יקינתון (מיתולוגיה)

נסיך במיתולוגיה היוונית

יקינתוןיוונית: Ὑάκινθος, תעתיק: היאקינתוס) היה נסיך יפה תואר במיתולוגיה היוונית, בנם של פיראוס, מלך מקדוניה, והמוזה קליאו. יקינתון נודע בעיקר כמאהבו של האל אפולו וכן בשל סופו הטרגי.

יקינתון
Ὑάκινθος
תפקיד נסיך מקדוניה
אב פיראוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם קליאו עריכת הנתון בוויקינתונים
אחים פוליבויה, קינורטס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
"מותו של יקינתון", מאת ז'אן ברוק, 1801; יקינתון, גוסס מפצעיו, נתמך על ידי אפולו. ניתן לראות את הדיסקוס מונח בצד השמאלי התחתון של התמונה.

גרסה אחת על אודות מותו של יקינתון, המתועדת במטמורפוזות של אובידיוס,[1] מספרת כי הוא נהרג בשגגה על ידי אפולו. לפי סיפור זה, אפולו ויקינתון שיחקו יחדיו בזריקת דיסקוס, עד שאפולו, מתוך רצון להרשים את מאהבו, זרק את הדיסקוס בכל כוחו. יקינתון רץ לתפוס אותו, אך הדיסקוס פגע בו, ופצע אותו אנושות. אפולו לא יכול היה להציל את הצעיר הגוסס, ויקינתון, בסופו של דבר, מת מפצעיו. האדס דרש את גופתו של יקינתון, אך אפולו סירב ויצר מדמו של יקינתון את פרח היקינתון, הקרוי על שמו. הדמעות שהזיל האל על הפרח בשעת היווצרו הפכו לעלי הכותרת הלבנים כעין הפנינה.

יקנתון וזפירוס מקיימים יחסי מין בציור על כד מהמאה החמישית לפני הספירה.

גרסה אחרת של הסיפור, שמתועדת למשל אצל לוקיאנוס מסאמוסאטה, פילוסטרטוס מלמנוס וסרוויוס, מספרת כי האשם במותו של יקינתון הוא זפירוס, אל הרוח המערבית. זפירוס היה גם הוא מאוהב ביקינתון, אך יקינתון לא השיב לו אהבה. כיוון שכך, בשעה שאפולו ויקינתון שיחקו יחדיו בדיסקוס, זפירוס, שקינא באפולו, נשב רוח, הטה את הדיסקוס ממסלולו, וגרם לו לפגוע ביקינתון ולהרגו.

ציורים שנשמרו על כדים מיוון העתיקה מראים את יקינתון וזפירוס כמאהבים. גם תמיריס היה מאוהב ביקינתון וסיפור אהבתם מתואר בביבליותקה של פסאודו-אפולודורוס כסיפור האהבה הראשון בין מאהבים גברים.[2][3]

לפי גרסאות אחרות הפרח שיצר אפולו הוא לא זה המכונה בימינו יקינתון אלא פרח אחר, אולי האירוס.[דרוש מקור]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יקינתון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Ovidius Naso, Metamorphosis Brookes More, Ed, 10.184, Perseus
  2. ^ Apollodorus, Library, Sir James George Frazer, Ed., 1.3.3, Perseus
  3. ^ אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, הוצאת מפה, עמ' 33