התנועה לביטול העבדות
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
התנועה לביטול העבדוּת הייתה תנועה פוליטית שביקשה לשים סוף לעבדוּת ולסחר בעבדים ברחבי העולם. התנועה החלה בתקופת עידן הנאורות וצמחה באירופה ובארצות הברית במאה ה-19. התנועה לביטול העבדות זכתה להצלחה גדולה בחלק ממאבקיה, אך עבדות בכלל ועבדות ילדים בפרט מתקיימות ברחבי העולם עד היום.
.jpg)
ניצני התנועה
עריכה
אנתוני בנזט היה מורה קוויקרי, סופר ומתנגד לעבדות מאמריקה, שהיה פעיל בפילדלפיה, פנסילבניה. בשנת 1750 הוא החל בפעילות פומבית נגד עבדות. בשנת 1775 הוא הקים את אחת האגודות הראשונות בעולם נגד עבדות, "Society for the Relief of Free Negroes Unlawfully Held in Bondage" שהפכה מאוחר יותר לאגודה של פנסילבניה לקידום ביטול העבדות. הוא פתח את בית הספר הראשון לבנות בצפון אמריקה ואת בית הספר הראשון לשחורים בפילדלפיה שפעל במהלך המאה ה-19. בנזט נולד למשפחה פרוטסטנטית בצרפת. כשהיה בן שנתיים משפחתו עברה לאנגליה ולאחר מכן לאמריקה כשהיה בן 17. הוא הצטרף לקווקרים בפילדלפיה ופעל לשכנע אחרים שהחזקת עבדים הייתה בניגוד לכתבי הנצרות. בשנת 1739 הוא החל ללמד. ב-1750 הוא החל בנוסף לעבודת היום שלו, לקיים בביתו שיעור ערב לילדים שחורים עניים. תלמידיו הצליחו ובכך סתרו את המיתוס על חוסר היכולת של שחורים ללמוד. למרות שחי בארצות הברית השפעתו הייתה גדולה על התנועה לביטול העבדות בבריטניה. הוא השפיע בין היתר על ג'ון ווסלי, על גרנוויל שארפ ועל תומאס קלאקרסון שפעלו שם.
בשנת 1775 קמה בפילדלפיה "האגודה לביטול העבדות בפנסילבניה" שהייתה האגודה הראשונה לביטול העבדות במושבות שיהיו ארצות הברית. בין מקימה ותומכיה היו אנתוני בנזט, תומאס פיין, ובנג'מין ראש, שני האחרונים היו דמויות חשובות בפוליטיקה של ארצות הברית. הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 ומגילת הזכויות של ארצות הברית שאושררה ב-1791 לא אסרו את העבדות ולא העניקו זכויות לשחורים. יתר על כן, השחורים בארצות הברית נספרו כאזרחים (או שני שלישים אזרחים) לצורך חישוב האלקטורים, אף כי לא יכלו להצביע, ודבר זה נתן יותר כוח למושבות הדרומיות כדי לחוקק חוקים נגד השחורים ולשמור על קיום העבדות. בנג'מין פרנקלין שבתחילת חייו תמך בעבדות הפך למתנגד לה, ועם הזמן התנגדותו לה החריפה, כולל מאמרים שכתב לקונגרס בשנת 1790.
