לאה מג'רו-מינץ
לאה מָגָ'רוֹ-מִינְץ (8 במאי 1926 – 7 בפברואר 2022)[1] הייתה פסלת וציירת ישראלית.
 | |
| לידה |
8 במאי 1926 ירושלים, ארץ ישראל |
|---|---|
| פטירה | 7 בפברואר 2022 (בגיל 95) |
| לאום | ישראלית |
| תחום יצירה | פיסול וציור |
| יצירות ידועות | "פסלה", "מלכה", "אדם בסביבה אורבנית" |
ביוגרפיה
עריכהמג'רו-מינץ נולדה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, בתם הבכורה של חנה לבית רוקח וד"ר אריה לאון מוֹגָ'רוֹבסקי (מג'רו). אמה הייתה בתו של שמעון רוקח, ממקימי שכונת נווה צדק (תל אביב). אביה, יליד אודסה, היה בנם של שמעון מוג'רובסקי, עורך דין, מנהל אדמיניסטרטיבי של העיתון "אודֶסקִיֶיה נוֹבוֹסְטי" (רו') (Одесские новости) ובעל בית מסחר לספרים בעיר, ואנה לבית בלומנפלד, בתם של הרב פייבל בלומנפלד, הרב מטעם הממשלה בחרסון (ואחיינו של הרמן בלומנפלד, עורך דין ברוסיה וסנטור בזמן שלטונו של ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית אלכסנדר קרנסקי). מוג'רובסקי סיים לימודי רפואה באוניברסיטת אודסה, עלה לארץ ישראל ב-1919, נישא בשנת 1920 לחנה. לאחר שעברו בני הזוג לירושלים ב-1922 היה אביה בעל קליניקה פרטית ועבד כרופא בבית החולים ביקור חולים.[2]
מג'רו התחנכה בגימנסיה העברית רחביה, ומשנת 1945 למדה ציור ורישום באקדמיה לאמנות בצלאל (משנת 1945) ומשפטים בבית הספר למשפטים בירושלים. אחרי סיום לימודיה, לימדה בבצלאל, באוניברסיטת בר-אילן ובבתי ספר ומדרשות להכשרת מורים. כן עבדה במשך תקופה מסוימת כעורכת דין. נישאה לעורך הדין יצחק מינץ.
פסלים פרי יצירתה הוצגו בתערוכות רבות, בגלריות ובמוזיאונים בישראל (מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב) ובחו"ל (קבוצה של פסליה נמצאת באוסף הקבע של המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות בוושינגטון). כמו כן משמשות עבודות שלה לעיטור מבני ציבור.
מג'רו-מינץ פרסמה מספר ספרים על פיסול ועל ציור. על יצירתה הופק, בהשתתפות משרד החוץ, סרט בשם "הנשמה שבחומר" על ידי הבמאי איתן וצלר. הסרט מוקרן ברחבי העולם על ידי נספחי התרבות של ישראל.
בשנת 1983 רכשה, יזמה והשתתפה בשיפוץ, בעיצוב ובשימור בית סבה, שמעון רוקח, בנווה צדק. על שיפוץ הבית זכתה בפרס קרן פורד ובפרס המועצה לשימור אתרים. בשנת 1999 לקתה בעיוורון חלקי, ויצירתה מאז ועד למותה שיקפה את ראייתה הלקויה. עד 2007 חיה מג'רו-מינץ ברובע היהודי בירושלים, מרחק פסיעות אחדות משרידי בית הכנסת תפארת ישראל שבנה דוד-סבה, ניסן ב"ק, לאחר שנה זו עברה להתגורר בבית רוקח.
נכדתה היא האמנית ניצן מינץ.
יצירה
עריכה
משנת 1951 ועד 1961 עסקה בעיקר בציור בצבע. הנושאים העיקריים כללו תמונות נוף ותמונות מחיי גידול הילדים ובהן עיסוק בהריון, בלידה ובמשחקים.
