מאה אלף בני לואי הקדוש

"מאה אלף בני לואי הקדוש" היה השם הפופולרי לצבא צרפתי שגויס בשנת 1823 על ידי מלך צרפת הבורבוני, לואי ה-18, כדי לעזור למלוכנים הספרדים להחזיר לפרננדו השביעי, מלך ספרד את כוחו המוחלט, אשר קופח במהלך הטריניום הליברלי. למרות השם, המספר האמיתי של החיילים היה בסביבות 60,000.

מלחמת האזרחים הספרדית, 1820–1823

אפיזודה של ההתערבות הצרפתית בספרד 1823 מאת היפוליט לקומט
תאריכים	אפריל 1823 – נובמבר 1823 (כ־215 ימים)
מקום	ספרד
תוצאה	ניצחון הצרפתים והמלוכנים הספרדים סוף הטריניום הליברלי תחילת העשור מבשר הרעות
הצדדים הלוחמים צבא האמונה פרטיזנים מהקורטס מפקדים לואי-אנטואן, דוכס אנגולם ארמאן שארל גיימינו ניקולא אודינו גבריאל ז'אן ז'וזף מוליטור בון-אדריאן ז'אנו דה מונסה אטיין טארדיף דה פומרו דה בורדסול לואי אלויזיוס דה הוהנלוהה-ואלדנבורג-בארטנשטיין רפאל דל רייגו פבלו מוריו פרנסיסקו באייסטרוס פרנסיסקו אספוס אי מינה מיגל דה אלווה אנריקה חוסה אודונל, רוזן לה ביסבאל אבדות 400 הרוגים 600 הרוגים

הכוח כלל כחמישה קורפוסים (חלק הארי של הצבא הסדיר הצרפתי) והובל על ידי הדוכס מאנגולם, בנו של המלך העתידי שארל העשירי. שמו הצרפתי של הסכסוך הוא l'Expédition d'Espagne ("משלחת ספרד").

הקשר

בשנת 1822, פרננדו השביעי אשר יישם את תנאי קונגרס וינה, לחץ לקבלת סיועם של המלכים האבסולוטיים האחרים של אירופה, בתהליך ההצטרפות לברית הקדושה שהוקמה על ידי רוסיה, פרוסיה, אוסטריה וצרפת כדי להחזיר את האבסולוטיזם. בצרפת, האולטרה-רויאליסטים לחצו על לואי ה-18 להתערב. כדי למתן את הלהט הנגד-מהפכני שלהם, הדוכס דה רישלייה פרס כוחות לאורך הרי הפירנאים לאורך גבול צרפת-ספרד, והטיל עליהם את עצירת התפשטות הליברליזם הספרדי ו"הקדחת הצהובה" מלפלוש לצרפת. בספטמבר 1822 ה-"cordon sanitaire" הפך לחיל תצפית ומהר מאוד הפך את עצמו למשלחת צבאית.

צרפת שוקלת התערבות

"באמבלהד הזקן ה-18 [לואי ה-18] מנסה את מגפי נפוליאון, או, מתכונן למערכה הספרדית". קריקטורה מאת ג'ורג' קרוקשנק.

הברית הקדושה (רוסיה, אוסטריה ופרוסיה) סירבה לבקשתו של פרננדו לעזרה, אך הברית המחומשת (רוסיה, בריטניה, צרפת, פרוסיה ואוסטריה) בקונגרס ורונה באוקטובר 1822 העניקה לצרפת מנדט להתערב ולהחזיר את המלוכה הספרדית. . ב-22 בינואר 1823 נחתם הסכם סודי בקונגרס ורונה, המתיר לצרפת לפלוש לספרד כדי להחזיר את פרננדו השביעי למלך מוחלט. עם ההסכם של הברית הקדושה, ב-28 בינואר 1823 הודיע לואי ה-18 כי "מאה אלף צרפתים מוכנים לצעוד, תוך שהם קוראים לשמו של סן לואי, כדי לשמור על כס המלכות של ספרד עבור נכדו של אנרי הרביעי מצרפת". בסוף פברואר, האספה הצרפתית הצביעו על מענק יוצא דופן עבור המשלחת. שאטובריאן והאולטרה-רויאליסטים שמחו; הצבא המלכותי עמד להוכיח את גבורתו ומסירותו מול הליברלים הספרדים, שנלחמים על תהילת המלוכה הבורבונית.

ראש הממשלה החדש, ז'וזף דה וילל, התכוון להתנגד למלחמה. עלות המבצע הייתה מופרזת, ארגון הצבא היה פגום ונאמנותם של החיילים לא הייתה ודאית. המפקח של הצבא לא הצליח להבטיח תמיכה לוגיסטית ל-95,000 אנשי המשלחת (כפי שנספרו בסוף מרץ) שרוכזו בבאס-פירנאים וב-Landes עם 20,000 סוסים ו-96 כלי ארטילריה. כדי לתקן את ספקותיו, הוא נאלץ להתייעץ עם ספק התחמושת אובראר, שהגיע במהירות למסקנה כי מצעדים בספרד טובים לאינטרסים שלו כמו לאלו של הצבא, גם אם הם יהיו לרעת אוצר הציבור.

