שביית שני חיילי צה"ל בלבנון (1986)
שביית שני חיילי צה"ל בלבנון או מבצע "צינור חשמל" הוא מאורע ב-17 בפברואר 1986 בו חיילי חטיבת גבעתי, יוסף פינק ורחמים אלשייך, חיילים סדירים בישיבת קרני שומרון, נשבו בקרב לאחר שמחבלי חזבאללה הניחו מארב לסיור של צה"ל. בדיעבד התברר שאחד החיילים נהרג במהלך הקרב, וחברו מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.
לאחר שנים נוספות של משא ומתן, ב-21 ביולי 1996, הוחזרו גופות שני החיילים לישראל, במסגרת עסקה בתיווך גרמני, בה העבירה ישראל לחזבאללה 40 עצירים לבנונים מכלא אל-ח'יאם[1] ואת גופותיהם של 123 מחבלים שבהן החזיקה. גופות שני החיילים הוטסו תחילה לגרמניה ולאחר זיהוין שם הובאו לישראל.
שביית החיילים
עריכהבצהרי יום שביית החיילים נעה צפונית לעיירה בינת ג'ביל שיירה בת שלושה כלי רכב ובהם חיילי צה"ל וצד"ל. הם היו בעלי לוחיות זיהוי לבנוניות שבשימוש צד"ל. במכונית השלישית, נהוגה בידי חיילי צד"ל, ישבו פינק ואלשייך כמאבטחים.
השיירה חלפה ליד הכפר בית יהון, השוכן כ-6 קילומטרים מצפון לבינת ג'בייל, ואז אירעה ההיתקלות.[2]
המכונית הראשונה עברה עיקול בכביש. כאשר התקרבה אליו המכונית השנייה, שנסעה במרחק של 100–150 מטר מהראשונה, הופעל מטען צד רב עוצמה שהטיל את הרכב למרחק מטרים אחדים. שני חיילי צד"ל שהיו ברכב נהרגו במקום. קצין צה"ל שישב עימם לא נפגע.
חיילי צד"ל שנסעו בשיירה החלו להשיב אש, ובזמן חילופי האש נחטפו שני חיילי צה"ל. שני החיילים ניהלו קרב עם המחבלים, אך נפגעו, נשבו על ידם ונלקחו מזירת הקרב במכוניות שהכין החזבאללה. בדיעבד התברר שאחד החיילים נהרג במהלך הקרב וחברו נפטר מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. המארב כלל מטען צד וחוליה מזוינת בנשק קל. המחבלים הכינו במקום רכב מילוט מסוג מרצדס ותכננו היטב את נתיבי המילוט. הפעולה בוצעה במהירות רבה, ונמשכה דקות ספורות.
תחנות השידור בלבנון מסרו שמאות חיילי צה"ל בטנקים ונגמ"שים ומסוקי תקיפה[3] סרקו 15 כפרים שיעים בנפת צור, מצפון לרצועת הביטחון. במהלך הסריקות, נתפסו שני מחבלים הקשורים לפיגוע.
לאחר החטיפה
עריכה
למחרת המארב הציג החזבאללה בטלוויזיה תמונות של שני אנשים חבושים מכף רגל ועד ראש, שלטענתו היו שני החיילים - כאמור, כאשר שניהם כבר לא היו בין החיים. הארגון הודיע כי אם לא ייענו דרישותיו, שיפרסם למחרת, יומת אחד מהם. למחרת הוצגו חפציהם האישיים של שני החיילים בשידור טלוויזיה של רשת CBS מדמשק.
במרוצת השנים הגיע לישראל מידע לא ברור על גורל החיילים. לאחר חטיפת עבד אל-כרים עובייד ב-1989 נודע מפיו כי שני החיילים כנראה אינם בין החיים. דבר מותם התברר סופית רק ב-19 בספטמבר 1991, בסיוע של שליח מטעם האו"ם. היה זה לאחר שישראל הסכימה במשא ומתן לשחרר 91 מחבלים מכלא אל-חיאם תמורת קבלת ידיעה על גורלם. אז הוכרזו שני החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
לאחר שנים נוספות של משא ומתן, ב-21 ביולי 1996, הוחזרו גופות שני החיילים לישראל, במסגרת עסקה בתיווך גרמני, בה העבירה ישראל לחזבאללה 40 עצירים לבנונים מכלא אל-ח'יאם[1] ואת גופותיהם של 123 מחבלים שבהן החזיקה. גופות שני החיילים הוטסו תחילה לגרמניה, ולאחר זיהוין שם הובאו לישראל.
יוסף פינק נקבר בעירו רעננה. רחמים אלשייך נטמן לבקשת משפחתו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
לימים הופק אודות פרשת שביים ומותם של שני החיילים סרט התעודה "רב"ט יוסי פינק קיבל מספר מוות".[4]
בחשון תש"ע הוכנס ספר תורה לזכרו של יוסף פינק לישיבת ההסדר קרני שומרון, הישיבה בה למד יחד עם רחמים אלשייך לפני הגיוס.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- סיפור שביית שני החיילים באתר עמותת לחופש נולד
- קורות החיים של יוסף פינק, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- קורות החיים של רחמים אלשייך, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- סרט התעודה "רב"ט יוסי פינק קיבל מספר מוות" (אורכב 11.05.2018 בארכיון Wayback Machine), באתר הענף לאיתור נעדרים בצה"ל
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 מחצית העצירים שוחררו בתמורה לשחרור 19 אנשי צבא דרום לבנון, שנחטפו על ידי החזבאללה.
- ^ כוחות גדולים בטנקים בנגמ"שים ובמסוקים מחפשים את הנעדרים, מעריב, 18 בפברואר 1986
- ^
מאיה פולק, איך החיים היו נראים אם עדיין היינו בלבנון?, בעיתון מקור ראשון, 9 במאי 2020.
- ^ במה לצפות הערב, באתר ynet, 5 במאי 2003
