ל"ה גיבורי גוש עציון
ל"ה גיבורי גוש עציון הייתה אוניית מעפילים שנשאה 273 מעפילים, רובם מהונגריה ומרומניה והפליגה מאיטליה בתחילת 1948. האניה נתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה הועברו למחנות המעפילים בקפריסין.
 | |
| אונית המעפילים "ל"ה גיבורי גוש עציון" | |
| כינוי | הזקנה |
|---|---|
| ארגון | המוסד לעלייה ב' |
| קורות ההפלגה | |
| מספר מעפילים | 273 |
| נתוני האונייה | |
| סוג האונייה | אוניית מפרש |
| הושקה | בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 |
| תאריך רכישה | (נחכרה) |
| הדחק | 150 טון |
| הנעה | מנוע דיזל |
| מהירות | 6-5 קשר |
שם האוניה
עריכההאוניה נקראה על שמה של מחלקת ההר, מחלקה בת 35 לוחמים מהפלמ"ח ומהחי"ש, שיצאו מירושלים ב-15 בינואר 1948 לשם סיוע לגוש עציון הנצור. הקבוצה התגלתה והותקפה על ידי לוחמים ערבים וכל אנשיה נהרגו.
תולדותיה
עריכה"סילביה סטאריטה" – אוניית מפרש
עריכהסילביה סטאריטה (Sylvia Starita) הייתה אונייה דו-תרנית מדגם סקונר (Schooner), בעלת הדחק של כ- 150 טון, ולה שלד וציפוי עשויים עץ. היא נבנתה באיטליה בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, כאוניית מפרש במספנה בוויארג'ו (איט') שבצפון טוסקנה.[1] בשנות השלושים הותקן בה מנוע דיזל מתוצרת מרצדס בנץ בעל 4 צילינדרים, 2,120 כוח סוס ו-800 סל"ד (בפועל 500), ותרניה הונמכו. האונייה השתייכה לחברת מריו סטריטה (Mario Starita), והייתה רשומה בנאפולי.
"ל"ה גיבורי גוש עציון" – אוניית מעפילים"
עריכהרכש והכנה
עריכההאונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב', באמצעות סוכן מקומי באיטליה. האונייה צוידה בסירת הצלה לשמונה נפש. בחדר מתחת לחדר ההגה נבנה סליק למכשירים ולתעודות, וכן סליק לבני אדם בחדר שרשרת העוגן. מקומות הלינה סודרו בקומות במחסן וחולקו לשישה בלוקים של קונסטרוקציה עשויה צינורות ודרגשי עץ.
מפקד האונייה היה יצחק לנדאור (יתרו). מלווים נוספים לא היו. הגדעוני היה יחיאל אדמוני. צוות הימאים כלל שלושה מלחים, קפטן, שני מכונאים ותיקים, שהיו כבר בהפלגות העפלה. המכונאי הראשי, איטלקי, השתתף בהפלגת האונייה "אף על פי כן".
המעפילים
עריכה273 המעפילים, כללו 179 גברים ו- 88 נשים, מהם 12 ילדים ובני נוער. רובם מהונגריה ורומניה, חברי תנועות ציוניות: המזרחי – 7, איחוד – 49, השומר הצעיר – 47, גורדוניה – 21, הבונים – 42, דרור – 45.
המעפילים הגיעו ממחנה פליטים באוסטריה ומהאזור האמריקאי בגרמניה. כמה מיוצאי הונגריה הגיעו משוודיה. משם הועברו למחנה באיטליה ומשם ברכבת לוונציה.
ב-14 בינואר 1948 הוסעו המעפילים ברכבת לוונציה. משם הועברו בשעות הלילה בשתי סירות מנוע אל האונייה.
התפקידים האחראיים בחיי היומיום באונייה, כמו תצפית ושמירה על המזון, נמסרו לקבוצות "הבונים", שחבריה היו גם ההגאים.
ההפלגה
עריכההאונייה עגנה בתעלה באחת הלגונות של ונציה, במרחק כ-12 מיל מהעיר. שלטונות המכס תפסו את המזון שהובא במכוניות של הג'וינט. כתוצאה מכך ההפלגה הייתה בסכנה. בעקבות התערבותה של עדה סרני במשרדי השלטונות ברומא, קיבל מפקד הנמל הוראה לשחרר את המזון ואף אמר לה בטלפון: "אני לפקודתך גבירתי. מדוע היית צריכה להגיע אלי בעקיפין ולא לפנות ישירות?".
