כוננות כחול לבן

כוננות כחול לבן הייתה שם קוד להיערכות של צה"ל בחודשים מאי-אוגוסט 1973, כמה חודשים קודם לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, שכללה את העלאת הכוננות ביחידות צה"ל והיערכות למלחמה בין ישראל לבין מצרים וסוריה. במסגרת הכוננות נקבעו מטרות המלחמה וגובשו תרחישי פעולה עבור כוחות צה"ל, אם אכן תהיה מתקפה מצרית-סורית על ישראל.

הרקע לכוננות

בשנת 1972 הלכה והתפתחה ההכרה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל שבמצרים קיים רצון לחדש את הלחימה, שהסתיימה עם תום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, על מנת להחזיר למצרים את השליטה בשטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים. במקביל התפתחה הקונספציה של אמ"ן לפיה אין למצרים יכולת לעשות זאת, ועל כן לא תפתח במלחמה. במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. מקור בולט (אך לא יחיד) להתרעות אלה היה סוכן "המוסד" במצרים, אשרף מרואן. בהערכה ראשונה שלו דיבר מרואן על מלחמה בסוף 1972–תחילת 1973. מידע מודיעיני על מלחמה בסוף אפריל 1973–תחילת יוני 1973 הגיע משלל מקורות.

ב-18 באפריל התקיימה ישיבה סודית בביתה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בה נועדו ראשי המנגנון הביטחוני-מדיני המצומצם ("המטבח"), באפשרות של מתקפה שעתידה על פי הדיווחים להיות ב-19 במאי.

ראש אמ"ן אלי זעירא העריך שמצרים לא תצא למלחמה. זעירא סבר כי מצרים מעריכה עדיין כי אין ביכולתה לנצח את ישראל ולכבוש את סיני. זאת מפני שלא מילאה את תנאי הסף שלה עצמה למוכנות למלחמה, וסוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים, בהתאם לקונספציה הבסיסית של אמ"ן.

שאר אנשי הקבינט, ובהם ראש "המוסד" צבי זמיר, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ושר הביטחון משה דיין, האמינו כי יש באפשרות זו ממש והחליטו לבצע כמה צעדים שיסייעו למוכנות צה"ל במידה ובאמת הערבים יחליטו לתקוף. הרמטכ"ל התייחס לכך גם בפומבי, באומרו: "אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים"

בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-30 באפריל, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה - כוננות "כחול לבן".

כוננות "כחול לבן"

במסגרת כוננות "כחול לבן", בחודשים מאי-אוגוסט 1973, העלה צה"ל את רמת הכוננות שלו, במספר דרכים:

• הקמת יחידות חדשות, ובהן שלד לאוגדת המילואים אוגדה 210 של דן לנר.
• קידום מחסני החירום של יחידות המילואים קרוב יותר לגבול, כדי שחיילי המילואים יצטיידו קרוב לקו האש והנסיעה אליו וממנו תהיה קצרה (בקו זה גם היו מוסכים, דלק, בונקרים וכו').
• יחידות גישור חדשות הצטיידו בגשר הגלילים.
• רענון נוהלי הקרב בכל יחידות צה"ל ותרגול הדיפה של צבאות פולשים.
• רענון וגיבוש של תוכניות מבצעיות להתמודדות עם פלישת שני צבאות בו זמנית.
• עריכת עבודת מטה להגדרת מטרות המלחמה הבאה על פי העקרונות האסטרטגיים הבסיסיים של ישראל: "למנוע כל הישג צבאי מהאויב, להנחיל מפלה צבאית והשמדת כוחות, ולזכות ביתרונות צבאיים, הן ביחסי כוחות לכמה שנים והן בקווי הפסקת אש חדשים".

התוכניות המבצעיות של כוחות היבשה של צה"ל כללו תוכניות למגננה ותוכניות להתקפה:

• "שובך יונים", שבתכנונה הוחל ב-1970, הייתה תוכנית מגננה שנועדה לתת מענה ראשוני לכל פעילות של מצרים בקו, ובכלל זה פתיחה באש לאורך תעלת סואץ, ניסיונות לתפוס מאחזים לאורך התעלה ופעילות קומנדו בסיני. מימוש התוכנית הוטל על אוגדה 252 - האוגדה הסדירה שפעלה בסיני, ללא הסתמכות על כוחות מילואים. ביצוע סביר של התוכנית דרש התרעה של 24 שעות, וביצוע מלא - 48 שעות.
• "סלע" - תוכנית מגננה רחבה יותר, שבתכנונה הוחל כבר ב-1968, והתבססה לא רק על כוחות סדירים, אלא גם על גיוס מילואים נרחב, בעקבות קבלת התרעה נאותה על מלחמה קרבה. תוכנית זו כללה, בנוסף לאוגדה 252 הסדירה, גם שתי אוגדות מילואים: אוגדה 143 ואוגדה 162. היערכות לתוכנית דרשה 36 שעות בחזית הצפון וחמישה ימים בחזית הדרום.
• "צפניה" - תוכנית התקפית להשתלטות על שטחים מצריים בצפון-מערב התעלה והשמדת הכוחות המצריים שם.
• "בן חיל" - תוכנית התקפית לכיבוש כל האזור שמקנטרה עד פורט פואד ופורט סעיד שבצפון התעלה.
• "חתול המדבר" - תוכנית התקיפה העיקרית של צה"ל, שכללה צליחת התעלה על ידי שלוש האוגדות של פיקוד הדרום, וכיבוש רצועה לכל אורך הגדה המערבית של תעלת סואץ.

