משה מרזוק
משה מרזוק (20 בדצמבר 1926 – 31 בינואר 1955) היה רופא יליד מצרים ממוצא קראי, אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין במצרים בעקבות "העסק הביש".
 | |
| לידה |
20 בדצמבר 1926 קהיר, מצרים  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
31 בינואר 1955 (בגיל 28) ח' בשבט תשט"ו קהיר, מצרים |
| מקום קבורה |
הר הרצל |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 סגן-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| ראש חוליית ריגול במצרים | |
| הנצחה | |
| רחובות בערים ברחבי הארץ | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמשה (ליאטו) מרזוק נולד בקהיר בן למשפחה קראית, משפחתו החזיקה בנתינות צרפתית[1]. בצעירותו נמנה עם פעילי התנועה הציונית והיה ספורטאי פעיל ב"מכבי" קהיר. למד רפואה במצרים וסיים את לימודיו בשנת 1951. התמחה בכירורגיה ובהרדמה, בבית החולים היהודי בקהיר.
מרזוק התעניין מאוד בדת היהודית, מקורותיה ושורשיה. הוא השתתף באופן קבוע בביטאון "אלכלים" של היהודים הקראים במצרים, ועל מאמריו חתם בשמו העברי "משה מרזוק". מאמריו בירחון זה העידו על שכנועו העמוק באמונתו.
מרזוק היה חבר בחוליה מקומית של יהודים מצרים, שהוכשרה בישראל לפעולות ריגול. בהוראתו של ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הטמינו אנשי החוליה פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה, מתוך כוונה שפעולות אלה ייתפסו כפעולות של רשת טרור מצרית, ויערערו את יחסיה של מצרים עם ארצות הברית ובריטניה.
מרזוק ויתר חברי החוליה נתפסו בשנת 1954. הוא נידון למוות (יחד עם שמואל עזר) בקהיר באשמת בגידה וריגול לטובת מדינת ישראל. פעולת החוליה, שהסתבכה וגרמה מבוכה לממשלת ישראל, כונתה, לאחר מעשה, "העסק הביש". לאחר היתפסו פנתה אמו של מרזוק לגמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, בבקשת חנינה מתוקף היותה המינקת שלו, אולם נאצר סירב לבקשתה.
משפטו של מרזוק החל ב-11 בדצמבר 1954 בבית הדין לפשעים חמורים ונמשך שבועיים. הוא הוצא להורג בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955 בכלא המרכזי בקהיר[2]. לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף בצה"ל. ב-24 באפריל 1977 הועברו עצמותיו לישראל[3] והובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל שבירושלים[4].
הנצחה
עריכה- על שמו ועל שם שמואל עזר שהוצא יחד איתו להורג קרויים רחוב מרזוק ועזר ביפו, בלוד בקריית אונו ובאשדוד. רחוב מרזוק ורחוב שמואל עזר בקריית אתא וכן רחובות נוספים הקרויים "קדושי קהיר".
- בתאריך 22 בדצמבר 1982, דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של מרזוק שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.[5]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- זאב שיף, איתן הבר, אריה חשביה, "לקסיקון לביטחון ישראל", זמורה, ביתן, מודן-הוצאה לאור, מהדורת "דבר", 1976; הערך "מרזוק ליאטו משה", עמ' 343–344
קישורים חיצוניים
עריכה- קורות החיים של משה מרזוק, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- משה מרזוק, באתר המרכז למורשת המודיעין
- סא"ל ד"ר משה מרזוק (גיל), מבט מל"מ 48, מרץ 2007, עמ' 27
- ביקור אחיו של משה מרזוק הי"ד בארכיון צה"ל, בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט"
הערות שוליים
עריכה- ^ כמו רבים מיהודי מצרים אשר רכשו נתינות כזו
- ^ בחשאי הועלו ה-2 לגרדום, שערים, 1 בפברואר 1955
- ^ יואל דר, אמו של משה מרזוק: לא האמנתי שאזכה, דבר, 20 באפריל 1977
- ^ היום - לוויית נידוני קאהיר בהר הרצל, מעריב, 24 באפריל 1977
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 227