הכוח הצרפתי

לואי אנטואן ד'ארטואה, דוכס אנגולם (1775–1844), בנו של שארל העשירי, לחם בשמו של לואי ה-18 במהלך ההתערבות הצרפתית במלחמת האזרחים בספרד.

מבנה הפיקוד

ארגון מבנה הפיקוד של המשלחת הציב בעיות רבות. היה צריך לתת למפקדים פרו-בורבון את ההזדמנות המלאה לממש את התפקידים שקיבלו לאחרונה על ידי הרסטורציה הבורבונית מבלי לפגוע בנאמנותו או ביעילותו של הצבא. הפתרונות היו לתת את הפיקודים המשניים למהגרים לשעבר ול-Vendéens ואת הפיקודים העיקריים לגנרלים לשעבר של המהפכה והקיסרות הראשונה. הדוכס מאנגולם, שאביו היה שארל העשירי, מונה למפקד העליון של צבא הפירנאים למרות חוסר ניסיונו הצבאי, אך הוא הסכים למלא אותו כתפקיד כבוד בלבד המפקח רק על הכיוון הפוליטי של המשלחת, והותיר את הכיוון הצבאי שלו למייג'ור-גנרל ארמאן שארל גיימינו, גנרל בדוק ומנוסה של הקיסרות הראשונה.

ארבעה מתוך חמשת קורפוסי הצבא הופקדו תחת גנרלים שלחמו למען נפוליאון - מרשל ניקולא אודינו, דוכס רג'יו; גנרל גבריאל ז'אן ז'וזף מוליטור; מרשל בון-אדריאן ז'אנו דה מונסה, דוכס קוניאנו; והגנרל אטיין טארדיף דה פומרו דה בורדסול. הנסיך מהוהנלוהה פיקד על הקורפוס השלישי, הפחות אמין מבין החמישה, עם שתי דיוויזיות בלבד ו-16,000 איש (בניגוד לשלוש או ארבע הדיוויזיות ו-20 עד 27 אלף איש בארבעת הקורפוסים האחרים).

פעולות חיל המשלוח

התפרצות

הדוכס מאנגולם במהלך ההתערבות הצרפתית בספרד

כיבוש פמפלונה, 1823 (מאת H. Vernet)

ב-6 באפריל התפזרו הספקות של אחדים והאשליות של אחרים. על גדות ה- Bidassoa, 500 גברים צרפתים ופיימונטים ליברליים התמודדו מול העמדות הקדמיות של רגימנט הרגלים הקל ה-9. הם הניפו דגל טריקולור צרפתי ושרו את La Marseillaise, הם הסיתו את החיילים לא לחצות את הגבול. חיילי הרגלים של המלך היססו עד שהגנרל לואי ואלין מיהר אליהם והורה להם לפתוח באש. כמה מהמפגינים נהרגו והאחרים התפזרו. רבים מהם הצטרפו לאנגלים בפיקודו של קולונל רוברט וילסון, בלגים בפיקודו של יאנסנס ומתנדבים צרפתים או איטלקים אחרים, כדי להקים לגיון ליברלי ואסקדרון "מחוללי חירות" להילחם לצד הכוחות החוקתיים הספרדים. למחרת, ב-7 באפריל, נכנסו "100,000 בניו של סן לואי" בפיקודו של הדוכס מאנגולם לספרד ללא התנגדות של כוחות השלטון החוקתי ובתמיכת מעמד הביניים וחלק מהאוכלוסייה העירונית.

התקדמות צרפתית

בצפון, הקורפוס השלישי של הוהנלוהה (חוזק ביולי על ידי הקורפוס החמישי של לוריסטון) אילץ את הגנרל מורילו לסגת לפני שגייס את חייליו. הצרפתים נותרו בשליטה באזורים הכפריים של נווארה, אסטוריאס וגליסיה; אולם, בהיעדר ציוד מצור, הם לא הצליחו לחסום את העיירות, שם המשיכו הליברלים להתנגד עוד מספר חודשים. העיר לה קורוניה נכנעה ב-21 באוגוסט, פמפלונה ב-16 בספטמבר וסן סבסטיאן ב-27 בספטמבר. במזרח ובדרום מזרח, גבריאל ז'אן ז'וזף מוליטור הדף את הגנרל פרנסיסקו באלסטרוס לאראגון, רדף אחריו עד מורסיה וגרנדה, ניצח בקרב בקמפילו דה ארנס ב-28 ביולי ואילץ את כניעתו ב-4 באוגוסט. בחאאן, הוא הביס את הטורים האחרונים של רפאל דל רייגו, שנלכד על ידי האבסולוטים ב-15 בספטמבר ונתלה במדריד ב-7 בנובמבר, יומיים לפני נפילת אליקנטה. בקטלוניה הצליח מונסי לדכא את כוחות הסדיר והגרילה של הגנרל מינה, כשברצלונה נכנעה רק ב-2 בנובמבר.

