הפרייקור של ליצו
| ערך מחפש מקורות | |
הפְרַייקוֹר (הכוחות החופשיים) של לִיצוֹ (בגרמנית: Lützowsches Freikorps, הפרייקור הליצואי) היו יחידת מתנדבים של צבא פרוסיה בהנהגת הגנרל לודוויג אדולף וילהלם פון ליצו (Lützow) אשר הוקם ולחם בשלהי המלחמות הנפוליאוניות (1813–1814).
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי |
Schwarze Jäger  |
| מדינה |
 פרוסיה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
1813–1814 |
| מלחמות |
המלחמות הנפוליאוניות |
| פיקוד | |
| מפקד נוכחי |
לודוויג אדולף וילהלם פון ליצו |
  | |
לחימה
עריכההקורפוס החופשי של ליצו הבדיל את עצמו מהמוני הצבא, בכך שהיה אגודה התנדבותית, שחבריה היו ראויים לציון בפעילות מעולה, באנרגיה וביזמות. בניגוד לרבים מהצבא הסדיר, נאמנותם הייתה דווקא לגרמניה כולה מאשר לפרוסיה או לבית הוהנצולרן; רבים מהם נשבעו לא לגזור את שערם ולא את זקנם עד שיגרשו את הצרפתים לגמרי מארצות גרמניה. אף על פי כן, היה לה את האחוז הגבוה ביותר של עריקים בצבא פרוסיה, ולכן זכו ליחס של קרירות ניכרת על ידי המלך (שהיה הכל מלבד לאומן נלהב וממילא העדיף את חייליו הסדירים), ולא זכו להישגים צבאיים רבים יחסית.
גודלו הממוצע של הקורפוס היה 2,900 חיילי רגלים, 600 פרשים ו-120 ארטילריות, הגודל השתנה לאורך המלחמה. הם נלחמו בקרבות רבים, הם פעלו תחילה באופן עצמאי בעורף הכוחות הצרפתיים, לאחר מכן כיחידה סדירה בצבאות בעלות הברית. הם הפגינו גבורה רבה לאורך שארית המלחמה, והוכיחו מקור לעצבנות מתמדת לצרפתים, שהתייחסו אליהם בעוינות יוצאת דופן, נפוליאון עצמו התייחס למפקדם כאל שודדים.
היסטוריה
עריכההיחידה הוקמה ב-1813 וכללה בעיקר סטודנטים ואקדמאים מכל רחבי גרמניה אשר התנדבו ללחום כנגד נפוליאון בונפרטה הצרפתי. בשל העובדה כי לממלכת פרוסיה הייתה בעיה להחזיק ולתחזק את צבאותיה הסדירים, על המתנדבים היה לדאוג לעצמם לציוד ולביגוד, וכמו כן הם לא זכו לשכר בעבור שירותם. כך אומץ הצבע השחור כצבע מדיהם, שכן שחור היה הצבע היחידי שניתן היה לצבוע בו את בגדי האזרחים בצורה אחידה וללא כל גוון שונה. עיטורים אדומים נבחרו על מנת לסמן את דרגותיהם של החיילים, ובתוספת לכפתורי הפְּלִיז הזהובים לבשה היחידה סכמת צבעים של שחור-אדום-זהב, סכמה אשר הפכה למזוהה עם רעיונותיהם הרפובליקניים של הלוחמים וכיום היא סכמת הצבעים של דגל גרמניה.
גודלה של היחידה היה כ-2,900 רגלים, 600 פרשים ו-120 קני ארטילריה. היא לחמה בקרבות רבים, תחילה תוך זינוב בכוחות הצרפתיים הנסוגים ומאוחר יותר כיחידה סדירה כחלק מכוחות הקואליציה.
למרות גודלה הקטן, הפכה היחידה למפורסמת לאחר המלחמה, שכן הייתה זאת היחידה הבודדת אשר הורכבה מחיילים מכל רחבי גרמניה. הכוח התפרסם גם בשל חברותם ותמיכתם של אינטלקטואלים לאומנים כגון יוזף פון אייכנדורף ופרידריך לודוויג יאן. רבים ממשוחררי היחידה השתתפו בפסטיבל וארטרבורג הראשון בשנת 1817, תוך דרישה לאחדות גרמנית ולרפורמות דמוקרטיות, ועל כן הפכה סכמת הצבעים של מדיהם למזוהה עם הרעיונות הרפובליקניים שלהם. במהלך פסטיבל האמבך ב-1832 והמרידות הגרמניות של 1848 דגלים בצבעי השחור-אדום-זהב הונפו. צבעים אלו הוכרו כצבעים הלאומיים של גרמניה וכצבעי דגל גרמניה בשנת 1919 ושוב בשנת 1949.