תומאס קלארקסון היה מתנגד עבדות שפעל בבריטניה כקמפיינר מרכזי נגד סחר העבדים באימפריה הבריטית. בשנת 1785, בגיל 25, השתתף קלרקסון בתחרות כתיבת מאמרים בלטינית בקיימברידג'. נושא המאמר, היה "האם זה חוקי לשעבד ללא הסכמה?", ושאלה זו הובילה את קלרקסון לתהות בשאלת הסחר בעבדים. הוא קרא כל מאמר שיכל למצוא בנושא, כולל עבודותיו של אנתוני בנזט,[1] וכן תאורים מגוף ראשון של סחר העבדים האפריקאי כמו מסעותיו של הגאוגרף פרנסיס מור על תוך חלקיה הפנימיים של אפריקה. לאחר שזכה בפרס בתחרות, קלרקסון חווה את מה שתיאר כ'התגלות רוחנית מאלוהים',והגיע למסקנה שעליו להקדיש את חייו למאבק למען ביטול הסחר בעבדים. קלארקסון תרגם את המאמר מלטינית לאנגלית כדי שקהל רחב יותר יוכל לקרוא אותו, ופרסם אותו בשנת 1786 בשם as An essay on the slavery and commerce of the human species, particularly the African, translated from a Latin Dissertation ומאמר זה זכה לפרס מטעם אוניברסיטת קיימברידג'.[1]
המאמר היה בעל השפעה, והוביל לכך שקלארקסון נפגש עם תומכים אחרים במאבק נגד העבדות, שחלקם כבר פעלו בתחום. אלו כללו אנשים בעלי השפעה כמו ג'יימס רמזי וגרנוויל שארפ, קווייקרים רבים ופעילים נוספים. התנועה צברה כוח מזה מספר שנים לאחר שנוסדה בידי קווייקרים מבריטניה ומארצות הברית, וכן תמיכה של זרמים אחרים כמו מתודיסטים ובפטיסיטים. שלוש שנים קודם לכן, ב-1783, 300 קווייקרים מאזור לונדון הגישו לפרלמנט הבריטי עצומה חתומה נגד סחר בעבדים.
התנועה לביטול העבדות בבריטניה
עריכההצמיתות בבריטניה נפסקה בתחילת המאה ה-17. עם זאת, בתחילת המאה ה-18 כבר החלו מובאים עבדים אפריקאיים ללונדון ולאדינבורו כמשרתים אישיים. העבדים האפריקאיים לא נקנו או נמכרו, ומצבם החוקי לא היה ברור עד שנת 1772, כאשר מקרה של עבד שברח, ג'יימס סומרסט, הצריך התייחסות מצד החוק. הבעלים, צ'ארלס סטיוארט, ניסה לחטוף את סומרסט ולשלוח אותו לג'מייקה לעבוד במטעי סוכר. בעודו בלונדון סומרסט הוטבל לנצרות, וסנדקו הוציא הביאס קורפוס – צו הבאת עציר.
כתוצאה מכך נאלץ הלורד מנספילד, השופט העליון של אנגליה[2], להחליט האם החטיפה הייתה חוקית או לא לפי החוק האנגלי, כיוון שלא הייתה באנגליה חקיקה בדבר עבדות. בפסק הדין שלו מתאריך 22 ביוני 1772, הצהיר מנספילד: "למרות אי-נוחויות העלולות לנבוע מהחלטתי, אינני יכול לומר שמקרה זה מורשה או מאושר על ידי החוק האנגלי. ולפיכך, חייבים לשחרר את השחור". בזאת הוכרז כי לעבדות לא קיים היתר חוקי בחוק האנגלי. פסק דין זה הביא לשחרור 10–14 אלפי עבדים באנגליה, וכן קבע כי סחר בבני אדם המוסדר בתחומי שיפוט אחרים של אנגליה (כדוגמת המושבות בארצות הברית) איננו יכול להיאכף בהתאם באנגליה עצמה.
לאחר שקרא על מקרה סומרסט, ג'וזף נייט, עבד אפריקאי בסקוטלנד, עזב את אדונו, ג'ון וודרברום. מקרה דומה לזה של סטיוארט הובא על ידי וודרברום בשנת 1776, עם אותה התוצאה: העבדות לא התקיימה באופן חוקי לפי חוק סקוטלנד. עם זאת, עבדוּת ילידי סקוטלנד התקיימה עד 1799, אז כורי הפחם – אשר עד אז תפקדו כצמיתים – זכו באמנציפציה.