החל משנות ה-60 לאה מג'רו מינץ פיסלה בעיקר דמויות נשים, רובן בחומר אך גם בברונזה. את פסל האישה האופייני לה כינתה "פסלה". זוהי דמות אשה מבוגרת, עייפה, בעלת כובד, לרוב יושבת באפיסת-כוחות אך עם זאת מלאת חיים והבעה. לדבריה, ה"פסלה" שלה היא התשובה הנשית לפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר המציג גבר צעיר, מתוח-שרירים ורציני.[3] עם השנים, הופכות הפסלות לזקנות יותר על ידי הוספת קמטים רבים ויציבה רפויה יותר.
בשנת 1965 הציגה תערוכה בשם "הפרשה" שהייתה בעלת התייחסות פוליטית (לעסק הביש) ובשנת 1967 ביטאה את אימי המלחמה בתערוכה "רשמי שישים השעות", מתוך תודעה פמיניסטית המבכה את השכול באשר הוא. גם בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום כיפור יצרה סדרת עבודות בנושא השכול.
בין השנים 1974–1980 יצרה סדרת תבליטי חומר ובהם דמות אשה הנשקפת מבעד לחלון לה היא קוראת "מלכה". היצירה כונתה כך בעקבות הדמויות המקראיות של מיכל, של איזבל ושל מלכות אחרות, כמו אם סיסרא, המתוארות כמשקיפות מן החלון.
לאחר אובדן הראייה בשנת 1999, החלה להתמקד בציור. ציוריה צבעוניים מאוד והצבעים מונחים על הבד מתוך אינטואיציה ויוצרים קומפוזיציות מופשטות, עם דמויות רבות השלובות זו בזו ומרחפות בחלל.[4]
סדרות יצירות מאפיינות נוספות כוללות פיסול בגדים בקרמיקה, בני זוג שלובים זה בזה, "אדם בסביבה אורבנית" עבודות קולאז' המשלבות גזרי עיתון ובהם מאמרים על רצח, על אונס וכדומה ותבליטים מקרמיקה משולבים במכוניות צעצוע.
ביום העצמאות ה-61 למדינת ישראל, נבחרה מג'רו-מינץ להשיא משואה.
נפטרה בתל אביב ב-7 בפברואר 2022.
ספריה
עריכה- בית רוקח (יחד עם אמה חנה מג'רו), 1965, זיכרונות בהוצאת המשפחה
- יותם וחמורו בלעם, 1965, הוצאת "מדף" תשכ"ה, ספר ילדים עם הדרכה לאיור עצמי על ידי הקוראים
- שיחות בחומר, 1980, זכה בפרס ראשון ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים
- עוד שיחות בחומר, 1987
- היא, הוא, הסדין וכל היתר, 1988
- מסע בין הקמטים, 1992
- בא לי לעוף, 1996 - חקר טכניקות חדשות
קישורים חיצוניים
עריכה
- האתר האישי של לאה מג'רו מינץ
- על האמנות של לאה מג'רו מינץ בבית רוקח
- קדימון לסרט "הרוח שבחומר" בערוץ היוצרת ב-יוטיוב
- 'תל אביב הסמויה מין העין' של לאה מג'רו-מינץ, אפריל 2011
- רשימת הפרסומים של לאה מג'רו-מינץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
- דליה יזרעאלי, הפרקליטה החליפה את הגלימה במכחול, מעריב, 19 בינואר 1962, המשך
- טל בשן, פה צמחה תל-אביב, מעריב, 13 בינואר 1984
- נרי ליבנה; צילום: רלי אברהמי, תמונות שלא רואים, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2002
עופר אדרת, הנשים שפיסלה היו עייפות, סחוטות ורופסות. השבוע נפטרה בגיל 96, באתר הארץ, 10 בפברואר 2022- לאה מג'רו-מינץ, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ News 1: מתה האמנית לאה מג'רו מינץ בת 96, 10 בפברואר 2022
- ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר אריה (ליאון) מג'רו (מוג'רובסקי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4227.
- ^ לפי המאמר "היסטוריה אמנותית" באתרה האישי.
- ^ על פי האוצרת מירי קרימולובסקי