מאיר מקס בינט
מאיר (מקס) בינט (27 ביוני 1917 – 21 בדצמבר 1954) היה איש מודיעין ישראלי שפעל ונתפס במצרים בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש".
 | |
| לידה |
27 ביוני 1917 סומבטהיי, הונגריה  |
|---|---|
| נהרג |
21 בדצמבר 1954 (בגיל 37) מצרים |
| מקום קבורה |
הר הרצל  |
| תאריך עלייה | 1935 |
| מדינה |
ישראל |
| כינוי | מקס |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 סגן-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| איש מודיעין | |
  | |
השנים המוקדמות
עריכהבינט נולד בסומבטהיי שבהונגריה לעמליה ויוסף, אח לרות. המשפחה במקורה הגיעה מקלן וחזרה לשם בינואר 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה פעיל בתנועת הנוער "עזרא". בעקבות עליית הנאצים לשלטון החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה. ראשית הגיעה האחות הבוגרת רות ב-1934 וב-1935 עלו גם מאיר והוריו והתיישבו בתל אביב. במרץ 1936 יצא למשך שנה לכפר חסידים להכשרה חקלאית, שם קיבל הכשרה צבאית והצטרף להגנה, ומאז נשלח על ידה לשליחויות וחשאיות שעסקו בענייני מודיעין ובהעלאת עולים לארץ.[דרוש מקור] לאחר השנה בכפר חסידים חזר לתל אביב ועבד בנמל תל אביב ובבית מלאכה לעבודות מתכת. מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות בחדרה, וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון.
ב-1942 יצא לעיר אבדאן שבאיראן מטעם סולל בונה ועבד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בתקופה זו למד פרסית והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים בח'וראמשהר ובאבדאן.[1]
ב-1946 חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא לבריטניה ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס. במהלך שהותו שם גויס ל"גדעונים", מחלקת הקשר של מוסד לעלייה ב'. מאנגליה עבר לאיטליה, שם ייצר מכשירי קשר לספינות מעפילים עבור המוסד לעלייה ב' בתחנת אלקטרוניקה בקרבת מילאנו. עם הקמת המדינה, במאי 1948, גויס לחיל המודיעין בצה"ל ומאוגוסט 1949 שהה באזור הגבול בין עיראק לאיראן בתור איש מודיעין.
בשנת 1950 הכיר בינט עולה צעירה מדרום אפריקה בשם ג'ין דוידוב. קשריו עמה התהדקו, הם נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה, שם המשיך בינט בלימודיו. בקיץ 1951 שבו השניים לישראל לקראת הולדת בתם מיכל. כעת פגש בינט את אברהם דר מיחידה 131, שהחליט לגייס אותו לשליחות חדשה במצרים.
השליחות במצרים
עריכהבדצמבר 1951 יצא בינט לגרמניה על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים.[1] בגרמניה הוא בנה את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני ממנהיים, ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעוניינות בנציג מכירות במזרח התיכון. הוא הצליח לזכות, בין השאר, בייצוג חברת "פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות.
ב-12 באפריל 1952 יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים (תחת שם הצופן "אמיל"). מלכתחילה היה תפקידו של בינט איסוף מידע מודיעיני בלבד, מעין "זאב בודד" ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה.[1] עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" (מרסל ניניו), צעירה שגויסה לפני כן על ידי אברהם דר ומאוחר יותר היא ארגנה לו פגישה עם חברי חוליית אלכסנדריה, בלא שאלה ראו את פניו. בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק קשריה עם החוליה.
במקביל שיכן המודיעין הישראלי את משה מרזוק בדירתו של בינט בישראל, עת שהה זה בישראל לצורכי אימונים.
בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל מוחמד נגיב, שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים - המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לישראל והעמיד כתנאי להמשך שליחותו את ניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים.
בינואר 1953 יצא בינט פעם נוספת למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את ישראל זמן קצר אחריו במטרה להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות פורד שם. במרץ העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בספטמבר התפרסמה כתבה גדולה בעיתון גרמני על שתוף הפעולה הגרמני-מצרי שכללה תמונה של בינט בלשכתו של הגנרל נגיב. בנובמבר הונחה אבן-הפינה של המרכז לשיקום נכי מלחמה בנוכחות בינט (שיזם את הקמתו). בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים.
"העסק הביש"
עריכהבמאי 1954 לקח אברי אלעד את הפיקוד על רשת הריגול היהודית. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות 3 פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דסה. ב-28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. ב-7 באוגוסט עזב אלעד את מצרים ובו ביום נעצר גם משה מרזוק, ראש החוליה. כל חברי הרשת עליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים עוד.
אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר.
המעצרים הדליקו נורה אדומה במודיעין הישראלי ואברהם דר הוזעק לסיוע. הוא יצא לאירופה ויצר קשר עם בינט, שהודיע שלא קיבל שום הנחיה מישראל לצאת ממצרים ולא נראה לו שהבולשת המצרית חושדת בו[2].
