לוי וודברי
לוי וודברי (באנגלית: Levi Woodbury; 22 בדצמבר 1789 – 4 בספטמבר 1851) היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, חבר הסנאט של ארצות הברית, מושל ניו המפשייר, מזכיר הצי ומזכיר האוצר של ארצות הברית.
 | |||||||||
| לוי וודברי | |||||||||
| לידה |
22 בדצמבר 1789 פרנססטאון, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 בספטמבר 1851 (בגיל 61) פורטסמות', ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הרמוני גרוב, פורטסמות', ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
הוא נולד בפרנססטאון שבניו המפשייר, שם הוא הקים משרד עורכי דין ב-1812. לאחר שירות בסנאט של ניו המפשייר, הוא מונה ב-1817 כשופט בבית המשפט העליון של המדינה. בין השנים 1823–1824 הוא כיהן כמושל ניו המפשייר ולאחר מכן, בין השנים 1825–1831 הוא כיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעמה והיה חבר במפלגה הדמוקרטית בהנהגתו של אנדרו ג'קסון. בקבינט של ג'קסון הוא כיהן כמזכיר הצי וכמזכיר האוצר, תפקיד אותו הוא המשיך למלא גם בממשלו של הנשיא הבא, מרטין ואן ביורן.
בין השנים 1841–1845 הוא כיהן תקופה נוספת בסנאט ואז קיבל את הצעתו של הנשיא ג'יימס פולק להתמנות כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בבחירות המקדימות לקראת הבחירות לנשיאות של 1848 הוא זכה בתמיכה משמעותית מצד נציגי ועידת המפלגה הדמוקרטית, במיוחד הנציגים מניו אינגלנד, אך בסופו של דבר נפלה הבחירה על לואיס קאס ממישיגן. וודברי כיהן על כס השיפוט עד מותו ב-1851.
ראשית חייו
עריכהלוי[א] וודברי נולד ב-22 בדצמבר 1789 בפרנססטאון שבניו המפשייר כבנם של מרי ופיטר וודברי.[1] את חינוכו הוא החל בבית הספר אטקינסון. ב-1809 הוא סיים את לימודיו בדארטמות' קולג', שם היה חבר באחוות פי בטא קפא, למד לזמן קצר בבית הספר למשפטים טאפינג ריב שבליצ'פילד, קונטיקט, השתלם במשפטים וב-1812 התקבל ללשכת עורכי הדין של ניו המפשייר. בין השנים 1812–1816 הוא עסק באופן פרטי בעריכת דין בפרנססטאון. הוא גם היה חבר בבונים החופשיים.
לימודיו תרמו לתחילת הקריירה המשפטית שלו, שהובילה אותו למשרות פוליטיות. בתקופה בה עסק בעריכת דין הוא כתב ספר בו הגן על ממשלו של ג'יימס מדיסון בנוגע להחלטות שהתקבלו במלחמת 1812, וכך הוא סימן את תחילת מעורבותו בפוליטיקה. לאחר פרסום ספר זה הוא זכה בהכרה שנדרשה לבחירתו לסנאט של ניו המפשייר ב-1816. בשנה שלאחר מכן הוא מונה כשופט בבית המשפט העליון של המדינה וב-1823 הוא נבחר כמושל ניו המפשייר. בתקופת מערכת הבחירות למשרת המושל הייתה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית מפולגת. אספת הבחירות בחרה בסמואל דינסמור כמועמדה למשרת המושל, אך אספה "שמחוץ למניין" בחרה בוודברי כמועמד השני. וודברי הביס את דינסמור בהפרש קולות ניכר, אך שנתו האחת בכהונתו כמושל הייתה כישלון. הוא ניסה לפייס את הפדרליסטים ואת הדמוקרטים-רפובליקנים, אך לא עלה בידו להתקדם באופן משמעותי.
