כנסיית ציון (ברלין)
כנסיית ציון (בגרמנית: Zionskirche) היא כנסייה פרוטסטנטית באזור רוזנטלר (Rosenthaler) בשכונת מיטה ברובע מיטה בברלין. הכנסייה שייכת לקהילה האוונגליסטית בוויינברג (Weinberg) ולרובע הכנסייה שטאדמיטה בברלין.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
כנסייה  |
| כתובת |
מִיטֶה |
| מיקום |
מיטה |
| מדינה |
גרמניה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – 2 במרץ 1873 |
| תאריך פתיחה רשמי |
2 במרץ 1873 |
| אדריכל |
אוגוסט אורט |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נאו רומנסקית |
| קואורדינטות | 52°32′05″N 13°24′14″E / 52.5348°N 13.4038°E |
|
(למפת ברלין רגילה)   כנסיית ציון | |
  | |
הכנסייה נחנכה ב-1873, במה שהיה אז צפון העיר, ככנסייה של חברת בת של קהילת סנט אליזבת. תכנן אותה אורוסט אורת (Orth), האדריכל של המלך הפרוסי ואחר כך הקייזר הגרמני וילהלם הראשון. הוא תכנן אותה כ-Votivkirche, כנסייה של הודיה על הצלה, או של חרטה (atonement) וכפרה, מעין חזרה בתשובה. הכנסייה קיבלה חשיבות, בין היתר, בשל היותה מקום עבודתו של דיטריך בונהופר, שעבד בה ככומר. זמן קצר לפני סופה של גרמניה המזרחית, הכנסייה הייתה מרכז התנגדות במסגרת "הכנסייה המחתרתית" (Kirche von Unten) שבה הופצו גיליונות סאמיזדאט.
מיקום וסביבה עירונית
עריכההכנסייה ניצבת באמצע כיכר כנסיית ציון (Zionskirchplatz) בצפון רובע מיטה בברלין, בפרבר רוזנטל. היא נוסדה בוויינברג, על גבעה בגובה 52 מטר, אחת הנקודות הגבוהות ביותר של ברלין באותה תקופה. המגדל בגובה 67 מטר והוא ניצב במפגש רחובות כנסיית ציון (Zionskirchstrasse) וגריבנובשטראסה (Griebenowstrasse). בשל גובהו הוא משמש גם כנקודת ציון, התמצאות ותצפית.
הכיכר מחומשת ושוכנת בהצטלבות של שלושה רחובות. עקב מבנה פני השטח, האדריכל אורת' בנה את הכנסייה לא כרגיל, עם בית מקהלה שפונה מזרחה, אלא כשהוא פונה צפונה.
היסטוריה
עריכה
מתוך הכרת תודה על כך שנמלט מניסיון התנקשות בבאדן-באדן, המלך ומאוחר יותר הקייזר וילהלם הראשון תרם בשנת 1861 סכום של 10,000 רייכסטלר לבניית כנסייה באזור, שבאותה תקופה עדיין היה שייך לקהילת סנט אליזבת, אך הייתה מאוכלסת בצפיפות במהלך בניית הטבעת הווילהלמינית (Wilhelminischer Ring). לאחר כמה מחלוקות בין הקונסיסטוריה של ברלין למגיסטרט של ברלין, החלה הבנייה ב-1866. בשל מחסור בכסף הופסקה הבנייה בסוף 1868, אך תרומה נוספת של המלך אפשרה להשלים את הבנייה ב-1872. הכנסייה נבנתה בסגנון נאו-רומנסקי, מבנה לבנים וטרקוטה בסגנון ההיסטוריציזם הברלינאי, עם אבנים צהובות ממפעל המלט והקדרות הרמסדורף (Hermsdorf). היו בו 1,424 מושבים, מתוכם 562 בגלריה. עלויות הבנייה (ללא ניהול קרקע ופיקוח על הבנייה) היו 373,364 גולדמרק (כוח קנייה במטבע של היום: 3,14 מיליון יורו).
ב-18 במרץ 1873 נחנכה כנסיית ציון בנוכחות הקיסר על ידי הניצב הכללי ברונו בריקנר (Brückner). בעשורים הראשונים של הקהילה היו סכסוכים בין הכומר השמרני יוליוס קראפט לבין מועצת הכנסייה של הקהילה הליברלית ("הקרב בציון").
במהלך מלחמת העולם השנייה נהרסו גג הכנסייה, המזבח, חלון המקהלה והעוגב שבנה וילהלם זאואר. התקפות האוויר של בעלות הברית בנובמבר 1943 גרמו נזק נוסף לכנסייה בחורפים שלאחר המלחמה. הפריצות התרבו כי חלק מהברלינאים השתמשו בציוד הכנסייה, כולל ספסלים, בתור עצי הסקה. בשנת 1946 החליטה הקהילה לסגור בלבנים את החלונות התחתונים.
הכנסייה שוחזרה עד 1953, שופצה בשנות ה-60 בסגנון הדליל, החשוף, של אותה תקופה עם צבע לטקס ונבנתה מחדש בחלקה. אולם מצבה שב והידרדר כאשר החימום והגג ניזוקו בשנות ה-70.
תיקוני הגג והמגדל החלו ב-1988. לאחר איחוד גרמניה ומחקר לגבי האפשרות של שימור הציור המקורי באזור המזבח בשנת 1992, החל שיפוץ המגדל והגג והחלה רסטורציה של החזית החיצונית שנה לאחר מכן. הפעמונים נתלו בחזרה במגדל והחלונות שניזוקו זכו בזיגוג חירום. בשנת 2002 נפתחו שוב החלונות שנסגרו בלבנים.