החזית האנדלוסית

מבצעים מכריעים יותר התפרסו ברחבי אנדלוסיה, מכיוון שזה היה האזור של קדיס, אשר הפכה לבירתם הזמנית של תומכי החוקה, ובכך היעד האסטרטגי העיקרי של הכוח הצרפתי. האזור הכיל את הקורטס ואת המלך הכלוא והוגן על ידי חיל מצב של 14,000 איש. בהתחלה ריגו, אחר כך הגנרלים אנרי ז'וזף אודונל, רוזן לה ביסבל, קווירוגה ומיגל דה אלבה הובילו את הפעולה. הגישה לעיר הייתה מוגנת על ידי הסוללות של מבצר סנטה קטלינה ומבצר סן סבסטיאן ממערב, מבצר סנטי-פייטרי ממזרח ומעל לכל על ידי חצי האי המבוצר של טרוקדרו, שם הציב קולונל גרס 1700 איש ו-50 תותחים.

בפיקודו של הגנרל אטיין טרדיף דה פומרו דה בורדסול, שאליו הצטרפו עד מהרה דוכס אנגולם וגיימינו, חיל הרגלים של הגנרלים בורמון, אובר וגיז'ון, חיל הפרשים של פואסק-לאטור, הארטילריה של לואי טירלה והמהנדסים תחת גיום דוד דה לה ברונרי נכנסו לעמדות לפני קדיס מאמצע יולי. הצי הצרפתי נאלץ להשתמש במספר דיוויזיות ימיות למעקב אחר הנמלים וחופי האוקיינוס האטלנטי והים התיכון של ספרד (שהוחזקו על ידי תומכי החוקה), והצליח לשלוח רק שייטת קטנה של 10 ספינות תחת קונטר-אדמירל ז'אק פליקס עמנואל אמלן כדי לחסום את העיר. זה התגלה ככוח קטן מכדי שאמלן יצליח במשימה זו, ולכן ב-27 באוגוסט הוא הוחלף בקונטר-אדמירל דה רוטור, ולאחר מכן בדופרה (Duperré) שהגיע רק ב-17 בספטמבר, עם תגבורת זעומה.

סיכום

חיילים צרפתים צרים על מבצר טרוקדרו

ב-31 באוגוסט תקף חיל הרגלים הצרפתי את פוארטה דה טרוקדרו ובמחיר של 35 הרוגים ו-110 פצועים (בניגוד ל-150 הרוגים, 300 פצועים ו-1,100 שבויים מצד חיל המצב) כבש אותו בהצלחה, תוך שהוא מפנה את תותחיו החזקים לעבר קדיס. ב-20 בספטמבר, פורט סנקטי-פטרי נפל בתורו בפעולה משולבת של הצבא והצי. ב-23 בספטמבר הפציצו התותחים של המבצרים סנקטי-פטרי וטרוקאדרו ושל הצי של דופרה את העיירה וב-28 תומכי החוקה קבעו שהעיר אבודה. לפיכך, חברי הקורטס החליטו לפזר את עצמם, להחזיר את הכוח המוחלט לפרננדו השביעי ולמסור אותו לצרפתים. ב-30 בספטמבר נכנעה קדיס וב-3 באוקטובר נחתו יותר מ-4,600 חיילים צרפתים בנמל שלה. הצבא הצרפתי ירה את היריות האחרונות שלו בספרד בתחילת נובמבר. ב-5 בנובמבר, הדוכס מאנגולם עזב את מדריד ונכנס שוב לצרפת ב-23 בנובמבר, כשהוא משאיר מאחוריו כוח כיבוש של 45,000 איש בפיקודו של בורמון. ספרד פונתה אז בהדרגה, אך הנסיגה הצרפתית הושלמה במלואה רק ב-1828.

השלכות

הליברלים ניהלו אפוא משא ומתן על החזרתם בתמורה לשבועתו של פרננדו לכבד את החוקים הספרדים. עם זאת, ב-1 באוקטובר 1823, כשהרגיש מחוזק על ידי הכוחות הצרפתיים, הפר פרננדו את שבועתו ושוב ביטל את חוקת קדיס והכריז כבטלים ומבוטלים כל המעשים והאמצעים של הממשלה הליברלית.

המלחמה גם הפריעה קשות למאמצים הספרדים למחוץ את מאבקי העצמאות באמריקה ההיספאנית. הכוחות הספרדיים האחרונים ביבשת דרום אמריקה הובסו בקרב איאקוצ'ו ב-1824.

פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, שר החוץ בממשלת ויל בצרפת (מ-28 בדצמבר 1822 עד 6 ביוני 1824), העמיד את הצלחת המשלחת מול כישלונה של צרפת במלחמת חצי האי:

"לצעוד על פני ספרד, להצליח במקום שבו בונפרטה נכשל, לנצח על אותה אדמה שבה זרועותיו של אדם גדול סבלו מכשלונות, לעשות בשישה חודשים מה שלא היה מסוגל לעשות בשבע שנים, היה נס אמיתי!"

 

רמיזות

במהלך מלחמת האזרחים בספרד זכו הקרבינרוס של ספרד הרפובליקנית לכינוי "מאה אלף בניו של נגרין".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מאה אלף בני לואי הקדוש בוויקישיתוף