האונייה הפליגה מוונציה ב-17 בינואר 1948 בשעה 05:30. אוניית גרר הגיעה מוונציה כדי לגרור את האנייה מהתעלה אל מחוץ לנמל. במהלך הגרירה עלתה האונייה על שירטון. הוזעקה עזרה נוספת. בצהרים בהתערבות עדה סירני הגיעה גוררת נוספת ובעזרת זרמי הגאות ירדה הספינה מהשרטון והמשיכה בדרכה.
נתיב השיט תוכנן מתעלת פלסטרינה (Pellestrina) בים האדריאטי לאורך החוף המערבי האיטלקי, מפרץ מנפרדוניה (Golfo di Manfredonia), מצר אוטרנטו, הים האגאי, פלופונסוס, איי יוון, מצר קורינתוס, כרתים, קרפאתוס (באיטלקית Scarpanto), כף גאטה (אנ'), לימסול, ביירות, עד חוף נהריה. עם זאת, אולם נתיב ההפלגה שונה כמה פעמים בגלל הסערות והיסחפות האונייה.
לפי התוכנית הייתה אמורה להפגש עם אוניית המעפילים "אנצו סרני", כדי להעביר אליה המעפילים ולחזור לאיטליה, אבל הדבר לא התבצע. בליל 17 בינואר התחוללה סערה קשה בים, והאונייה נכנסה לעגון בנמל אוטרנטו, בקצה ה"מגף" האיטלקי. למחרת בבוקר הפליגה האונייה שוב לכיוון איי יוון. גם המשך ההפלגה לא היה רגוע: ב-29 בינואר הייתה סערה נוספת, וב-30 בינואר היו תקלות במנוע.
לכידת האוניה על ידי הבריטים
עריכהב-29 בינואר נשלח לאונייה מברק ממפקדת ההגנה: "אין להתנגד בים, יש להתנגד פאסיבית בנמל, אם הכוונה תהיה גירוש לקפריסין". ב-31 בינואר, בשעה 10:00, התגלתה האונייה על ידי מטוס סיור בריטי. באותה עת שהו המעפילים בבטן האוניה. ב-12:00 חגו מעל האוניה שני מטוסים בריטיים, ומיד אחר כך, בשעה 13:00 בקירוב, הופיעה המשחתת הבריטית אה"מ ציילדרס. בשעה 14:30, במרחק של כ-80 מיל ימי (כ-74 ק"מ) מחופי הארץ, הניפה האנייה דגל טורקי אך המשחתת הבריטית נשארה צמודה.
בשעה 17:30 נאלצו המעפילים לעלות לסיפון בגלל המחנק ששרר בבטן האונייה. הם הניפו דגל עברי, ואז שידרו הבריטים בקוד מורס דרישה מהאונייה להפליג לקפריסין. המעפילים השיבו כי הם מסרבים להוראה וכי הם ממשיכים לחיפה. הבריטים ענו כי יסכימו להמשך ההפלגה לחיפה בתנאי שיותר להם לעלות לסיפון. התשובה שניתנה הייתה חיובית, מבלי להתייעץ עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל, כנראה עקב התנאים הקשים והמנוע שהיה מקולקל. האונייה המשיכה בהתקדמותה, וללווי הצטרפה משחתת נוספת.
ב-1 בפברואר בשעה 10:15, כאשר האונייה הייתה במרחק 29 מיל (כ-53 ק"מ) מחופי לבנון, חסמה משחתת בריטית את נתיב השיט. בשעה 11:20, כאשר שתי משחתות חוסמות את דרכה, זינקו 45 מלחים בריטים ושני קצינים ועלו על סיפון האונייה. המלחים השליכו את אנטנת הקשר לים. המנוע השתתק והאונייה נגררה לנמל חיפה. בשעה 14:00 הגיעה האונייה לנמל ונקשרה לסיירת אה"מ פיבי (Pheobe).
המעפילים הועברו למחנה קיץ 55, אחד מתוך מחנות המעצר בקפריסין. ההוראות למלווים היו להסתתר בסליק ולהתחמק אחר כך. יצחק לנדאור הסתתר בסליק, אך התגלה והועבר עם המעפילים לקפריסין. יחיאל אדמוני נשלח אף הוא עם המעפילים לקפריסין, אך כעבור שבועיים הצליח לצאת באמצעות סרטיפיקט על שם אישה, ובנמל חיפה חולץ בידי עובדי הנמל.
קישורים חיצוניים
עריכה- "ל"ה גיבורי גוש עציון", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
- "ל"ה גיבורי גוש עציון" באתר הפלי"ם וההעפלה
הערות שוליים
עריכה- ^ [Studi e ricerche sulla Resistenza e l’Età contemporanea http://www.isrecsavona.it/pubblicazioni/quaderni/numero-5/quaderni-savonesi-5.pdf], Quaderni Savonesi, No. 5, Marzo 2008, p. 16, (באיטלקית)