יוסף גלזמן
יוסף גלזמן (1 בינואר 1908 - 9 באוקטובר 1943) היה מנהיג פרטיזנים ואיש בית"ר. מראשי המחתרת של גטו וילנה בתקופת השואה.
 | |
| לידה |
1913  |
|---|---|
| פטירה |
7 באוקטובר 1943 (בגיל 30 בערך) |
  | |
קורות חיים
עריכהנולד באליטוס, עיירה בדרום ליטא. בביתו קיבל חינוך דתי לאומי. בילדותו הצטרף לתנועת בית"ר, ובשנת 1938, התמנה בכינוס העולמי של בית"ר לנציב בית"ר (קצין שלטון) בליטא.
תחת שלטון הסובייטים, נאסרה פעילות ציונית, וגלזמן ירד למחתרת, נע תמידית בין וילנה לקובנה. באותה התקופה עסק בניסיונות להקים תאי אצ"ל ובהעלאת חניכיו ארצה במסגרת ההעפלה.
בתקופת הכיבוש הגרמני
עריכהכאשר כבשו הגרמנים את ליטא, פעל גלזמן מחוצה לה. הוא עמד בקשר הדוק עם בית"ר באמצעות חברתו, פולה דייכס, עד שפולניות הלשינו עליה, והיא הוצאה להורג לאחר זמן קצר.
בסתיו 1941 חזר גלזמן לגטו וילנה, ולפעילות בית"רית שם. בינואר 1942 התכנסו בחדרו נציגי התנועות הפוליטיות (ביניהם אבא קובנר מהשומר הצעיר וניסן רזניק מ"הנוער הציוני"). הם החליטו על הקמת ארגון מחתרת: "פ.פ.או" ("ארגון פרטיזנים מאוחד") (FPO). שמו המחתרתי של גלזמן היה "אברהם"[1].
יו"ר היודנראט, יעקב גנס, הציע לו את משרת סגן ראש משטרת הגטו. הוא קיבל אותה, וניצל את המעמד החגיגי לנאום בפני שוטרי הגטו נגד הגרמנים ונגד רדיפת הכבוד של שומרי הסדר בגטו.
פעילותו למען המחתרת לא נראתה לגנס והוא רצה לסלקו מהמשטרה. ביולי 1942 הציע גנס לגלזמן להתמנות לראש מחלקת הדיור בגטו. גלזמן נענה להצעתו וגם בתפקיד זה המשיך בפעילותו למען המחתרת[2]. הוא ארגן קורס למדריכים צבאיים, הקים מחלקת מודיעין ורכש נשק, שאיתו הכשיר את חברי הארגון. בעקבות פעילויות אלה הוא נאסר בנובמבר 1942 על ידי היודנראט ונשלח למחנה עבודה בסורוק טטאר, אך הוחזר כעבור תקופה קצרה בלחץ ראשי המחתרת. ביוני 1943 נאסר שוב על ידי ראש הגטו גנס, ושוחרר בכוח על ידי חברי המחתרת. גנס התחנן בפני ראשי המחתרת שיגיעו להבנות כדי לא לפורר את הנהגת הגטו. סוכם שגלזמן יועבר למחנה ראשה וגנס יהיה אחראי אישית על ביטחונו. בעזרת חברי המחתרת הוא נחלץ מהמחנה ושב בסתר לגטו.
אב"א אחימאיר כתב עליו:
גלזמן היה היוזם למלחמה בעמלקים בגטו וילנה, ולכן נקראו בגטו זו מתנגדי ההבלגה בשם "גלזמנים"
— אחימאיר, איפה ואיפה אפילו במשפט זה
ביולי 1943 יצא גלזמן מגטו וילנה עם 21 מאנשיו ליערות נארוץ' על מנת לעסוק בפעילות פרטיזנית. לאחר שנחלץ מהתקפה של מארב גרמני שחיסלה תשעה מאנשיו, הגיע ליערות נארוץ' ושם נמנה עם מקימי גדוד פרטיזני בשם "נקמה". באוקטובר אותה שנה יצא שוב עם 35 פרטיזנים מנארוץ' לעבר יערות רודניקי, כדי להצטרף שם לחטיבה הפרטיזנית הליטאית, אולם בדרך, ב- 9 באוקטובר 1943 הם הותקפו על ידי הגרמנים וגלזמן וכל אנשיו נהרגו, למעט ניצולה אחת.
דואר ישראל הנפיק בשנת 1983 גליונית זיכרון בנושא השואה והגבורה הנושאת את דיוקנו.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, הוצאת יד ושם, אונ' תל אביב, וספרית פועלים, תל אביב, תשל"ו.
- חיים לזר, חורבן ומרד, מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, תשמ"ח 1988
- עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2017, מסת"ב 9789655641028
קישורים חיצוניים
עריכה- 'גלזמן, יוסף', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 141 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1339).
- גלזמן, יוסף, אתר יד ושם
הערות שוליים
עריכה- ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147
- ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 79: "ביולי 1942 התמנה גנס לראש הגטו, ודסלר למפקד המשטרה היהודית ולסגנו של גנס. גלזמן החליט לעזוב את המשטרה בעקבות שינויים אלו. גנס הציע לו תפקיד אחר בהנהגת הגטו: ראש מחלקת הדיור. מבחינתנו, חברי המחתרת, זה היה תפקיד חשוב לא פחות. גלזמן דאג לרווחת דיירי הגטו ובמקביל למקומות מסתור, שיכולנו להתכנס בהם, להתאמן בהפעלת נשק ולאחסנו, על אף הצפיפות האיומה ששררה בגטו. בתקופת כהונתו של גלזמן כראש מחלקת הדיור נבנו מעברים בין חצרות הגטו ואף מעבר סודי מאחד הבתים אל צינורות הביוב העירוניים. כל אלו היו תשתיות עבור פעילות המחתרת בעתיד."