פרשת כי תשא

פסוקים	שמות, ל', י"א - ל"ד, ל"ה
מספר פסוקים	139
מספר תיבות	2002
תוכן	סיום תיאור מצוות המשכן, חטא העגל, לוחות הברית השניים
	מצוות בפרשה על פי ספר החינוך
מחצית השקל, קידוש ידיים ורגליים, משיחת כהן גדול בשמן המשחה, שביתה מעבודת קרקע בשנת שמיטה	סיכה בשמן המשחה לזר, עשיית שמן המשחה לשימוש אישי, עשיית קטורת לשימוש אישי, הנאה מתקרובת עבודה זרה, אכילת בשר בחלב
	הפטרה
אשכנזים	מלכים א', י"ח, א'–ל"ט
ספרדים ואיטלקים	מלכים א', י"ח, כ'–ל"ט
תימנים	מלכים א', י"ח, א'–מ"ה

פרשת כִּי תִשָּׂא היא פרשת השבוע התשיעית בספר שמות. על פי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק ל', פסוק י"א ומסתיימת בפרק ל"ד, פסוק ל"ה.

תחילת הפרשה עוסקת במצוות מחצית השקל, ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.

בקריאת הפרשה בבית הכנסת, נוהגים ברוב הקהילות לחלק את הפרשה באופן לא פרופורציונלי בין שבעת העולים לתורה, כשרוב הפרשה נקראת בעלייה הראשונה והשנייה של הכהן והלוי, ורק מיעוט הפרשה נשאר לחמש העליות האחרונות. המטרה בחלוקה זו היא כדי שסיפור חטא העגל ייקרא בעליית הלוי, מכיוון שעל פי המסורת שבט לוי לא חטאו בחטא העגל.^[1] מנהג זה לא מוזכר בראשונים, ויש קהילות, כגון פפד"מ, שלא קבלו את מנהג זה ומחלקים את הפרשה לעליות פחות או יותר שוות.^[2]

את פרשת כי תשא קוראים בין התאריכים ט"ו באדר-כ"ב באדר (בשנה מעוברת באדר א').

תוכן בפרשה

סיום מצוות המשכן

הפרשה פותחת בסדרה של ציוויים והוראות המשלימים את ענייני הקמת המשכן שנידונו בשתי הפרשות הקודמות. משה מצטווה לאסוף תרומה בסך מחצית השקל מכל אחד מבני ישראל לצורך הקמת המשכן. תרומה זו מצטרפת לתרומה של החומרים להקמת המשכן עליה הצטווה משה בתחילת פרשת תרומה. תרומת מחצית השקל מיועדת לשמש לעבודת המשכן, ומטרתה היא גם על מנת להזכיר את ישראל לפני ה' לכפר על נפשותיהם. מלבד זאת מצטווה משה להכין את הכיור ואת כנו העשויים נחושת. אהרון ובניו הכוהנים מחויבים לרחוץ בכיור את ידיהם ואת רגליהם לפני העבודה במשכן. משה מצווה להכין גם את שמן המשחה המכין שמן זית וחומרי בשמים. השמן ישמש למשוח את אוהל מועד ואת כל הכלים, ופעולת המשיחה תקדש אותם, להיות קודש קודשים. נאסר להכין שמן כזה שלא לצורך המשכן, וכן נאסר למשוח אדם זר בשמן המשחה. הציווי האחרון בסדרה זו הוא על הכנת הקטורת. בכתובים מוזכרים מספר חומרים מהם נעשתה הקטורת ובהם נטף, שחלת, חלבנה, ולבונה. בדומה לשמן המשחה, גם על הקטורת ישנו איסור להכין כמותה שלא לצורך המשכן.

מינוי בצלאל ואהליאב

ה' מורה למשה למנות את בצלאל בן אורי ואת אהליאב בן אחיסמך לבעלי המלאכה הראשיים בבניית המשכן. בצלאל הוא משבט יהודה, ואהליאב הוא משבט דן. חז"ל ראו סמליות בכך שבניית המשכן תובל על ידי נציגים דווקא משני שבטים אלו: "אמר חנינא בן פזי אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן ... אמר הקב"ה יבא ויזדווג לו שלא יהו מבזין אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן"^[3]

מצוות השבת

בסיום הציוויים על בניית המשכן ישנה פרשיה קצרה בה מובאת מצוות שמירת השבת. בפרשיה זו, השבת מכונה ברית עולם, בין ישראל לבין ה'. מהפרשיה עולה כי השבת משמשת אות, סימן, במשמעות כפולה: היא מהווה אות לכך שה' מקדש את ישראל: "לדעת כי אני ה' מקדשכם", והיא מהווה אות לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי. בנוסף, עולה מהפסוקים כי איסור המלאכה בשבת הוא חמור ביותר, והעונש על חילול השבת הוא מיתה.

קבלת הלוחות וחטא העגל

מכאן ועד סיום הפרשה עוסקת התורה בחטא העגל ובהשלכותיו. משה מקבל את לוחות הברית ופונה לרדת מהר סיני, אך העם הממתינים למרגלות ההר זמן רב מתייאשים ופונים אל אהרן הכהן בדרישה: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". אהרן אוסף זהב מבני ישראל ומכין את עגל הזהב. בני ישראל קוראים "אלה אלהיך ישראל", וקובעים למחרת יום חג.