קריירה בממשל הפדרלי
עריכהבסנאט ובממשלה
עריכהב-1824 נבחר וודברי כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם ניו המפשייר ובתקופת כהונתו זו הוא שימש כיושב ראש ועדת הסחר של הסנאט. במשך כל שנות הקריירה הפוליטית שלו נחשב וודברי כעצמאי ומתון, וכמה חוקרים פירשו את התכונות הללו כחוסר החלטיות וכהססנות. וודברי כיהן כחבר בסנאט ארצות הברית מטעם ניו המפשייר בין השנים 1825–1831. לאחר מכן הוא נבחר שוב לסנאט של ניו המפשייר, אך לא קיבל על עצמו תפקיד זה עקב מינויו כמזכיר הצי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא אנדרו ג'קסון, תפקיד בו הוא כיהן עד 1834. בתחילת תקופת כהונתו בתפקיד זה הוא סייע למינויו של אדמונד רוברטס כנציג מיוחד למזרח הרחוק. בין השנים 1834–1841 כיהן וודברי כמזכיר האוצר בממשליהם של אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן. לאחר מכן ועד לשנת 1845 הוא כיהן שוב כחבר בסנאט של ארצות הברית.
כמזכיר האוצר פעל וודברי בהצלחה לסגירתו של הבנק השני של ארצות הברית. כמו ג'קסון הוא העדיף את קיומה של מערכת אוצר "עצמאית" והנהגתו של מטבע קשה על פני כסף נייר. במבט לאחור, הפאניקה של 1837 וקריסת מחירי הקרקעות הספקולטיביים היו המורשת של תקופת כהונתו של וודברי כמזכיר האוצר. לאחר ששככה הפאניקה, הבין וודברי שמחלקת האוצר של ארצות הברית זקוקה לניהול בטוח יותר של מקורותיה הכספיים בהשוואה לזה שסיפקו הבנקים המסחריים והוא העניק גיבוי להעברתו של חוק "מערכת האוצר העצמאית" על ידי הקונגרס ב-1840. מערכת זו בוטלה ברובה שנה לאחר מכן על ידי הממשל החדש שהוקם, אך היסודות למערכת אוצר עצמאית הונחו כבר, ובסופו של דבר הוקמו ב-1846 בממשלו של הנשיא ג'יימס פולק.
בבית המשפט העליון
עריכהבבחירות לנשיאות של 1844 תמכו וודברי והדמוקרטים של ג'קסון במועמד הדמוקרטים ג'יימס פולק. באותה שנה נשא וודברי נאום בפני חברי האחווה שלו, פי בטא קפא בדארטמות' קולג' שכותרתו הייתה "קידמה" (Progress).[2] בנאום הוא דן בחמשת ציורי הנוף פרי מכחולו של הצייר תומאס קול שנקראו "דרכה של האימפריה" (The Course of Empire). וודברי האמין שבניגוד לתיאורו של קול את מחזור העלייה והשקיעה, ארצות הברית תחווה רק עלייה. ב-20 בספטמבר 1845 מינה הנשיא פולק את וודברי במינוי פגרה למושב בבית המשפט העליון שהתפנה בעקבות פטירתו של ג'וזף סטורי. באופן רשמי המועמדות הוגשה ב-23 בדצמבר והמינוי אושר על ידי הסנאט ב-3 בינואר 1846 ונכנס לתוקפו באותו יום. בוועידת המפלגה הדמוקרטית של 1848 הוגשה מועמדותו של וודברי כמועמדה לנשיאות והתמיכה בו התרכזה בניו אינגלנד.
מינויו של וודברי כשופט התקבלה בברכה בציבור והוא זכה לשבחים כמגן על הזכויות החוקתיות. אף על פי שכהונתו נמשכה שש שנים בלבד, הוא כתב כמה פסקי דין מרכזיים בנוגע ל"סעיף החוזה" בחוקת ארצות הברית, העבדות, סמכויות בתי המשפט לדון בשאלות פוליטיות והסמכויות הכלכליות של הקונגרס.
