לפי תור, לעבודות הכפייה. היהודים עסקו בניקוז תעלות מים, בהטענת פחם ובניקוי העיר ללא כלי עבודה מתאימים.
באותו זמן הגיעו ליבלונה יהודים שגורשו מעיירות סמוכות, הם שוכנו בצריפים ואיתם עלה מספר הנפשות בקהילת יהודי יבלונה ל-1,700 איש. באחד הלילות פרצו הגרמנים לאחד הצריפים, כינסו את הנשים שהתגוררו בו ואלה שהתנגדו נורו למוות. הנשים שלא התנגדו נאנסו על ידי הגרמנים.[2]
הגטו
עריכהבאוקטובר 1940, הוקם הגטו בשכונת לודווישין בלגיונובו שצמודה ליבלונה. בגטו זה רוכזו יותר מ-2,000 יהודים מכל עיירות הסביבה.[5] ביוני 1941 המספר צמח לכ-3,000, כולל מאות פליטים מיישובים סמוכים.[9]
הוקמה משטרה יהודית בראשותו של שלמה סטרדינר. הכוח מנה כ-20 איש ותפקידו היה לשמור שהיהודים הכלואים בגטו, שלא היה מוקף גדר או חומה. מפעם לפעם נכנסו לגטו ז'נדרמים גרמנים וחטפו ואנסו צעירות יהודיות. מכסת המזון היומית לאדם שסיפקו הגרמנים הייתה 210 גרם לחם ו-100 גרם סוכר. עם זאת, בגטו לא שרר הרעב. לגטו הוברח קמח ופעלו בו שתי מאפיות גדולות ועשרות מאפיות קטנות שהשלימו את מנות המזון. עם זאת, מחמת המחסור ותנאי התברואה הקשים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובהיעדר טיפול רפואי מתו במגפה מאות בני אדם. בגטו פעל בית משפט יהודי ועסק בעיקר בפישור, וכן היה בו בית סוהר, שמקצת האסירים בו הורשו לצאת ממנו בשעות היום כדי לעסוק במסחר.
ב-4 באוקטובר 1942, ריכזו הגרמנים את כל היהודים והודיעו להם שעומדים להסיעם לגטו ורשה. במהלך האקציה עצמה נהרגו כ-70 יהודים, כולל ראש היודנראט.[9] הנשים והילדים הועלו על העגלות והוסעו לתחנת הרכבת בראדזימין. הגברים נאלצו לצעוד לשם, מרחק של 40 קילומטר. בראדזימין הועלו כולם, עם יהודי המקום ויהודי וולומין, על הרכבות והוסעו למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נספו כולם.[5]
לאחר השואה
עריכהמן הקהילות היהודיות של יבלונה ולגיונובו שרדו יחידים בלבד. כמה מהם עקרו לברית המועצות.[2]
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של יבלונה- "יבלונה (מחוז לגיונובו)", באתר JewishGen (באנגלית)
- יבלונה, לגיונובו, לודווישין (Jabłonna, Legionowo, Ludwiszyn), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- "לגיונובו", באתר השטעטל הווירטואלי (עוסק בקהילה המשותפת של יבלונה ולגיונובו)
הערות שוליים
עריכה- ^ יבלונה באתר Polska w liczbach (בפולנית).
- ^ 1 2 3 4 5 6 פנקס קהילות פולין, יד ושם, 1969–2007
- ^ Jabłonna, mazovia.travel (בפולנית)
- ^ Jablonna, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ 1 2 3 4 יבלונה, לגיונובו, לודווישין (Jabłonna, Legionowo, Ludwiszyn), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- ^ 1 2 היסטוריה של קהילת לגיונובו באתר השטעטל הווירטואלי (בפולנית).
- ^ "יבלונה (מחוז לגיונובו)", באתר JewishGen (באנגלית)
- ^ מאז ועד היום..., היסטוריה של הכפר באתר כפר חסידים
- ^ 1 2 יולנטה קריימר, לגיונובו, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 394–396), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)