לודמיר
לודמיר או וולודימיר-וולינסקי (באוקראינית: Володимир, בפולנית: Włodzimierz) היא עיר במחוז ווהלין במערב אוקראינה ומשמשת כמרכז אזור ולדימיר וולינסקי. נמצאת סמוך לגבול עם פולין בחבל ווהלין.
| |||
 | |||
| כנסייה בעיר | |||
| מדינה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| אובלסט |
 ווהלין | ||
| ראש העיר | פטרו סגניוק | ||
| תאריך ייסוד | 988 | ||
| שטח | 16.05 קמ"ר | ||
| גובה | 174 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 37,910 (1 בינואר 2022) | ||
| ‑ צפיפות | 2,429 נפש לקמ"ר (2005) | ||
| קואורדינטות | 50°50′44″N 24°18′50″E / 50.845556°N 24.313889°E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
| http://www.volodymyrrada.gov.ua | |||
אוכלוסייתה, על-פי מפקד משנת 1994 היא כ-39,000 תושבים: אוקראינים, רוסים, פולנים ומעט יהודים, בעיקר קשישים.
היסטוריה
עריכההעיר הוזכרה לראשונה ב-988. בדברי הימים של רוס מוזכר שהנסיך ולדימיר כבש את העיר לדמיר וקרא לה על שמו ולדימיר. בתקופת רוס הקייבית הייתה בירת נסיכות וולין ונסיכות גאליץ'-וולין בשנים 1156–1370. ב-1370 נכבשה על ידי ליטא, ולאחר האיחוד עם פולין עברה לפולין ב-1569, והפכה למרכז נפה (וויבודסטבו) בחבל ווהלין. מאז בכל שינויי הגבולות שמרה על מעמדה זה. לאחר חלוקת פולין השלישית ב-1795 צורפה לאימפריה הרוסית. ב-1919 שוב חזרה לפולין העצמאית, עד שבשנת 1939, לפי הסכם ריבנטרופ מולוטוב צורפה לברית המועצות. בין 1941-44 הייתה תחת כיבוש גרמני. מ-1991 היא חלק מאוקראינה העצמאית.
יהדות לודמיר
עריכההעיר נודעה כמרכז יהודי חשוב למן המאה ה-12. רוב המתיישבים היו סוחרים, שפיתחו את העיר עד למעמד של מרכז סחר בין מזרח למערב אירופה. כמו כן ביקרו בעיר סוחרים יהודים רבים מגרמניה. בארכיון העיר שטרלזונד שבגרמניה נשמר מכתב ששלחו יהודי לודמיר הסוחרים לסוחרים בקהילה המקומית בהצעת החלפת סחורות. הקהילה היהודית נוסדה רשמית במאה ה-16. בשנת 1527 "משרתים יהודיים" שילמו מס לנסיך המקומי. ב-1552 מתוך 243 בתים שמסביב למבצר 22 השתייכו ליהודים. על אדמת הכנסייה נמצאו עוד 7 משפחות נוספות, ועוד 2 שכרו בתים בעיר.
בשנת 1649 הגיעו לעיר המורדים של בוגדן חמלניצקי וטבחו קשות ביהודים. בעיר נשארו רק 39 משפחות. הסבל נמשך אף לאחר שחרור העיר על ידי חיילי פולין-ליטא ב-1653, כאשר החיילים המשיכו את הטבח. האוכלוסייה היהודית גדלה לאחר מכן בקצב איטי, ומנתה כ־340 איש בשנת 1784.
בעיר פעלו מספר רבנים ואדמו"רים. רבי שלמה מקרלין תלמידו של המגיד ממזריטש ורבי אהרן הגדול מקרלין - עבר לגור בלודמיר בשנת תקמ"ו 1786 לאחר שהמתנגדים לחסידות רדפוהו. מכאן הייתה לו השפעה רבה על אזורים נרחבים וקירב אותם לחסידות. רבי שלמה נהרג בלודמיר ביולי 1792 בעת שהרוסים כבשו את העיר מידי הפולנים. קברו עומד בבית העלמין העתיק בעיר, ורבים מבקרים ומתפללים בו. מגזעו נמשכה שושלת צדיקים בלודמיר בשם חסידות לודמיר עד השואה.[1].
אישיות אדמו"רית מעניינת הייתה הבתולה מלודמיר. היא הייתה בת יחידה להוריה, שמתו בצעירותה, וירשה ממון רב, שהעניק לה עצמאות כלכלית. בהמשך החלה לנהוג באדמו"רות, ללמוד תורה ולקבל בקשות מאנשים שפנו אליה, בעיקר בני המעמד הנמוך. ביתה הפך למקום תפילה ובית מדרש בו הייתה נותנת שיעורים. חסידיה היו בעיקר נשים אך גם גברים בעלי מלאכה. אמנם היה בעיר באותה עת עוד צדיק, רבי משה מלודמיר, אך הוא נתמך על ידי עשירי העיר ונראה שפשוטי העיר לא חשו בנוח לפנות אליו. לאחר שההנהגה הדתית לא ראתה את פעילותה בעין יפה הורה לה האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל לחדול ממנהגיה ולהתחתן. משגברו הלשונות הרעות עלתה לארץ ישראל, כנראה בסביבות שנת 1860.