פסקי הדין שלו
עריכהפסקי הדין של וודברי שופכים אור על השקפותיו שמשקפות את דעותיו הקפדניות בסוגיות החוקה. יחד עם רוג'ר טוני וג'ון מקלין הוא היה אחד השופטים המעטים בזמנו בבית המשפט העליון שפרסם את דעותיו מחוץ לפסקי הדין שלו. וודברי הביע את דעותיו בסוגיות שנגעו לזכויות הפרט לפני שאלו עמדו במוקד עיסוקו של בית המשפט והוא גם סבר שהעבדות היא נוהג פסול. בסוגיית הסמכויות השיפוטיות הוא כתב :
בזמן הראוי, באמצעות עצירת המזרקה שדרכה שוטפים זרמי העבדות, על ידי הסמכות שניתנה במפורש לקונגרס לאסור הבאתם של עבדים מעבר לים... תהיה האומה מסוגלת לטהר בהדרגה את המים המזוהמים שזרמו במזרקה זו... אם כל זאת יושלם ללא הפרתן של הפשרות המקודשות של החוקה.[3]
פסיקותיו של וודברי התבססו על הסמכויות שהוקנו בחוקה. הוא האמין שהעבדות הוכנסה לחוקה אך ניתן יהיה להוציאה ממנה על ידי החלטה של הקונגרס. את החלטותיו כשופט הוא קיבל על בסיס חוק העבד הנמלט שהתבסס על סעיף 4 פרק 3 שבחוקת ארצות הברית.
ג'ונס נגד ואן זנדט
עריכהאף על פי שוודברי לא היה בחיים כאשר ניתן פסק הדין דרד סקוט נגד סנדפורד ב-1857, הוא קבע תקדים כאשר הוא כתב את פסק הדין של הרוב בתיק ג'ונס נגד ואן זנדט ב-1847. ואן זנדט היה מתנגד עבדות מאוהיו שנתן מחסה לעבדים נמלטים. הוא נתבע בסכום של 500 דולר על הפרת חוק העבד הנמלט של 1793. השאלה העיקרית הייתה אם חוק זה תאם את החוקה. וודברי פסק לטובתם של בעלי העבדים, בטענה שהפשרות שנעשו בחוקה, כמו סעיף העבד הנמלט שהוכנס בה, מחייבות את המדינות לכפות את החוק. כמי שדבק בעקרונות החוקה, הוא הגן על זכויותיהם של בעלי העבדים והגן על החוקה, ללא כל קשר לדעותיו האישיות בסוגיית העבדות. וודברי התייחס לעבדות כאל שאלה פוליטית שיש לדון בה בכל מדינה בנפרד. הוא ציין: "לבית משפט זה אין שום ברירה, אלא לדבוק בנאמנות בחוקה ובחוקים על פי חובותיהם של שופטיו והשבועות שהם נשבעו... ללכת בדרכי החוקה והחוקים, ולא להפר את שניהם".[4] החלטה זו סייעה לחזק את הרעיון שהעבדות הוגדרה בחוקה ושזכויותיהם של בעלי העבדים מוגנות. פסק דין זה נקבע בעקבות התקדים של פסק הדין "פריג נגד פנסילבניה" משנת 1842 שעל פיו הוגדר חוק העבד הנמלט כתואם לחוקה וסלל את הדרך לפסק הדין "דרד סקוט נגד סנדפורד".
"סעיף החוזה"
עריכהלצד תרומתו ליצירת התקדימים בשאלת העבדות, תרם וודברי לפירוש שנתן בית המשפט לשאלת "סעיף החוזה" באמצעות כפיית המחויבויות הנובעות מסעיף זה. וודברי כיהן בבית המשפט העליון בתקופה בה היו שופטיו מפולגים והייתה קיימת אווירה של מבוכה. התיק "בנק בעלי המטעים נגד שארפ" (1848) התנהל על רקע החוק שהעבירה מיסיסיפי שאסר על אחד הבנקים במדינה להעביר שטרות לבנקים אחרים בשל אי היציבות של מערכת הבנקאות לאחר "מלחמת הבנק" (אנ'), מאבק שהתנהל במהלך נשיאותו של אנדרו ג'קסון בסוגיית הבנק השני של ארצות הברית. השאלה עליה היה על בית המשפט להחליט הייתה "האם חוק שחוקק בית המחוקקים של מיסיסיפי... יפגום במחויבות של חוזה כל שהוא שהמדינה ואחרים חתמו עליו עם 'בנק בעלי המטעים'?". וודברי פסק לטובת הבנק ומצא שהחוק שחוקקה מיסיסיפי הפר את "סעיף החוזה" בסעיף 1 פסקה 10 לחוקת ארצות הברית. הוא הסביר אלו חוזים הופרו במסגרת חקיקה זו: "ראשית, במחויבות על פי חוזה הזיכיון עם המדינה; ושנית, במחויבות של החוזה שנעשה על ידי החותמים על שטרות הבנק". החוזים היו תקפים בשל העובדה שלבנק הייתה הסמכות לחתום עליהם כאשר הם היו קשורים לעסקיו, לצד הזכות למכור כל נכס שברשותו. נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני והשופט פיטר ו. דניאל חלקו על וודברי והעדיפו לפסוק לטובת שליטת המדינה. נחישותו של וודברי בטיפול בסוגיות הסחר סייעה לתת העדפה לתוקפם של החוזים ואילו טוני לקח את בית המשפט לכיוון בו הוא נתן העדפה לסמכותה של המדינה על פני החוזים.