ג'יימס אוגלת'ורפ (אנ') שהיה נדבן, איש פרלמנט ופעיל החברתי בבריטניה, היה בין הראשונים שניסחו טיעונים בשם הנאורות נגד העבדות. כמייסד של מושבת ג'ורג'יה, הוא אסר על העבדות שם מטעמים הומניטריים. הוא גם טען נגד העבדות בפרלמנט הבריטי. הוא גם עודד את חבריו גרנוויל שארפ (אנ') והאנה מור לתמוך במאבק זה. זמן קצר לאחר מותו, ב-1785, שארפ ומור איחדו כוחות עם ויליאם וילברפורס ואחרים והקימו את Clapham Sect, קבוצת רפורמיסטים נוצרים ששאפו לבטל את העבדות כמו גם רפורמות נוספות.
ב-22 במאי 1787 קמה בלונדון "האגודה לביצוע ביטול סחר העבדים"[1] האגודה כללה את גרנוויל שארפ שכיהן יושב ראש, תומאס קלארקסון, ואת ג'וזאיה וודג'ווד. קלארקסון גם פנה אל ויליאם וילברפורס שהיה אנגליקני וחבר פרלמנט מקושר. וילברפורס היה אחד הפרלמנטרים הבודדים שהביע תמיכה בעצומה הקוויקרית, והוא כבר הציג שאלה לגבי סחר העבדים בפני בית הנבחרים הבריטי ונודע כאחר המתנגדים הראשונים לעבדות בבריטניה.
קלארקסון לקח על עצמו תפקיד של איסוף עובדות, במשך השנתיים הבאות הוא נסע באנגליה כדי לאסוף עובדות נגד הסחר בעבדים. בכמה מקומות, במיוחד בנמלים שהיוו מרכזי מסחר של עבדים כמו ליברפול ובריסטול, הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד מתומכי המסחר בעבדים.[1] סוחרי העבדים היו קבוצה בעלת השפעה מפני שהסחר היה לגיטימי ומשתלם וסייע לשגשוג של נמלים רבים. פעילותו הייתה מסוכנת, גם מפני שקלארקסון ניסה לאסוף תמיכה בקמפיין נגד העבדות בצורה גלויה, הוא כמעט נרצח ב-1878 על ידי חבורת מלחים שקיבלה תשלום לשם חיסולו.[1] קלארקסון ארגן את הראיות שלו כך שיהיו זמינות לקהל גדול יותר כמו גם לחברי הפרלמנט. בין 1787 ל-1794 הוא כתב מספר ספרים ומנשרים שהתנגדו לסחר בעבדים.[1]
ב-12 במאי 1789 וילברפורס השתמש בראיות שאסף קלארקסון בנאום מפורסם שלו נגד העבדות שניתן .[1] בשנת 1791 פרסם וילברפורס את הצעת החוק הראשונה לאסור על סחר בעבדים. ההצעה נדחתה ברוב גדול של 161 נגד 88.
אולאודה אקוויאנו היה עבד משוחרר שחור שקנה בכספו את חירותו. והיה חבר בולט ב"בני אפריקה", קבוצה של 12 גברים שחורים שפעלו לביטול העבדות. אקוויאנו היה הראשון ליידע את גראנוויל שארפ על הטבח בספינת העבדים זונג, מקרה מפתח בהתפתחות התנועה לביטול העבדות, שבו השלכת עשרות עבדים לים נידונה בבית המשפט כתביעת ביטוח על אובדן רכוש.
אקוויאנו התיידד וקיבל תמיכה מפעילי ביטול עבדות, ורבים מהם עודדו אותו לכתוב ולפרסם את סיפור חייו. לשם כך קיבל תמיכה כספית מפילנתרופים מתנגדי עבדות ומפטרונים דתיים. הרצאותיו והכנת ספרו נתמכו בין השאר על ידי סלינה הייסטינגס, הרוזנת מהנטינגדון. בשנת 1789 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "הנרטיב המעניין של חייו של אולאדה אקוויאנו, או גוסטבוס ואסה, האפריקני" (The Interesting Narrative of the Life of Olaudah Equiano). סיפורו האישי של אקוויאנו על העבדות, מסע התקדמותו וחוויותיו כמהגר שחור גרמו לסערה עם פרסומם. הספר הניע את התנועה נגד העבדות בבריטניה, באירופה וב"עולם החדש" (אמריקה). התיאורים שלו בספר הפתיעו רבים בשל איכות הדימויים, תיאורם וסגנונו הספרותי. חלק גדול מהקוראים הלבנים אף הודו כי חשו בושה לאחר שלמדו על הסבל שעבר.
