מוזה

המוּזוֹת
תפקיד	אלות האמנות
תרבות	מיתולוגיה יוונית
אב	זאוס
אם	מנמוסינה

המונח "אאוידה" מפנה לכאן. לערך העוסק באחד מירחיו של צדק, ראו אאוידה (ירח).

במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות. אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמים.

מספרן של המוזות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה עם הזמן, בד בבד עם התפתחות סיפורי המיתולוגיה ועם פריחתן של האמנויות השונות. המיתוס היווני הקדום מספר על מוזה אחת בלבד, אך בהמשך אנו מוצאים עדויות לשלוש מוזות:

אאוידה (Aoide; "שיר", "קול")
מלטה (Melete; "אימון", "תרגול")
מנמה (Mneme; "זיכרון")

בסופו של דבר, התקבע מספרן של המוזות כתשע, אך היו אלה הרומאים, שאימצו את המיתולוגיה היוונית לתרבותם, שחילקו ביניהן את תחומי האמנויות. חלוקה זו, שמתבססת על המיתולוגיה האתונאית, נחשבת לחלוקה הקלאסית והמקובלת:

אוטרפה – שירה לירית, מוזיקה והנגינה בחליל.
אוראניה – אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מדעים.
אראטו – שירת אהבה.
טרפסיכורה – מחול.
מלפומנה – טרגדיה.
פוליהימניה – שירי תהילה לאלים.
קאליופה – שירה אפית.
קליאו – היסטוריה.
תאליה – קומדיה.

פולחנן של המוזות נתקבל בכל רחבי יוון העתיקה, אך מכיוון שבתחילה הן נחשבו לאלות של מעיינות, הרים ויערות, בדומה לנימפות, המקומות המקודשים להן נשארו באזורים של רוב טבע ומים, בעיקר בקרבת הרים ומעיינות. ההר הליקון שבבויאוטיה, ושני המעיינות בו, נחשב למקום משכנן של המוזות ולאתר האהוב עליהן. לא פלא, אפוא, שהר זה היה מקום פולחנן העיקרי. בנוסף להר זה, גם ההר פארנאסוס שבקרבת דלפי, היה אחד ממקומות הפולחן החשובים ביותר של המוזות, כיוון שהוא נקשר בגורלן – שם הפך אפולו למנהיגן, ונודע בשם "אפולו מוזגטס" (Apollo Mousagetes) – ראש המוזות.

המוזיאון, שבו מרוכזים כיום יצירות אמנות ושכיות חמדה, היה בראשיתו, כפי ששמו מרמז, מקדש למוזות. אחד ממקדשי המוזות המפורסמים ביותר היה המוזאיון שהוקם לכבודן באלכסנדריה, שבו שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

בימי קדם, לפני שהאמן – בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף – היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" ו"האיליאדה" של הומרוס ו"תיאוגוניה" של הסיודוס ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

המוזות ביצירות אמנות

עוד בימי יוון ורומא המוזות היו נושא אהוד ונפוץ באמנות. אמנים יוונים ורומים רבים תיארו את המוזות על גבי ציורים, פסלים, כדים וחפצי אמנות אחרים. למן תקופת הרנסאנס, משחודש הקשר האמנותי למסורת הקלאסית, התפשט הנוהג לשייך לכל מוזה חפץ מיוחד – ולעיתים, אף תנוחה מסוימת – המייצגים את תחום שלטונה. כך, קאליופה (שירה אפית) וקליאו (היסטוריה) החזיקו כלי כתיבה, דוגמת מגילות קלף ועטי קולמוס; אוטרפה (מוזיקה) הוצגה מנגנת בחליל; אראטו (שירת אהבה) וטרפסיכורה (מחול) תוארו מנגנות בלירה. בידי מלפומנה (טרגדיה) ותאליה (קומדיה) הושמו מסכות תיאטרון, אך בעוד שהראשונה החזיקה מסכה טרגית, השנייה החזיקה מסכה קומית. פוליהימניה (שירי תהילה לאלים) הוצגה רצינית ומהורהרת, ואוראניה (אסטרונומיה) החזיקה בידה גלובוס.