לואי אראגון

לואי ארגו (בצרפתית: Louis Aragon;‏ 3 באוקטובר 1897 – 24 בדצמבר 1982) היה משורר, סופר, ועיתונאי צרפתי.

לואי אראגון
Louis Aragon

לידה	3 באוקטובר 1897 הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת
פטירה	24 בדצמבר 1982 (בגיל 85) הרובע השביעי של פריז, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Moulin de Villeneuve
מקום מגורים	Moulin de Villeneuve, rue de Varenne
שם עט	Arnaud Saint Romain, Témoin des martyrs, François la Colère, Arnaud de Saint-Roman, Albert de Routisie
עיסוק	משורר
מקום לימודים	תיכון קארנו
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	שירה
זרם ספרותי	דאדא, סוריאליזם
בן או בת זוג	אלזה טריולה
פרסים והוקרה	פרס רנודו (1936) עיטור הידידות בין העמים (3 בנובמבר 1977) פרס לנין לשלום (1957) honorary doctorate of the University of Moscow (1965) עיטור מהפכת אוקטובר (2 באוקטובר 1972) צלב המלחמה 1914–1918 צלב המלחמה 1939-1945 המדליה הצבאית הצרפתית

ביוגרפיה

לואי אראגון נולד בפריז לאם שהרתה מחוץ לנישואים, ללואי אנדרייה- חבר הסנט הצרפתי שהיה נשוי. אמו של לואי אראגון סיפרה לו שלואי אנדרייה היה הסנדק שלו, והאמת נודעה לו רק בהיותו בן 19 שנה, כאשר התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. לואי אנדרייה לא הכיר בו כבנו, מה שהשפיע מאוחר יותר על שירתו של אראגון.

לואי אראגון היה חבר תנועת הדאדא מאז 1919, ויחד עם אנדרה ברטון ופיליפ סופו, ייסד את תנועת הסוריאליזם ב-1924. הוא היה אוהד המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ונעשה חבר מפלגה זו ב-1927. התנועה הסוריאליסטית אימצה לעצמה את רעיונותיו של הסופר הבריטי לואיס קרול, וב-1929 לואי אראגון תרגם לצרפתית את "ציד הסנרק" (יצירה דמיונית של לואיס קרול). ב-1930 ביקר אראגון בברית המועצות. ב-1933 החל להשתתף בעריכת עיתון המפלגה הקומוניסטית "ל'הומניטה", ותרם למדור "החדשות בקיצור". הוא נשאר חבר המפלגה הקומוניסטית כל ימיו, וכתב מספר פואמות פוליטיות ובהן "מוריס תורז" (לכבוד המזכיר הכללי של המפלגה).

ב"קונגרס הסופרים להגנת התרבות" (1935), ארגון הפך ליריבו של אנדרה ברטון, ידידו לשעבר, בשל תמיכתו של ברטון בסופר ויקטור סרג' שהיה מתומכיו של לאון טרוצקי. יחד עם אנדרה ז'יד ורומן רולן השתתף לואי אראגון בעריכת "כתב העת של הספרות הצרפתית להגנת התרבות", שפורסם על ידי "אגודת הסופרים והאמנים המהפכנים" שסביבה התקבצו אנשי רוח שהתנגדו לפאשיזם. עם פרישתו של אנדרה ז'יד ב-1937, הפך לואי אראגון לעורך הראשי של כתב עת זה, וב-1938 קרא לאינטלקטואלים להתייצב לצד הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.

ב-1939 אראגון נשא לאישה את הסופרת אלזה טריולה שאותה פגש ב-1928 ושהפכה למקור השראה לשירתו. קודם לנישואיו ניהל פרשת אהבים סוערת ומיוסרת עם הסופרת ואשת-החברה הבריטית ליידי נאנסי קונארד. הוא התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וקיבל את אות "צלב המלחמה" בשל הצטיינות וגבורה בקרב. עם הכיבוש הנאצי עבר אראגון לדרום צרפת והיה חבר המחתרת הצרפתית יחד עם משוררים אחרים ובהם פול אלואר.