אלוהים מורה למשה: "לך רד כי שיחת עמך". לפני ירידתו מתחנן משה לה' שלא ישמיד מיד את העם, וה' מסכים. משה יורד מן ההר, רואה את העגל משליך מידיו את לוחות הברית ושובר אותם. הוא לוקח את עגל הזהב, שורף אותו, טוחן אותו, מפזר אותו על המים, ומשקה את בני ישראל במים. לאחר מכן הוא פונה לאהרון, ושואל אותו מדוע הוא הביא את החטא הגדול על עם ישראל, ואהרון מספר לו את אשר אירע. משה עומד בשער המחנה ומכריז "מי לה' אלי". בני שבט לוי מתאספים אליו, והוא שולח אותם להרוג את העובדים לעגל. אחר כך הוא חוזר אל ה' ושוב מבקש שלא להשמיד את העם, "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". ה' מכה את העם במגפה, אבל לא הורג את כל העם.

לוחות הברית השניים

משה יוצא מן העם ומעתיק את אוהלו אל מחוץ למחנה. הוא מבקש מה': "הראני נא את כבודך". ה' מסכים להראות למשה רק את צדו האחורי, "כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי ופני לא ייראו". הוא מורה למשה להכין לוחות חדשים ולעלות אל ההר, ושם הוא מלמד אותו את שלוש עשרה מידות הרחמים. משה קד ומשתחווה, ואז מבקש מה' שילך בקרב ישראל, וכן מבקש שוב רחמים על עם ישראל: "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונְחַלתנו". ה' מקבל את בקשת משה ואומר לו שהוא כורת ברית עם ישראל, במסגרתה הוא יעשה לישראל נפלאות שלא היו מעולם. ה' מודיע שעם ישראל ייכנס לארץ ישראל, ושה' יגרש מפני ישראל את עמי כנען. הוא מזהיר את ישראל מפני כריתת ברית עם יושבי הארץ, ומצווה להשמיד את אתרי העבודה הזרה. כאן מגיעה פרשיה הלכתית קצרה במסגרתה ה' חוזר על איסור עבודה זרה, על מצוות שלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, על מצוות בכור אדם ובכור בהמה, על מצוות ביכורים ועל איסור בשר וחלב.

לפי אחד הפירושים, משמעות בקשת משה הייתה להבין את האופן שבו האל מנהיג את העולם וההסבר לראייה של "אֲחֹרָי" לעומת "פָנַי לֹא יֵרָאוּ" משמעה שניתן להבין בבהירות את הנהגת האלוהים "רק במקום שאלוהים כבר חלף עליו – כלומר, רק ביחס לפעולותיו של האל בעבר"^[4].

משה מקבל את לוחות הברית השניים ויורד מן ההר לאחר ארבעים יום נוספים, "והנה קָרַן עור פניו". כשהוא מדבר עם בני ישראל, הוא שם על פניו מסווה.

מצוות בפרשה


	המצווה	מקור	עשה או לא תעשה	המצווה נוהגת בזמן הזה	המחויבים
1	מחצית השקל	"זֶ֣הו יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃ הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם"^[5]	עשה	לא (נוהגים לתת זכר למחצית השקל)	הגברים
2	קידוש ידיים ורגליים	"בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה"^[6]	עשה	לא	הכהנים
3	משיחת הכהן הגדול	"וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי"^[7]	עשה	לא	משה
4	סיכה בשמן המשחה לזר	"לבעַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם"^[8]	לא תעשה	לא	כולם
5	הכנת שמן המשחה לשימוש אישי	"אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו"	לא תעשה	לא	כולם
6	עשיית קטורת לשימוש אישי	"וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהֹוָֽה׃ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו"	לא תעשה	לא	כולם

תאריכי הקריאה

השבת בה קוראים את פרשת כי תשא יכולה לחול בעשרה תאריכים שונים:

מפטיר והפטרה

הפטרת הפרשה היא במעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל, בספר מלכים א', פרק י"ח. בנוסח תימן קוראים את פסוקים א'–מ"ה, בנוסח הספרדים, נוסח איטליה, ק"ק פרנקפורט דמיין וק"ק פוזנא את פסוקים כ'–ל"ט, ובנוסח אשכנז (חוץ מפפד"מ ופוזנא) את פסוקים א'–ל"ט. בנוסח רומניא הפטירו ספר ישעיהו, פרק מ"ג, פסוק ז' עד פרק מ"ד, פסוק ב'. הפטרה זו נקראת בפועל בשנים מעוברות, בשנים פשוטות מסוג הכז ובשנים פשוטות מסוג השא שלא בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.

בשאר השנים הפשוטות, פרשת כי תשא חלה בשבת שקוראים בה את הפרשייה השלישית מ"ארבע פרשיות" - פרשת פרה, ומפטירים בהפטרה המיוחדת לפרשת פרה. בשנים פשוטות מסוג השא, פרשת כי תשא נקראת בשבת בה חל שושן פורים (פורים משולש) ובערים מוקפות חומה קוראים את הפטרת שבת זכור.