יחיאל מיכל שטיינברג
יחיאל מיכל שטיינברג (1864–1949) היה נגר ומחלוצי תעשיית הקרמיקה בישראל, יליד האימפריה הרוסית.
 | |
| לידה |
28 בדצמבר 1863 י"ח בטבת ה'תרכ"ד סוחובולי, מחוז הורדנה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
4 בינואר 1949 (בגיל 85) ג' בטבת ה'תש"ט |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
  | |
ביוגרפיה
עריכהיחיאל מיכל שטיינברג נולד בשנת 1864 בסוחובולי שבמחוז הורדנה, האימפריה הרוסית (כיום בלארוס) לאביו, צבי סצ'ילה, ולאמו חיה שרה לבית בוברי מסוחוליב. הבית היה מסורתי. עם זאת הושפע שטיינברג מן הביל"ויים ושאף לעלות לארץ ישראל בעקבותיהם. ע"פ סוזי אבן ההחלטה להתיישב בארץ-ישראל נולדה לאחר שראה את חברו מוכה למוות בידי רוסי אנטישמי.[1] לשם כך הכשיר עצמו במלאכת הנגרות. ערב עלייתו שינה את שם משפחתו ל'שטיינברג', שהיה שמו של האדם ממנו קנה את הדרכון. האו הלך ברגל אל נמל קונסטנצה שברומניה ומשם הפליג בשנת 1884 לארץ-ישראל.[2]
בשנת 1886 הגיעה לארץ-ישראל ארוסתו, גיטל בת אליהו בנעט. השנים התחתנו והתיישבו בירושלים. בשנת 1896 עברו להתגורר ביפו ואחר כך בנוה צדק. בשנת 1898 היגרו לחדרה, שם שימש מיכל כקבלן לבניית צריפי המתיישבים. בשנת 1901 רכש 56 דונם במושבה מוצא. באותו זמן רכשו גם אחיו, ירחמיאל ושלמה רכשו קרקעות במוצא. בתחילה הקים יקב ואורוות שמוקמו בקולוניה. באותה תקופה נסעו יחיאל ואחיו ירחמיאל לדרום אפריקה ולקונגו, במטרה לחפש פרנסה.[3] עם שובו, החל להקים בית אבן במוצא ועשה ניסיון להקים מפעל לאריחים יחד עם דוד ילין ויחיאל מיכל פינס, ובעזרתו של מהנדס בשם אלטר גרינברג, מפעל לרעפים מחומר שאתר סמוך למוצא - דג'וויר. לאחר כשנתיים של ניסיונות ייצור כושלים נזנח הרעיון.[4]
בשנת 1923 הקים שטיינברג מפעל לרעפים ולבנים, בעזרת מומחה שהובא ממצרים.[5] המפעל פעל במבנה המכונה "הבית האדום".[6] במאורעות תרפ"ט (1929) שימש המפעל שימש מקום מפלט לתושבי מוצא. בית המשפחה נבזז, אחיו ירחמיאל נפצע ו-11 אנשים, בהם רבים מבני משפחת מקלף, השכנה, נהרגו באכזריות. בעקבות הטבח עבר יחיאל להעסיק יהודים בלבד, מלבד כמה ערבים שעבדו אצלו מראשית התקופה.[7]
במרד הערבי הגדול (1936), שהו יחיאל ומשפחתו במצרים. בית החרונת ניזוק, אולם שטיינברג בנה אותו מחדש. שטיינברג יצר קרטל עם מפעל הרעפים שפעל במתחם שנלר, ובמסגרתו תיאמו שני המפעלים את מחיריהם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שכר את מבנה המפעל אדם בשם טוביה בראון, שהפעיל אותו עד לשנת 1959.
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד תדהר (עורך), "יחיאל מיכל שטיינברג", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 576
- יחיאל מיכל שטיינברג, הכחשה, דבר, 25 באוגוסט 1933
- גיל גורדון, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גיליון 96
לקריאה נוספת
עריכה- סוזי אבן, זיכרונות, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2009
הערות שוליים
עריכה- ^ ראו: סוזי אבן, זיכרונות, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2009, עמ' 38
- ^ ראו: סוזי אבן, זיכרונות, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2009, עמ' 53-52
- ^ ראו: סוזי אבן, זיכרונות, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2009, עמ' 39-38
- ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח" : כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גיליון 96; גורדון מתארך את תאריך הקמת המפעל לשנת 1880, אולם שטיינברג הגיע לארץ ישראל רק בשנת 1884.
- ^ ראו: סוזי אבן, זיכרונות, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2009, עמ' 55-53
- ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הַבֹּקֶר, 6 בנובמבר 1940 וגם: ילקוט האיגוד למחקר קרמי מס 2-3, חיפה, חשון, תשי"ב-נובמבר 1951, עמ' 51
- ^ ראו: סוזי אבן, זיכרונות, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה, 2009, עמ' 63-60
| ליבה-מרים לבית סירוביץ | יואל לייב הלוי הרצוג | שמואל יצחק הילמן | חיה-שיינה לבית פוקמפנר | יחיאל מיכל שטיינברג | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יצחק אייזיק הלוי הרצוג | שרה הרצוג | שמחה אמב"ש | לאה אמב"ש | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| פנינה הרצוג | יעקב הרצוג | חיים הרצוג | אורה הרצוג | סוזי אבן | אבא אבן | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| צביה ברין | שאול אפק | אורי אפק | עלי אבן | נסים גאון | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מיכל הרצוג | יצחק הרצוג | מיכאל הרצוג | רונית הרצוג | יואל הרצוג | מרגרט הרצוג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||