לאחר צירוף העיר לאימפריה הרוסית, חלה תפנית בגידול האוכלוסייה היהודית. בשנת 1861 היו בעיר כבר 6122 יהודים (כ-70% מהאוכלוסייה), האחוז הגבוה ביותר של יהודים שנרשם בעיר וכן 7 בתי כנסת. בשנת 1897 האוכלוסייה היהודית נדלדלה במעט ומנתה 5869 (כ-59.3% מהאוכלוסייה). לאחר הקמת פולין העצמאית העיר גדלה בקצב מסחרר, בבחירות שנערכו למועצת העיר ב-1929 זכו היהודים במחצית המושבים. ב-1931 נמנו בה 11 אלף יהודים (כ-44% מהתושבים), 84% מבתי המסחר השתייכו להם. וכן פעלו בעיר 3 בתי ספר עם הוראה בעברית. בעת כניסת הסובייטים ב-1939 היו בעיר 25 אלף יהודים, רובם מאזורי פולין שעליהם השתלטה גרמניה הנאצית. המשטר הסובייטי הפעיל מיד את כל כובד משקלו על יהודי העיר. בתי הספר העבריים נסגרו, ופעילי כל המפלגות ותנועות שאינן קומוניסטיות נשלחו מיד לסיביר.
השומר הצעיר בלודמיר
עריכהבשנות העשרים החלה התעוררות ציונית בלודמיר. קן של השומר הצעיר שהוקם באותן שנים היה למקור פעילות של רבים מצעירי העיירה[2][3] הקן כלל את פעילות קיבוץ ההכשרה "כפר סבא" ששירת כפרים רבים באזור. בשנת 1929 זאב ויינר, ראש הקן עודד את חברי הקן לעלות לארץ ישראל בעקבות הטבח בחברון. הוא סידר סרטיפיקט לעלייה למשוכנעים והוא עצמו עלה עם אשתו טובה לישראל בשנת 1935.
השואה
עריכההגרמנים נכנסו לעיר ב-25 ביוני 1941 וב-6 ביולי אנשי הגסטפו כבר השתלטו על יהודי העיר. 150 יהודים נעצרו ונורו למוות. בעיר הוקם גטו, שאליו קובצו כל יהודי העיר. כראש היודנראט מונה הרב יעקב מורגנשטרן, אך כעבור זמן קצר הוא הוצא להורג, ואת מקומו תפס עורך-הדין ויילר. ויילר לא הצליח למצוא חן בעיני הגרמנים, ונתפס בספטמבר באותה שנה עם יהודים אחרים, בנסותו להביא מזון לגטו ולסייע במילוט יהודים. ראש היודנראט האחרון, ל. קודיש כבר הצליח להשביע את הגרמנים על ידי התייחסותו לתושבי הגטו במיוחד בנושא מתן היתרי תעסוקה. כל אותה העת (ספטמבר-דצמבר 1941) רצח היהודים נמשך, רובם נורו בחצר בית הסוהר, ונקברו בקברי אחים במקום.
באפריל 1942 הגרמנים קיבצו לגטו את כל יהודי העיר והסביבה שמנו כ-22,000. ב-1 בספטמבר אותה שנה ערכו הגרמנים אקציה במשך שבוע, שבה נהרגו 18,000 יהודים. לאחר מכן, לפי מקורות גרמניים, נשארו בעיר רק 1,500. רובם נספו באקציה השנייה ב-13 בנובמבר אותה שנה. יהודים רבים מהעיירות הסמוכות הסתתרו בעיר ובבונקרים, אך התגלו והוצאו להורג על ידי הגרמנים שרצו לפני עזיבתם להרוג את מי שעוד אפשר. רבים מאלו שברחו ליערות הוצאו להורג על ידי המחתרת הפולנית "ארמייה קריובה".
לאחר השואה
עריכה_Great_Synagogue.jpg)
לאחר השואה נשארו בעיר 140 יהודים, רובם היגרו לפולין לפי הסכם חילופי אוכלוסין בינה לבין ברית המועצות. ב-1994, לפי נתוני הסוכנות היהודית, היו בעיר 1,200 יהודים. ב-2001, במפקד האוקראיני הכללי, לא נרשמו יהודים הגרים בעיר בקביעות.
מקורות
עריכה- לודמיר, (רוסית) מתוך אנציקלופדיה יהודית קצרה בלשון הרוסית
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של לודמיר (באוקראינית)- ולודימייז' וולינסקי (לודמיר) - (Włodzimierz Wołyński (Ludmir, באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- לודמיר - פרקי יידיש מתורגמים לעברית
- ריי ברנדון, ולודז'ימייז' וולינסקי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1496–1499), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- "לודמירער וואכענבלאט" - שבועון ביידיש שיצא לאור בעיר בשנים 1929-1928 בגרסה לעיון וחיפוש מהאתר עיתונות יהודית היסטורית
וולודימיר-ולינסקי (אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ אברהם אביש שור, על הריגתו של משיח ה' מרן הקדוש רבי שלמה מקרלין, קובץ בית אהרן וישראל ז, ב (תשנב) קעג-קעט; ז, ג: קמט-קנט; ז, ד: קמא-קנא
- ^ יזכור - פשיר ברייר, שער הגולן
- ^ נזכור - טוראי סטפנר, אברהם (אברהמצ'ה)