מוריס מאירסון
מוריס מאירסון (17 בדצמבר 1893 – 25 במאי 1951) היה בעלה של גולדה מאיר (לימים ראש ממשלת ישראל).
 | |
| לידה |
17 בדצמבר 1893 שיקגו, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
25 במאי 1951 (בגיל 57) ירושלים, ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות נחלת יצחק  |
| תאריך עלייה | 1921 |
| ידוע בשל | בעלה של גולדה מאיר |
| בת זוג | גולדה מאיר |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמאירסון נולד ב-17 בדצמבר 1893 בשיקגו, אילינוי, ליצחק וללסה רבקה לבית פליישמן[1]. מאירסון אהב מוזיקה ושירה ובבחרותו הצטרף לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים.
בשנת 1915 הכיר מאירסון את גולדה מאבוביץ' בתקופה בה שהתה גולדה אצל אחותה ובעלה.
בהשפעת בואם למילווקי של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בגולדה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את מוריס לעלות עימה בעתיד. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנו השניים בבית הוריה של גולדה במילווקי, ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שוכנעה על ידי אמה לערוך נישואים יהודיים.
בחורף 1918 זכתה גולדה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.
ב-1921 הפליגו מאירסון יחד עם אחותה של גולדה ומשפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס" (SS Pocahontas)[2]. הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים מוזרים אחרים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעו מאירסון ושאר העולים ביולי 1921 ברכבת לתל אביב.
עם הגעתם לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה בתל אביב. מתל אביב עברו הזוג מאירסון למרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
מוריס התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם כל עוד התגוררו בקיבוץ, ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית שהייתה נהוגה בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם האפשרי. במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו להם בן ובת - מנחם ושרה. ב-1928 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהב שלה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת.
מפאת העבודה היה עליה לעבור ב-1928 לתל אביב עם ילדיה. באותה תקופה בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו.
ב-25 במאי 1951 נפטר מוריס מאירסון בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר בירושלים, כאשר התכוננה לחזור ארצה מניו יורק[3] ולא שהתה בביתה.[4] הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.[5]
הערות שוליים
עריכה- ^ מוריס מאירסון באתר seligman
- ^ Golda Meir: An Outline of a Unique Life
- ^ יוסי גולדשטיין, גולדה: ביוגרפיה, עמ' 300–301.
- ^ בצילה ולבד: מוריס מאירסון באתר חיים של אחרים, 30 בנובמבר 2019
- ^ מוריס מאירסון באתר GRAVEZ