.jpg)
בפורטסמות' השיג קלרקסון תוכנית של אוניית העבדים "ברוקס". על בסיס שרטוטי האוניה הוא הזמין ציור שהמחיש את הצפיפות העצומה באונייה. ב-1791 קלרקסון פרסם בלונדון את התמונה ונשא אותה איתו להרצאות ברחבי המדינה. הוא גם צייד את וילברפוס בתמונה זו ובחומרים נוספים לשימוש בפרלמנט.
זו הייתה תחילתה של המערכה הפרלמנטרית המתמשכת שלהם, שבמהלכה הציג וילברפורס הצעה לטובת ביטול הסחר בעבדים כמעט כל שנה. קלרקסון, וילברפורס ושאר חברי הוועדה לביטול סחר העבדים ותומכיהם, היו אחראיים לייצר ולקיים תנועה לאומית שגייסה לראשונה את דעת הקהל נגד המשך הסחר בעבדים. אולם הפרלמנט סירב להעביר את הצעת החוק. פרוץ המלחמות הנפוליאוניות נגד צרפת מנע דיון נוסף בנושא במשך שנים רבות.
ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה (שכללה גם את אירלנד באותה תקופה) חוק האוסר על סחר בינלאומי בעבדים, אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים. החל מ-1808 החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית. באותה שנה הקונגרס האמריקני הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים. בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי.
ספרה האוטוביוגרפי של מרי פרינס: "The History of Mary Prince; A West-Indians Slave", שיצא ב-1831, ומגולל את ההתעללויות שעברה שפחה מהאיים הקאריביים – תרם לעיצוב דעת הקהל בבריטניה, שהגיש תלונות רבות בעקבות קריאת הספר. פרינס כתבה כי "הייתי שפחה בעצמי, ולכן אני יודעת מה חשתי כשפחה ומה חשים כל שפחה או עבד, על פי הסיפורים שסיפרו לי. מי שטוען, שעבדים יכולים להיות די מאושרים בעבדות, משום שאינם רוצים את החופש – הוא או בור או שקרן. מעולם לא שמעתי עבד שאומר כך, ומעולם לא שמעתי אדם לבן שאומר כך, עד שהגעתי לאנגליה." ספרה של פרינס סלל את הדרך להתנגדות חריפה יותר לעבדות בבריטניה.
ב-1833 נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית במסגרת Slavery Abolition Act. (אנ') הדבר נגע בעיקר למטעי הסוכר באיים הקריביים. עם זאת דבר זה לא כלל את הודו, שהייתה המושבות הגדולה והחשובה ביותר. באותה תקופה בריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטל את העבדות כליל.
המערכה להפסקת סחר העבדים האלטנטי
עריכהלאחר 1807 התמקדו תוכמי ביטול העבדים בהסכמים בינלאומיים לביטול סחר העבדים האטלנטי שהעביר עבדים חדשים מאפריקה לדרום מרכז וצפון אמריקה. הבעיה הייתה קושי לאכוף את האמנות וההצהרות, לאור הרווחים הגבוהים של סוחרי העבדים. החוק הטיל קנסות על קברניטים שהמשיכו בסחר. קנסות אלה עשויים היו להיות עד 100 ליש"ט לכל עבד שנמצא באונייה. הקברניטים היו לפעמים משליכים עבדים לים, כשראו את ספינות חיל הים מגיעות, כדי להימנע מקנסות אלה.[3]
בשנת 1808 חיל הים המלכותי, ששלט אז בימי העולם, הקים את השייטת של מערב אפריקה כדי לסייר בחופי מערב אפריקה, ובין 1808 ל־1860 הם תפסו כ-1,600 אוניות עבדים ושחררו כ-150,000 אפריקאים שהיו על סיפונן.[4] הצי המלכותי הצהיר כי אוניות המובילות עבדים זהות לספינות פיראטים.