בינט יצר קשר עם ניניו בסוף יולי, וגילה שהיא לא ידעה לגבי המעצרים ונסעה לבני משפחתה לנופש. בהיותה שם שמעה על גורל חברי הרשת ושבה לקהיר לפגוש את בינט. תאריך מעצרם המדויק של ניניו ובינט איננו ידוע, כמו כן לא ידוע מי מהם נעצר ראשון[2]. לפי אחד המקורות נעצר בינט ב-12 באוגוסט[3]. ידוע רק שבינט נעצר בדירתו, הוכה ועונה. שניהם הוחזקו בכלא אלכסנדריה. גם ניניו נחקרה במעצר, עונתה, ואף ניסתה להתאבד.
אברהם דר טען שמדינת ישראל הקציבה סכומי כסף גדולים עבור שכירת עורכי דין נודעים על מנת לסייע לבינט. לצורך העניין נשכרו שירותיו של עורך הדין הבריטי ג'ורג' וילסון, שהגיע מספר פעמים למצרים כנציג משפחת בינט הגרמנית וגם נפגש עם בינט במעצר. וילסון גם שכר עורך דין מקומי עבור בינט. בסוף נובמבר הצליח בינט להעביר שני מכתבים מוצפנים - האחד לאמה של ג'ין בדרום אפריקה והשני לפריז. המכתבים התריעו על המצב החמור בו היה בינט שרוי וקראו לעזרה מהירה בעניין.
ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כמשפט ראווה, הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט בעיראק על ריגול, הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו תנ"ך, תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. ב-21 בדצמבר 1954 לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה.[4]
בעקבות מותו
עריכה
לאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות[5]. ראש הממשלה משה שרת ורעייתו באו לביקור ניחומים חשאי אצל אלמנתו ג'ין. רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.
במאי 1986 יצא "מעריב" בפרסום של סיפורו של בינט[6], ובהאשמת הממסד הישראלי בהסתרת סיפורו והתנכרות אליו[7]. בעקבות הפרסום הוזמנה אלמנתו לפגישה עם הנשיא, חיים הרצוג[8]. לבסוף, בספטמבר 1987, בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון, יצחק רבין, נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל דן שומרון וראשי צה"ל, טקס רשמי בו הועלה בינט לדרגת סא"ל והדרגות נמסרו לאלמנתו ג'ין. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי.
ב-30 במרץ 2005 נערך טקס הוקרה במהלכו מסרו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו.
לזכרו נקראו רחובות על שמו בערים תל אביב, רמלה, ראשון לציון ובאר שבע.
השיר 'בית פשוט בית' (ע"פ טקסט שכתב מאיר בינט בנהריה 1950) נכתב והולחן לזכרו על ידי יהודה צירקל והושמע לראשונה בשנת 2011 בערב שירי לוחמים בנווה מונוסון בנוכחות בתו מישל דגן בינט.
.jpg)
ארכיונו האישי הופקד על ידי ביתו בספרייה הלאומית בשנת 2019[9].
ב-2017 נחנכה בשביל נחל קישון ליד כפר חסידים אנדרטה לזכרו של מאיר מקס בינט, ביוזמתו של מדריך הטיולים גיל ברנר, שיזם גם את שביל אלי כהן ברמת הגולן. הפסלים בשני המקרים הם מעשה ידיו של הפסל יובל לופן.
לקריאה נוספת
עריכה- שאול ובר, המרגל שהושכח: מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט - המרגל שהתאבד בקהיר, ספרית מעריב, תשע"ב 2012.
קישורים חיצוניים
עריכה
- קורות החיים של מאיר מקס בינט, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- מאיר מקס בינט, אתר לזכרו שבנתה בתו, מיכל
- איש הצללים והצלילים - מאיר (מקס) בינט 1917 - 1954, באתר "אישי רחוב"
- ליאור אסטליין, מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54'?, באתר הארץ, 16 באפריל 2010
- מרדכי חיימוביץ, בתו של מקס בינט: "גם לאבא שלי מגיע שתהיה איזו פינה", באתר מעריב אונליין, 22 בדצמבר 2018
השיר 'בית פשוט בית' שנכתב לזכרו של מאיר בינט, ע"פ טקסט שכתב בשנת 1950 בנהריה, וידאו קליפ של השיר באתר יוטיוב- המרגל הישראלי שנתפס (ריאיון עם בתו מישל), פינת הארכיון ב"נכון להבוקר עם ישי שנרב", גלי צה"ל, 5 בדצמבר 2018
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 מאיר מקס בינט, באתר הקרן להנצחת קדושי קהיר
- ^ 1 2 http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=identity_card_he&page=12
- ^ http://www.pinhas-lavon.com/site_59_Page_3988_Lang_1_State_32_PagePart_0.html
- ^ אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
- ^ http://www.meirmaxbineth.org/index.php?topic=articles_he
- ^ המרגל שנמחק מההסטוריה, מעריב, 9 במאי 1986
- ^ עמנואל רוזן, מאיר בינט, עסק ביש, מעריב, 9 במאי 1986; המשך; המשך
- ^ הפגישה עם הנשיא לא מחקה, מעריב, 22 במאי 1986
- ^ ארכיון מאיר בינט, בספרייה הלאומית