חיל האוויר רענן אף הוא את תוכניותיו, שכללו:

• "מבצע תגר" - תקיפת מערך טילי קרקע-אוויר המצרי לאורך התעלה.
• "דוגמן" - תקיפת מערך טילי קרקע-אוויר הסורי ברמת הגולן.
• "נגיחה" - תקיפת שדות התעופה במצרים ובסוריה. תקיפה זו אמורה הייתה להיות קשה במידה ניכרת מזו של מבצע מוקד בתחילת מלחמת ששת הימים, משום שבמצרים ובסוריה הופקו לקחים מתוצאות מבצע מוקד. גם הצורך בה נראה פחות חיוני.
• "שריטה" - תוכנית למצב שבו חיל האוויר נדרש לסייע בבלימת כוחות היבשה של האויב קודם להשמדת מערך טילי קרקע-אוויר (אם כי הנחת העבודה העיקרית הייתה שבשעות הראשונות למלחמה יהיה חיל האוויר פנוי להשמדת הטילים, ובבלימת המתקפה היבשתית יעסקו כוחות היבשה).

בנוסף, במהלך הכוננות השלים חיל האוויר את הצטיידותו למלחמה, ובין השאר הצטייד בטילים ובפצצות נוספים, והכשיר מטוסים שנמצאו בעבודות תחזוקה יסודיות.

במסגרת הדיונים באופי המלחמה נשקלו האפשרויות של מלחמת מנע ושל מכה מקדימה, והוחלט, על דעת הדרג המדיני והמטכ"ל, שמשיקולים מדיניים ישראל אינה יכולה לפתוח במלחמת מנע, אך תיתכן אפשרות של מכה מקדימה באמצעות תקיפה אווירית.

באוגוסט הופעלו "האמצעים המיוחדים" - אמצעי איסוף מודיעין אותות של צה"ל שהותקנו במצרים, ויוחסה להם יכולת לספק מידע אמין על כוונת המצרים לצאת למלחמה.

ב-12 באוגוסט הוחלט, בדיון בלשכת סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, להוריד את הכוננות בצה"ל לרמתה הרגילה.

עלות כוננות כחול לבן הייתה כ-60 מיליון לירות, סכום נכבד במונחי תקציב הביטחון של השנים ההן.

בעקבות הכוננות

על השפעת הכוננות על צה"ל עמד החוקר אורי בר-יוסף:

כוננות "כחול לבן" הייתה ההזדמנות האחרונה שניתנה לצה"ל להשלים את עבודת המטה שלו לקראת המלחמה הבאה. הרושם הוא כי התקופה נוצלה היטב וכי במהלכה נעשתה עבודת מטה רצינית. יעדי המלחמה הוגדרו, אף כי במעורפל, ותוכניות המלחמה עודכנו ופורטו. אבל מכל אלה לא ייוותר דבר, כמעט, ביום הכיפורים עצמו. תוכניות המלחמה נשענו על קבלת התרעה בת 48 שעות לפחות קודם שתיפתח האש, ומשזו לא הגיעה במועדה השתנו הנסיבות בצורה קיצונית וכל התכנונים המוקדמים קרסו.

— אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, עמ' 189

בדיעבד, יש התולים בכוננות זו את ההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, בשל השאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן". אורי בר-יוסף התייחס לכך:

לעובדה שמלחמה לא פרצה במאי היה אפקט קטלני על הערכת המודיעין הישראלית בסוף הקיץ. סינדרום "זאב זאב", המוכר כאחד המקורות העיקריים לכישלונות מודיעין במתן התרעה על מתקפת פתע ממשמשת ובאה, ילבש, בשל אירועי "כחול לבן", ממדים חריגים בהשפעתם כאשר תעלה שוב, מסוף ספטמבר, השאלה בדבר כוונות המלחמה של מצרים וסוריה.

— אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, עמ' 196

לקריאה נוספת

• אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001, פרק י"ג - כוננות "כחול לבן"
• שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר - החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008, פרק 4 - כוננות כחול לבן.

קישורים חיצוניים

• יואל בן-פורת, ‏מלחמת יום הכיפורים: טעות במאי והפתעה באוקטובר, מערכות 299, אוגוסט 1985 עמ' 2–9
• יואל בן-פורת, ‏הערה בשולי המאמר: מלחמת יום הכיפורים, טעות במאי והפתעה באוקטובר, מערכות 303-302, אפריל 1986
• יאיר רויטמן, ‏התקפה או הונאה?, מבט מל"מ 87, אוקטובר 2020, עמ' 13