שר החוץ לורד קאסלרֵיי שינה את עמדתו והפך לתומך נלהב של התנועה. בריטניה קידמה הסכמים עם פורטוגל, שוודיה ודנמרק בתקופה שבין 1810 ל-1814, לפיהם הסכימו להפסיק או להגביל את סחר העבדים שלהם. אלה היו שלבים מוקדמים למשא ומתן של קונגרס וינה, בניצוחו של קאסלריי, שהביא להכרזה כללית המגנה את סחר העבדים. קאסלריי השתמש בדיפלומטיה כדי לערוך הסכמי חיפוש ותפיסה עם כל הממשלות שספינותיהן סחרו. בנושא זה היה עימות משמעותי עם ארצות הברית, שם בעלי העבדים הדרומי היו בעל עוצמה פוליטית. וושינגטון נרתעה מהשיטור הבריטי בים הפתוח. ספרד, צרפת ופורטוגל הסתמכו גם על סחר העבדים הבינלאומי כדי לספק עבדים למטעים הקולוניאליים שלהן.
בהמשך גם מדינות אחרות הגדירו את הסחר הימי בעבדים כמעשה פיראטי, וצרפת וארצות הברית הצטרפו למאמצי האכיפה נגד אוניות עבדים.
בהמשך הבריטים נקטו פעולות נגד מנהיגים אפריקאים שסירבו להסכים לחוק הבריטי, לחוקק בעצמם חוקים נגד הסחר. סך הכל נחתמו הסכמים נגד עבדות עם למעלה מ-50 שליטים אפריקאים.[5]
הפסקת העבדות בארצות הברית
עריכה
הצעדים הראשונים
עריכהלמרות היעלמותה מבריטניה, העבדות הייתה דרך החיים המקובלת במושבות האנגליות באמריקה ובמערב הודו.
עד שנת 1783 כבר קמה תנועת התנגדות לעבדות בקרב הציבור הבריטי בארצות הברית. באותה שנה קם הארגון האנגלי הראשון לביטול העבדות, שהוקם על ידי הקווייקרים, אשר המשיכו להשפיע על התנועה לביטול העבדות לאורך כל שנותיה, ובמובנים רבים הובילו את המאבק. ב-17 ביוני 1783, הנושא הובא באופן רשמי אל הממשלה על ידי סר ססיל ריי (חבר פרלמנט מטעם המושבה רדפורד), אשר הציג את העצומה שהוציאו הקווייקרים בפני הפרלמנט. באותה שנה, ד"ר ביילבי פורטוס קרא לכנסייה האנגליקנית להפסיק מיידית את מעורבותה בסחר העבדים וליזום מדיניות מעשית לשיפור מצבם של העבדים האפרו-קאריביים.
יוצאי אפריקה מילאו חלק מאוד חשוב בתנועה לביטול העבדות. בבריטניה, אולאודה אקוויאנו – אשר האוטוביוגרפיה שלו יצאה לאור בתשע מהדורות בתקופת חייו בלבד – הקדיש מרץ רב למאבק בעבדות והיה ממובילי התנועה.
צמיחת התנועה
עריכהבחודש מאי 1787, הוקמה הוועדה לביטול הסחר בעבדים, בהתייחסות לסחר העבדים האטלנטי – סחר עבדים על ידי סוחרים בריטיים אשר החליפו סחורה בריטית עבור עבדים בדרום אפריקה, שם ההנהגה הייתה קשורה לעבדות. העבדים שנסחרו במערב אפריקה נשלחו למושבות בריטיות ולארצות הברית או למדינות קאריביות אחרות (מעבר הביניים), שם הם נמכרו בעיקר לבעלי מטעים עבור רום וסוכר, אותם לקחו הסוחרים חזרה לבריטניה לסחור בהם. סחר זה נקרא "סחר משולש" כדי לתאר את נתיב הסחורות אפריקה-אירופה-אמריקה ולא משום שכל ספינה הפליגה בפועל בנתיב המשולש.