סעיף הסחר
עריכהוודברי הניח את הבסיס לפירוש "סעיף הסחר" כפי שמפורט בפרק 1 לחוקת ארצות הברית (חלק שמיני, סעיף שלישי), שעל פיו לקונגרס הסמכות להסדיר את המסחר עם מדינות אחרות ובין מדינות האיחוד. הוא פיתח שיטה של הגדרת היקף הסמכויות הרגולטוריות של המדינות. ההיגיון מאחורי שיטה זו היה הבסיס ל"דוקטרינת קולי" שפותחה בהמשך על ידי יורשו, השופט בנג'מין רובינס קרטיס. בתיקים שנגעו לסוגיה זו עסק בית המשפט בחוקים שנגעו להגבלה על משקאות חריפים. בשל חוסר בתקדים ברור בנוגע לסמכות המדינות לפקח על המסחר על פי חוקותיהם, לא עלה בידם של שופטי בית המשפט העליון להגיע לעמדה אחידה כדי לגבש דעת רוב. דעתו של וודברי התמקדה על ההקשר שהתבסס על "כל מקרה לגופו" במקום להחליט על עקרון מופשט בנוגע לסמכויות בתחום המסחר. הוא ציין, "סוגיית הקנייה והמכירה בתחומי המדינה שייכת לסמכויות המדינה בנוגע לסחר הפנימי בתוכה באותו אופן שהפיקוח על סחר חוץ הוא סמכות הממשל הפדרלי".[5] הוא הבחין בין האיסור על מכירת משקאות חריפים בימים מסוימים לבין האיסור על ייבוא, שעשוי היה לגעת לתחום השיפוט של הממשלה הפדרלית בסוגיות סחר. וודברי חקר את פרטי המקרה במקום לבחון את מקור הסמכות בסעיף הסחר. בהמשך הלך בית המשפט בעקבות ההיגיון של וודברי במקרה של "קולי נגד מועצת המפקחים", בו נפסק שבית המשפט יחליט על כל מקרה לגופו, בתלות אם הסוגיה לפיקוח היא מקומית מטבעה או שהיא מצריכה חקיקה ברמה לאומית. דעתו של וודברי סייעה לגרום לשינוי גישה זה.