מאז 2009, שופץ הפנים בהדרגה. יותר משלושה מיליון יורו נועדו להיות מושקעים בכך עד 2015. ביולי 2011, מצבו הגרוע של עיצוב הפנים עורר ביקורת בגלל המשמעות ההיסטורית של האתר.
דיטריך בונהופר בכנסיית ציון
עריכהבשנת 1931, בהיותו בן 25, נכנס דיטריך בונהופר לתפקיד הכומר של הסינוד העירוני בקהילת ציון. העבודה בתחום החברתי הותירה עליו רושם מתמשך. לאחר 1933 הצטרף לכנסייה המוודה ולמתנגדי המשטר. הוא הוצא להורג במחנה הריכוז פלוסנבירג ב-1945. מאז 1997 ניצבת אנדרטת ברונזה לזכרו מול הצד המערבי של הכנסייה, אנדרטה שיצר בשנת 1988 הפסל קרל בידרמן (Biedermann). גרסה שנייה של טורסו זה ניצבת מול כנסיית אליזבת בוורוצלב מאז 1999.
קבוצות אופוזיציה
עריכהמאז 1986, קהילת כנסיית ציון סיפקה מקום לקבוצות אופוזיציה כמו "חוג השלום והסביבה בקהילת ציון" (Friedens- und Umweltkreis in der Zionsgemeinde). הכומר הנס סימון העמיד לרשות הקבוצה את חדרי המרתף שלו, ושם הוציאו לאור את הסאמיזדאט גיליונות הסביבה (Umweltblätter). המרתף שימש כספרייה, אולם אירועים וחדר דפוס. משמרות והפגנות נגד חיפוש בבתים ומעצרים בספרייה בנושאי איכות הסביבה שהייתה במרתף, ב-25 בנובמבר 1987, פרסמה במערב את התנגדות הכנסייה למשטר של גרמניה המזרחית. [1]
פשיטת גלוחי הראש ב-1987
עריכהב-17 באוקטובר 1987 בשעה עשר בלילה, 2,000 מבקרים בקונצרט לא רשמי של להקת ברלין המערבית Element of Crime (הלהקה הפותחת הייתה להקת הפאנק המזרח גרמנית Die Firma) הותקפו על ידי כ-30 גלוחי ראש מהסצנה הימנית במזרח גרמניה וחלקם נפצעו קשה. האירוע קרה לעיניה משטרת העם, אך זו לא התערב למרות הקריאות לעזרה. תביעה משפטית מהוססת הביאה לעונשים קלים. על כך היו הפגנות ופרסומי מחאה אפילו בעיתונות הרשמית של מזרח גרמניה. בערעור הוטלו עונשים של בין 18 חודשים לארבע שנים. משפטי ראווה ועונשים חמורים אורגנו כדי להדגיש את האנטי-פשיזם של גרמניה המזרחית, להרתיע ולשמור על המוניטין בחו"ל (במיוחד בעיני גרמניה המערבית). נקבעו חוקי שפה (חוקי צנזורה על חופש הביטוי) כדי להפחית את עוצמת המחאה. רוב ההרשעות הסתמכו על סעיפים 215 ו-220 לחוק הפלילי של גרמניה המזרחית, שהתייחסו לעבירות חוליגניזם וזלזול בציבור.
הקיצוניים הימניים במערב ברלין הואשמו במתקפה האלימה, אך התקרית עוררה הרהורים בקרב ההנהגה הפוליטית לגבי צעירים ימניים קיצוניים בגרמניה המזרחית עצמה. עם זאת, החיפוש לא היה אחר הסיבות לאלימות, אלא רק אחר שיטות למניעת התרחשות פומבית. השטאזי (המשרד לביטחון המדינה, MfS) עסק בבעיה זו, אך מסקנות החקירה נשמרו בסוד. השטאזי ביצע מעקב סמוי אחר קבוצות ימין קיצוניות וניסה לפרק אותן על ידי חדירת סוכנים סמויים. גם משטרת העם, הפולקספוליציי, הייתה מעורבת בצעדים אלה. [2]
מראות
עריכה
למעט ינואר, כנסיית ציון פתוחה למבקרים בכל ימות השנה. בימי ראשון ניתן לבקר במגדל משעה 12. מרפסת התצפית ממוקמת בקומת מגדל השעון בגובה 22 מטר וממנה יש תצפית על ברלין בשלושה כיוונים. במגדל ניתן לראות מלמעלה את התקרה המקומרת של האולם שמתחת.
בקומת מגדל השעון חיה מושבה של דבורים. מכאן מופק "דבש ציון". לעיתים ניתן, במהלך חלק משעות הצפייה, לקנות מהדבש.
ספרות
עריכה- Andreas Pflitsch: Dom des Nordens – Die Berliner Zionskirche und ihre Geschichten. Damm und Lindlar Verlag, Berlin 2023, ISBN 9783981835786
- Ulrich Mayer: Die Anfänge der Zionsgemeinde in Berlin. Ein Beispiel für die Entstehung von Kirchengemeinden in Großstädten des 19. Jahrhunderts. Bielefeld 1988.
- August Ort: Die Zionskirche zu Berlin. Ernst & Korn, Berlin 1874.
- Frank Neubacher: Jugend und Rechtsextremismus in Ostdeutschland – vor und nach der Wende. Bonn 1994.
- Harry Waibel: Rechtsextremismus in der DDR bis 1989. Köln 1996.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ zion 86 Fotos, Videos, Dokumente und Zeitzeugen-Interviews auf jugendopposition.de (Bundeszentrale für politische Bildung / Robert-Havemann-Gesellschaft e. V.)
- ^ (אורכב [חסר תאריך] ב bstu.bund.de [Error: unknown archive URL])