עם קץ המלחמה היה אראגון אחד ממנהיגיהם הבולטים של האינטלקטואלים הקומוניסטים. הוא תמך בעמדותיו של מוריס תורז מנהיג המפלגה, והצטרף לגינוי משטרו של טיטו ביוגוסלביה. ב-1950, לבקשת טורז, נבחר אראגון לחבר הוועד המרכזי של המפלגה. החל במרץ 1953 היה עורך השבועון "לה לטר פרנסז" (המוסף הספרותי של העיתון "ל'הומניטה"). אחרי מות סטלין, משנודע לו על משטר הדיכוי הסטאליניסטי, שינה אראגון את השקפתו הפוליטית, אם כי נשאר מנהיג קומוניסטי. ב-1956, בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבו הוקיע ניקיטה חרושצ'וב את פולחן האישיות של סטלין, השמיע אראגון דברי ביקורת נגד ברית המועצות. הוא היה מתומכי המרד ההונגרי שהתחולל באותה שנה. למרות זאת, קיבל אראגון באתה שנה את פרס לנין לשלום.

אראגון היה גם מוציא לאור שפרסם את ספריהם של מחברים צרפתים וסובייטים שהשתייכו לזרם "הריאליזם החברתי" בשנות החמישים, ואת ספריהם של מחברים רוסים ואחרים בשנות השישים של המאה העשרים. בתפקידו כעורך השבועון "לה לטר פרנסז" תמך אראגון ב "אביב של פראג" (ינואר - אוגוסט 1968) ובמרד הסטודנטים הצרפתים (מאי 1968). הוא הוקיע את הסטאליניזם ואת תוצאותיו השליליות במזרח אירופה. הוא פרסם את כתביהם של מחברים שהתנגדו למשטר הטוטאליטארי הסובייטי ובהם אלכסנדר סולז'ניצין ומילן קונדרה. למרות זאת נשאר אראגון חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית עד מותו.

ב-1970, אחרי מות אשתו אלזה, השתחרר אראגון מתפקידו כעורך המוסף לספרות של העיתון "ל'הומניטה" ושב למקורותיו הסוריאליסטים. במשך עשר השנים האחרונות לחייו פרסם את הנובלות "אנרי מאטיס, רומן" ו "ברכות פרדה". ב-1977 אראגון חתם לצד אינטלקטואלים נוספים על עצומה שכתב מישל פוקו בנוגע לביטול חוק גיל ההסכמה בצרפת.

לואי אראגון נפטר בפריז ב-1982 ונקבר לצד אשתו אלזה, באחוזתו שבחבל איל-דה-פראנס.

מקובצי שירתו החשובים

• מדורות שמחה (1920)
• תנועה מתמדת (1924)
• עיניה של אלזה (1942)
• אלזה (1959)
• משוגע על אלזה (1963)

מספריו החשובים

• האיכר מפריז (1926)
• פעמוני בזל (1934)
• אורליין (1944)
• שבוע קדוש (1958)
• העולם הממשי (סדרה 1933 - 1951)
• הקומוניסטים (שישה כרכים 1949 - 1951, 1966 - 1967)

ספריו בתרגום עברי

• פעמוני בזל: רומן; עברית: ח' אברבאיה, מרחביה: ספרית פועלים ('לכל), 1952. (Les Cloches de Bâle)
• אורלין, עברית: יורם ברונובסקי, תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), 1990. (Aurelien)

קישורים חיצוניים

• לואי אראגון, ברשת החברתית Goodreads
• לואי אראגון, בלדה על זה השר בחבלי מוות, בתרגום מרדכי אבי-שאול
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על לואי אראגון‏, 4 בספטמבר 2011
• לואי אראגון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי לואי אראגון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• לואי אראגון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• לואי ארגון (1897-1982), דף שער בספרייה הלאומית