תרומותיו של וודברי לפירוש סעיף הסחר יושמו גם בהגנה על זכויות המדינות בתיק וורינג נגד קלרק. הוא דחה את הניסיונות של רוב הרכב השופטים להרחיב את סמכות השיפוט הפדרלי בסוגיות ימיות. תאונה ימית שהתרחשה ליד ניו אורלינס במימי נהר המיסיסיפי. לפתחו של בית המשפט ניצבה ההחלטה אם לממשלה הפדרלית או לממשלת לואיזיאנה הסמכות לדון בה. וודברי לא הסכים עם ההנחה שלממשלה הפדרלית אין את סמכות השיפוט על נהרות שלא נשלטים על ידי הגאות והשפל, שכן האזרחים שנקלעו לתאונות בתחומי הנהר נאלצו לנסוע מרחקים ארוכים יותר אם הממשלה הפדרלית תהיה מעורבת בעניין בהשוואה למקרה בו הנושא יהיה בטיפול המדינה בה התרחשה התאונה. הוא טען שהממשלה סירבה להתערב בסמכויות המדינה כפי שנכתבו בחוקה והרחיקה לכת ואמרה שהרחבת הסמכויות של הממשלה הפדרלית עלולה להיות בעייתית כאשר יהיה מדובר בסוגיית העבדות. הוא הזהיר שהרחבת יתר של סמכויות הממשלה הפדרלית עלולה להוביל ל"מאבק על סמכויות השיפוט בין בתי המשפט של המדינות לבין בתי המשפט הפדרליים, שגם כך היו מורכבות ולעיתים קרובות העמידו בסכנה את ההרמוניה של המערכת הפוליטית".[6] הוא הגן על זכויות המדינות בציינו כיצד הוא יפסוק בעתיד, כמי שמקפיד על לשון החוקה, בתיקים בנוגע לסוגיית העבדות.
מורשתו והנצחתו
עריכהוודברי כיהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית עד לפטירתו ב-1851.
הוא אחד האנשים היחידים בארצות הברית שכיהנו בתפקידים בכל שלוש זרועות הממשל (הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת), הן במדינתו, ניו המפשייר והן ברמה הארצית. מתוכם הוא אחד משלושת האנשים היחידים בארצות הברית שגם כיהנו כמושלי מדינות (השניים האחרים הם סלמון צ'ייס וג'יימס פרנסיס ברנס).
על שמו של וודברי נקראו מחוז באיווה, ערים במינסוטה ובטנסי, שדרות וודברי בפורטסמות' שבניו המפשייר, בית ספר בסיילם שבניו המפשייר וכמה ספינות של צי ארצות הברית שנקראו על שמו. שמו מופיע על אחת מנקודות הציון ההיסטוריות (מספר 43) שעל כביש 136 בניו המפשייר, ליד עיירת הולדתו של וודברי, פרנססטאון.[7]
אף על פי שוודברי היה דמות ידועה היטב במאה ה-19, המוניטין שלו נחלש לאחר מכן. החלשות המוניטין שלו נגרמה בעיקר בשל שני גורמים: סגנון הכתיבה המסורבל שלו ואופי השיפוט הפוזיטיבסטי שלו, שגרם לתפיסה השגויה שהוא היה תומך עבדות. הוא נודע בשל האינטליגנציה שלו, אך דעותיו הארכניות הקשו על ההיסטוריונים לראות נכוחה את השפעת פועלו. וודברי השפיע מאוד על פיתוח "דוקטרינת קולי" בפירוש סעיף הסחר ובעיצוב התקדימים בנוגע לעבודת. כאשר הוא הניח את דעותיו האישיות בצד, הוא חיזק את הרעיון שהחוקה התירה במפורש את העבדות ואף תמכה בקיומה, גישה שסללה את הדרך להחלטה בעניין דרד סקוט, מחד, ולמתחים שגרמו לפילוגים, מאידך.
קישורים חיצוניים
עריכה
- לוי וודברי, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- לוי וודברי במדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- לוי וודברי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- לוי וודברי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ Portsmouth Athenæum - Charles and Levi Woodbury Papers, 1833-1894 – MS014
- ^ Levi Woodbury, Progress, in 3 Writings of Levi Woodbury 75 (Boston, Little, Brown & Co. 1852).
- ^ Capen, Writings of Levi Woodbury, LL.: D. Political, Judicial, and Literary, 14-15.
- ^ United States. Supreme Court, Reports of Cases Argued and Adjudged in the Supreme Court of the United States, Published for John Conrad and Company, 1847, p. 231.
- ^ United States. Interstate Commerce Commission, Interstate Commerce Commission Reports: Reports and Decisions of the Interstate Commerce Commission of the United States, L.K. Strouse, 1892, p. 53
- ^ Reports of Decisions in the Supreme Court of the United States, [1790-1854: With Notes and a Digest, Little, Brown, 1856, p. 479.
- ^ "List of Markers by Marker Number". nh.gov. New Hampshire Division of Historical Resources.