השפעות פוליטיות נגד חוסר האנושיות שבסחר עבדים התעצמו משמעותית לקראת סוף המאה ה-18. אנשים רבים, חלקם ממוצא אפריקאי וחלקם ממוצא אירופאי, השפיעו על ביטול העבדות. בין הפעילים הידועים בבריטניה נמצאים ג'יימס רמזי, דרנוויל שארפ ותומאס קלרקסון.
כבדלנים, קווייקרים לא יכלו להפוך לחברי פרלמנט בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ולכן ויליאם וילברפורס, אנגליקן אוונגליסט, התבקש להפוך למנהיג הקמפיין הפרלמנטרי. קלרקסון הפך לאחד החוקרים הבולטים של הקבוצה, כשאסף מידע נרחב ביותר בנושא הסחר בעבדים, ובין היתר עדויות מיד ראשונה של מלחים ועבדים לשעבר בנמלים בריטיים בערים שונות, ביניהן בריסטול, ליברפול ולונדון.
בעיקר בזכות מאמציו של קלרקסון, קמה רשת של קבוצות מקומיות של מתנגדי עבדות ברחבי המדינה. הקבוצות פעלו דרך הגעה לאסיפות ציבוריות ופרסום עלונים ועצומות. אחד הספרים המוקדמים ביותר שקודמו על ידי קלרקסון והוועדה לביטול הסחר בעבדים היה האוטוביוגרפיה של אולאודה אקוויאנו. התנועה זכתה לתמיכה מעבדים ששוחררו, כמו אקוויאנו, מקהילות דתיות שונות כמו הקווייקרים, הבפטיסטים, המתודיסטים ואחרים, וביקשה תמיכה מעובדי התעשייה החדשים בערי מרכז וצפון אנגליה. אפילו נשים וילדים, עד אז קבוצות ללא מעמד פוליטי, הפכו מעורבים בקמפיין – אף על פי שגם אז נשים נאלצו לעיתים קרובות לערוך פגישות נפרדות ולא יכלו לייצג את הקבוצות בפרלמנט הבריטי.
אחד הפרויקטים של התנועה לביטול העבדות היה המשא ומתן עם מנהיגים אפריקאים לרכישת אדמה בממלכות במערב אפריקה, למען ייסוד "פריטאון" – התיישבות למען עבדים בבריטניה או אמריקה ששוחררו. אותה התיישבות בעיר שהפך מאוחר יותר לחלק מסיירה לאון, עליה נוהל משא ומתן פרטי, עוגנה לאחר מכן. על התנועה והתקופה יצא בשנת 2006 סרט הקולנוע "רוחות של חופש".
הפסקת עבדות בצרפת
עריכה
בשנת 1315 הוציא לואי העשירי, מלך צרפת, את העבדות אל מחוץ לחוק, אך בקולוניות הצרפתיות מעבר לים, שנוסדו מאוחר יותר, האיסור לא התקיים, וצרפת אף סחרה בעבדים. בשנת 1799 העבדות בקולוניות הצרפתיות בוטלה, אך היא חודשה בשנת 1802. בסופו של דבר, לאחר כינון הרפובליקה הצרפתית השנייה בשנת 1848 חוק נגד עבדות התקבל סופית.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- התנועה לביטול העבדות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Brycchan Carey , Thomas Clarkson (1760-1846)
- ^ אשר בביתו גדלה דיידו אליזבת בל, בת לשפחה אפריקאית וקצין בחיל הים הבריטי
- ^ 1807 Abolition of Slavery Act", Spartacus Educational.
- ^ Jo Loosemore, "Sailing against slavery", BBC – Devon, 24 September 2014.
- ^ The West African Squadron and slave trade